השורד היחיד ממיגונית המוות: "גם מהחור הכי שחור שהייתי בו, התרוממתי ולמדתי ללכת"

מאז 7 באוקטובר סירב רז פרי לחזור לעוטף עזה או למיגונית המוות בקיבוץ מפלסים, בה כמעט סיים את חייו. מתוך חמישה ישראלים, הוא היחיד ששרד את התופת.

בידיים חשופות נלחם לבדו באחד המחבלים ואף הצליח להשליך החוצה רימון אחד מתוך ארבעה שהושלכו למיגונית. כשהמחבלים הנוספים הבינו ששלושה ממי שבתוך המיגונית נותרו בחיים, הם השליכו פנימה ארבעה רימונים נוספים וירו בקלצ'ניקוב. השלושה, ביניהם רז, התחבאו מתחת לאחת הגופות ונותרו בחיים.

אלא שהזוועה לא הסתיימה. כשהוא יחף, ללא חולצה, עם רסיסים ברגליים וכדור בבטן, רץ רז להזעיק עזרה ובדרכו חצה שטח בוער, שגרם לכוויות בכל גופו. השניים האחרים שנשארו במיגונית והמתינו לסיוע, נרצחו זמן קצר לאחר מכן.

מאז אותו יום מתמודד רז מול כמה חזיתות. לא מדובר רק בטראומה של השבת השחורה והפציעות הרבות הניכרות על גופו, אלא גם במאבק חסר הפשרות שהוא מנהל בשנה האחרונה נגד מחלת הסרטן.

הוא עבר סבב של כימותרפיה וממתין כעת לתוצאות הבדיקה, שתראה אם הטיפולים צלחו. "כל הרופאים אמרו שלא אחיה, והנה אני עדיין עומד על הרגליים ולא מתכוון לוותר", הוא אומר. "גם מהחור הכי שחור שהייתי בו, התרוממתי ולמדתי ללכת".

לפחות 50 מחבלי נוחבה הגיעו לקיבוץ מפלסים בשבת השחורה והקיפו אותו. חלק מהם העמידו את הטנדרים בעיקול הסמוך, במארב מתוכנן, וטבחו בנוסעים בכלי הרכב ובמי שהצליחו להימלט מהנובה.

על פי עדויות, המחבלים אנסו צעירות, שרפו אותן בחיים ווידאו הריגה בכל הנרצחים. שאר המחבלים התקדמו לשער הקיבוץ, וכמה מהם התרכזו במשך יותר מחצי שעה רק במיגונית ובחמשת הישראלים שהסתתרו בה. למעט רז, במיגונית נרצחו אדיר טמם ואשתו שירז־שירן ישמרני טמם, חברתם סלין רחל בן דוד נגר, ורוכב האופניים שלומי דוידוביץ' ז"ל.

"אני לא מאמין שאני כאן שוב", אומר רז כשהוא פוסע ברגליים כושלות לכיוון המיגונית. "יש פה עדיין ריח שרוף של מוות. אני רואה כמה המקום קטן ולא מבין עד עכשיו איך אני חי והשאר מתים. זה מאוד קשה לי. ייסורי המצפון לא יעזבו אותי לעולם".

הסיפור המלא, כולל שיחה יוצאת דופן ומרגשת שניהל רז לראשונה עם תושב הקיבוץ שבביתו התחבא – במוסף ראש השנה ובאתר "ישראל היום"