טורים עד כאן: על מה לעולם לא אכתוב כאן?

דברים שבחיים לא אכתוב עליהם טור: 

הרגלי הבייביסיטינג של הסבים:

באיזו תדירות הסבים מגיעים לשמור על הילדים שלי, משך המפגש, כמה פעמים הילדים שלי פנו אלי במהלך המפגש ובאיזה מצב היה הבית כשהוא הסתיים. שלא תבינו אותי לא נכון, יש לי כל מיני דברים לומר בנושא, אבל אני מפחדת שהסבים יכעסו עלי, וגם עסוקה מדי כרגע בלנסות להחזיר את הבית למצב צבירה סביר, קרי: מקום שנראה כאילו גרים בו בני אדם ולא כמו מרכז להפרדת פסולת.

זה יכול היה להיות טור מצחיק מאוד, אבל לצערי מדובר בסוגיה סבוכה, שדה מוקשים מוסרי־פילוסופי־פסיכולוגי שצעד אחד לא נכון בו - ואת מוצאת את עצמך ביום שישי בשלוש בצהריים, תוהה איך הספקת לבזבז עצבים שאמורים להספיק לך עד שבת בערב. ודי לחכימא ברמיזא.

קולגות שלא שרים עם נשים מטעמי צניעות:

זה לא שאין לי מה להגיד על העניין הזה, אוהו! יש לי מה להגיד על העניין הזה. בגדול, אם אתה מסכים שנשים יקנו כרטיס להופעה שלך, שנשים כן ישמעו אותך שר, אין לך שום צידוק מוסרי לשתף פעולה עם הפסיקה השנויה במחלוקת הטוענת ש"קול באישה ערווה", בעוד שירת גברים היא סתם מוזיקה. וגם, הו הו הו - אל תטיל את האשמה על הרב שלך - פשוט תחליף רב. הייתי מציעה לך להתייעץ במקום עם רבנית, אבל איך אומרים? אופס.

אם אתה בעד הפרדה על הבמה, אבל לא באולם, המלא כמובן בנשים שרות ורוקדות, יתכבד אדוני ויביט עוד רגע במראה. אתה כמובן לא תעשה את זה, כי אף פעם לא היית בסיטואציה המשפילה שבה אתה מתחיל לשיר ואנשים יוצאים מהחדר, כי אף פעם לא שאלת את עצמך מה חסר בכל "מופעי הסליחות" הענקיים האלה, ובעיקר כי אף אחד לא מכריח אותך לעשות את זה. וגם אני לא אכריח אותך.

למרות כל מה שכתבתי פה אני לעולם לא אנקוב בשמות, כי מייד יאשימו אותי בצרות עין ובאינטרסנטיות, אבל גם כי יש לי עדיין נאמנות משונה לאנשים במקצוע. כן, גם אם הם נמנים עם בני המין השני.

דברים שעושים במרפאות שיניים, שאינם טיפולי שיניים:

האם אני היחידה שלא מצליחה להקשיב למה שיוצא מהשפתיים האלה? אני היחידה שמנסה לגנוב מבטים לפרופיל, כדי להבין על כמה PSI מדובר? והאם מדובר רק במילוי שפתיים, או גם בקמטי חיוך, עצמות לחיים, קו לסת, סנטר ועפעפיים? ולמה כולן נראות אותו דבר?

חביבתי, אני מבינה שאת לא רוצה להיראות בגילך, אבל זה לא שאת לא נראית צעירה, את פשוט נראית מוזרקת. ומה עם ניקול קידמן? אני לא מסוגלת פיזית לצפות בשום תוכן שניקול קידמן משתתפת בו. המוח שלי עסוק מדי בלפצח את האשליה האופטית שהיא הפרצוף שלה. וחבל, היא שחקנית ממש טובה.

אני לא אכתוב על זה טור כי יהיו מי שיגידו שזה לא פמיניסטי, ובתכלס גם כי אני רוצה לשמור על כל האופציות פתוחות, אולי אני גם ארצה לעשות מתישהו. אפילו הלכתי לפגישת ייעוץ בקליניקה הזו שכל הסלבס הולכות אליה, ושם יעצו לי שאם אני רוצה להרים את הלחיים (גם הן בדרך למטה, כמו רוב האיברים שלי), כדאי להתחיל בשישה מזרקים באזורים שונים בפרצוף.

בשורה התחתונה, הן מציעות לי לעבור פרוצדורה יקרה מאוד כדי להיראות בסוף כמו אבטיח, אבל אבטיח צעיר.

אינטראקציות עם אנשים זרים ברחוב:

מאה אחוז מהאנשים ששואלים "אפשר לתת לך הערה קטנה?" לא מחכים שאני אגיד כן. 20 אחוז מהנשים הבוגרות שפונות אלי, תופסות לי את הזרוע תוך כדי שיחה. 80 אחוז מהילדים שלכם לא באמת רוצים איתי סלפי. 20 האחוזים שכן רוצים, פשוט חושבים שאני אליאנה תדהר.

אבל אני גם יודעת שאם התמזל מזלי להתפרנס מכתיבה, משירה ומיצירה, המעט שאני יכולה לעשות זה לסתום את הפה, לחייך ולהנהן. אלמלא הקהל הנפלא, שחלקו נכנס לחדר האמנים בלי לדפוק בדלת בדיוק כשאני מתלבשת, אלמלא האנשים הטובים בפלאפל ששואלים אותי "לאן נעלמת?", הייתי נאלצת לעבוד בעבודות הרבה יותר מבאסות, כמו פקחית חנייה או הדוברת של מירי רגב.

חברים של הילדים שלי שתמיד רעבים כשהם אצלנו:

אני במקרה יודעת בוודאות איפה הילד הזה גר, ושדווקא כן מאכילים אותו שמה. מילא אם הוא היה רעב בסנכרון עם הילדים שלי. מילא אם הוא לא היה לוקח שני ביסים ואז שואל "יש משהו אחר לאכול?"(!!!). לא פחות מטריד - חברים של הילדים שלי ששואלים "למה כל כך מבולגן פה?" וחברים של הילדים שלי שתמיד עושים אצלנו, סליחה על הגרפיות, מספר 2.

אני לא אכתוב על זה טור, כי אני לא יכולה לקחת את הסיכון שההורים שלהם יקראו אותו ויזכרו שבדיוק השבוע, אפעס, הילד שלהם ביקר אצלנו. לא, לא, אני אקח איתי את פיסת הרכילות הזאת לקבר. או לחלופין, אספר אותה לאימהות אחרות, כשהן מחכות בסוף היום ליד השער.

תחזיות מכל סוג:

אני חלילה לא מתכוונת לזלזל בעבודתם המסורה של פרשני חדשות, אנשים שלקחו על עצמם את התפקיד כפוי הטובה של לגלות לנו מה הולך לקרות בפרק הבא של המותחן מסמר השיער שהוא חיינו.

זה בוודאי לא פשוט להיות כל כך טועים, כל כך הרבה פעמים, ובכל זאת להרים את הסנטר, להישיר את המבט ולהקליד באומץ את הטור הבא. אני, לעומתם, אמנע מתחזיות על המלחמה בעזה, על המלחמה בצפון או על תאריך התפוגה של הקואליציה בכלל וביבי בפרט - כי לא רק שהן יתבררו כלא נכונות, זה יקרה עוד לפני שהטור יירד  לדפוס.