הן היו העיניים שלנו בדרום - והן התריעו במשך חודשים. התצפיתניות האמיצות של מוצב נחל עוז לא הסיטו לרגע את העיניים מהמסך. הגנו על תושבי הדרום וכל המדינה בגופן. הן היו מלח הארץ. מוכשרות, חכמות, מלאות אהבה, שמחה, מוטיבציה ורצון אדיר לשרת את המדינה. הן הגיעו לתפקיד והבינו, אולי יותר מהמפקדים וראשי המדינה, את גודל השליחות. את האחריות שמוטלת על כתפיהן.
"אם רק היו מקשיבים להן, לא היתה היום אמא אחת בוכה. לא היה אבא אחד מתאבל. היו מצילים את כל העוטף", אומר משה עמר, אביה של שירת ים ז"ל. "כבר בקורס אמרו להן שבחג תפרוץ מלחמה".
נועה מרציאנו ז"ל, שנחטפה ונרצחה בבית החולים שיפא בעזה, אמרה באותם ימים מתוחים: "אמא, אחרי סוכות, תתכוננו". בשבועיים הראשונים שלה במוצב סיפרה להורים שהתצפיתניות מתריעות, אבל לא מקשיבים להן. "מגיעים אנשים מהצד הפלשתיני, וכמו שאני מתצפתת עליהם – הם מתצפתים עלי".
מהשיחה עם ההורים עולה התחושה שלומר "לא ידענו" או "ההתרעות לא הגיעו אלינו" זאת הקטנת ראש שלא הולמת מנהיגים.
"הרי זה היה מול העיניים של כולם" אומרת בכאב ובכעס סיגל פרייס, אמא של נועה ז"ל, שמחזירה אותנו למראות שפורסמו בשבועות שקדמו לפלישה הקטלנית. לתקופת חגי תשרי, בדיוק לפני שנה. למהומות ולהפרות הסדר האלימות לאורך הגדר – ימים ארוכים ברצף. התגרויות בלתי פוסקות, הבערות צמיגים, ירי לעבר כוחות צה"ל והנחת מטענים. העידוד לפורענות הגיע באופן מכוון מחמאס גם אחרי שצה"ל תקף עמדות של הארגון. לא כך נראה ארגון מורתע.
אם הן היו יכולות לדבר היום, "שי היתה בעיקר כועסת", אומרת שחר אשרם, אחותה. "היא בעיקר היתה משתגעת ושואלת 'למה לא הקשבתם לנו? אמרנו, התרענו, ואף אחד לא התייחס".
עכשיו הם מתקבצים לתמונה משותפת. אימהות ואבות שרק הגורל והמחדל קיבצו אותם יחד. תפרו ביניהם חוטים שקופים של יגון – שחיבר אותם מבלי לבקש רשות. כינסנו אותם ביחד, את הורי התצפיתניות שנפלו במוצב נחל עוז, והפכו לסמל להפקרה ולמחדל 7 באוקטובר – לשיחה משותפת ולפרויקט צילומים מיוחד – כדי שיוכלו לזעוק את זעקתן המושתקת של הבנות האמיצות שלהם. כדי שנוכל לשמוע, דרכם, את קול זעקת התצפיתניות שהופקרו ונטבחו ונחטפו.
הפרויקט המלא - ביום שישי במוסף כפול ומיוחד של "שישבת" ובאתר "ישראל היום"