המיקרופון תמיד בחזקת פתוח: מה למדתי מתקרית הטלוויזיה שלי, שפגעה בעדה הדרוזית?

סערה פקדה את חופי השבוע. אולי שמעתם עליה, סביר יותר שלא. בחיים שלי היא נכחה כיממה, וחלפה. הנה מה שהיה: בערב של הטבח בילדי מג'דל שמס שידרתי תוכנית בערוץ 12. דובר צה"ל, חברי היקר דניאל הגרי, הגיע לכפר מוכה היגון ופרסם הצהרה.

מקובל אצלנו, שוכני האולפנים, שכאשר עוברים לשידור חי מנקודת קצה כלשהי, המיקרופון שלנו, מנחי התוכנית, סגור, כך שאנחנו יכולים לדבר בחופשיות זה עם זה, לקבל הנחיות, לבקש בקשות וכיוצא באלה.

הפעם זה לא קרה, בטעות. המיקרופון נשאר פתוח, כפי שקורה לעיתים. כך מתחילות הרבה סערות רשת מלאכותיות, כששומעים מה שלא נועד לאוזני הציבור אלא אמור להישאר בין כותלי האולפן. הגרי אמר שההרוגים הם "אזרחי ישראל". ואני הערתי לשותפי היושב לצידי, יאיר שרקי - "הם לא אזרחי ישראל".

התכוונתי לכך שתושבי הגולן הדרוזים ברובם אינם אזרחים, אלא תושבי קבע. דיוק קטנוני שעלה בדעתי משום מה, והיה לי דחוף להגיד בארבע אוזניים. אלא שכולם שמעו, במיוחד רשתות חברתיות פלשתיניות, שקפצו על המציאה ומייד התחילו להפיץ את האמירה הסתמית ככזאת שיש בה כדי לפגוע ברגשות הדרוזים, שהנה לא סופרים אותם ומבזים אותם וכו'.

אצו־רצו לערבב את הרגשות הסוערים ממילא של הדרוזים, אויביהם המושבעים, כדי להחלישם.
שמעו הדרוזים ונפגעו. ממה? לא סגור על זה שאני מבין עד הסוף, אבל זה לא משנה. במציאות שבה הם נותנים נאמנות ספוגה בדם ולא מקבלים את זכויותיהם, האמירה שלי לא באה להם טוב. קמתי לבוקר של פניות זועמות מדרוזים רבים שקראו לי בכל מיני שמות, גזען וכאלה.

הבנתי שהעובדה שאני צודק באמירתי הפרטית שהפכה לציבורית לא משנה דבר. פגעתי שלא במזיד ועלי להתנצל. התנצלתי. לא אמרתי: אם נפגעתם אני מתנצל, אלא סליחה שפגעתי. לקחתי אחריות על הפגיעה ולא האשמתי את הנפגעים.

פרסמתי גם ציור שלי עם דגל הדרוזים. לא סיפרתי שאת החופשה השנתית שלי לפני שנה עשיתי עם בנותיי בדליית אל־כרמל כדי להכיר להן את אחינו הדרוזים. לא הרגשתי צורך ללחוץ על הנקודה עד כדי כך, שמרתי קצת תחמושת למקרה שהמצב יסלים. אבל הוא נרגע, ברוך השם.

מה למדתי? שמיקרופון הוא תמיד בחזקת פתוח. והתעקשות על פרטים קטנים גורמת להחמיץ תמונה גדולה, וסערות רשת הן פייק מוחלט אבל יכולות לשבש לאדם יממה בחייו, וטוב לא לומר דבר מלהתנצל אחר כך. עד הסערה הבאה.

חוסל

עד להורדת שורות אלה לדפוס, חוסלו שניים מטובי בניהם. ואני מקווה שעד שתקראו את המילים האלה, עוד אחד מהם ייאסף אל אבותיו. כי שניים זה טיפה חסר, דרושים שלושה למסיבה אמיתית. ומכיוון שכל החוקים נשברו וכל היכולות נחשפו, ממש לא אכפת לי שחמינאי יקבל איזו קטנה לתרבוש בזמן ההלוויה של הנייה.

יש האומרים שאין תועלת בחיסולים. שאמנם זאת הפגנת יכולת מעוררת פליאה והערצה, אבל מהותית הם לא משנים כלום. אני חלוק, אפילו חלוק רחצה. המצב הפנימי באיראן כה שברירי, שנחוץ רק ניעור אחד רציני, וההמונים כבר ייצאו וישלימו את המלאכה שהם כמהים להשלימה כבר עשרות שנים ומפחדים.

נחוץ רק חיסול אחד מדויק וחזק שימוטט את מסך הפחד, והם כבר יסיימו את העבודה, כמו שקורה ממש עכשיו בוונצואלה, שם הרודן מדורו מנסה לגנוב שוב את הבחירות. אבל העם קץ בזה ויוצא החוצה ברבבותיו, יעלה כמה שיעלה. אותו הדבר יקרה בסוף באיראן, וכל העולם יירגע. רק צריך חיסול אחד ממש מעולה.

ואם כבר מדברים על זה, כאחד שמשרת ביחידת כידון של המוסד כבר הרבה שנים ועושה בה חלטורות בין הזמנים, הייתי שוקל ברצינות לפעול בזמן הלוויות גדולות, מצעדים, כינוסים ומפגשי ראווה של אויבינו. להוריד פצצה של טון על מפגש פסגה יכול להיות מאוד מספק. כמו לפצפץ לבד יריעה של פצפצים.

הרטוריקה של בני השטן משעשעת אותי. כשהם סופגים פגיעה, הם מייד אומרים דברים כמו "פגיעה חמורה בריבונות שלנו" או "לא נבליג" או "תהיה תגובה חריפה". אפילו הניפו את דגל הנקמה האדום בעיר קום. התרגשתי.

הקושי שלהם לראות מה הסיבה ומה התוצאה, מי המחולל ומי המגיב, מעלה שאלות קשות לגבי יכולותיהם הקוגניטיביות באופן כללי. הם באמת חושבים שפריצת גבולותינו ב־7 באוקטובר זה מעשה סביר, אבל פגיעה במדושן פלשתיני בשטחם זאת ההפרה החמורה.

הם סבורים שהטבח בילדים במג'דל שמס זה אירוע הגיוני, אבל חיסול המתכנן שלו בביירות זאת פרובוקציה. הם אנשים דפוקים גם מהבחינה המוסרית וגם מהבחינה האקדמית, הקושרת בין פעולות על פי סדרן. לכן, לדפוק אותם שוב ושוב זאת מצווה מהחדית', כמו שנאמר - דפוק את הדפוק, עד שישוב מדפיקותו.

אז ברכות חמות למחסלים, ושנתעורר כל בוקר לאיזה חיסול מהביל, המרפא מעט מפצעי הזוועות שעשו בנו.

אולימפיאדה

חלפו כמה ימים מטקס הפתיחה הספקטקולרי של המשחקים האולימפיים בפריז, והתמונות ממשיכות להסעיר את העולם וגם אותי. היה יפה מאוד. יפה במובן המכוער של המילה. ולא רק מכוער, אלא הרבה יותר מזה. בעיניי, חזינו בשידור חי בהנפת הדגל הלבן של הרפובליקה הצרפתית בדרך לפירוקה. כמה עצוב, דווקא היתה מדינה נחמדה, לפעמים.

אמנם נשפכו מיליארדים, ואמנם מיטב הכותבים נתנו עבודה, וכל העיר גויסה, והנהר נוקה, אבל הערכים לא הגיעו לעבודה, והוחלפו בערכי השעה, ערכי הטשטוש המגדרי, המיניות הא־בינארית, עירום חלקי וכמעט מלא, וחנפנות לדור הצעיר מתוך מחשבה שרק זה מעניין אותו, עניין הגדרה עצמית ומגדר.

צרפת על מורשתה כאילו יוצגה, אבל רק בקריקטורות מלעיגות, שלא לדבר על היריקה בפני הנצרות עם תמונת הסעודה האחרונה של ישו, בגילום טרנסים וטרנסיות, אישה עם זקן וגבר שמן עירום צבוע בכחול.

צרפת מפחדת לדבר על הזהות שלה כי היא נגנבה ממנה. ארצם של הגאלים כבר לא שלהם. ערב־רב מוסלמי השתלט עליה במהפכה הצרפתית השנייה, ממש בימים אלה, וכל המורשת נמחקת. אז מה נשאר? להתחבר לאופנת הלהט"ב העולמית ולקוות לטוב. רק שהטוב לא הגיע.

ראשית, כי רוב מדינות העולם שמרניות ולא מעוניינות במיניות המשוחררת־מדי הזאת; ולמעשה, העובדה שדחפו מסרים כה פרוגרסיביים אל גרונן של אומות דתיות ומשפחתיות, כדחוף המאביס גרגירי תירס למקור האווז, היא הטרדה מינית קולקטיבית בחסות המשחקים האולימפיים. אכן, אירופה לא מקום בטוח עוד - לא לנשים וגם לא לגברים.

שנית, אומות נרקבות פונות לעיסוק בסקס. כך היה ביוון העתיקה, ששקיעתה לוותה בגברים שהחזיקו ילדים כצעצועי מין, זנות טקסית במקדשים, ועוד תופעות שלא נפרט פה. כך גם ברומי, וכך עכשיו באמריקה ובצרפת. ושלא תבינו לא נכון. אני האיש שמחתן הומואים ולסביות וגם טרנסים וטרנסיות. שום בעיה. אבל כשזה הופך להיות המסר המרכזי של תרבות ולא תופעת שוליים מכובדת, סימן שהסוף קרוב.

היתה נחמדה, צרפת. היו לה סטייל, ותרבות נהדרת, ומטבח מפואר, ומכוניות נאות, ובגדים מהממים, ושפה מתנגנת, וסרטים טובים. עכשיו היא מתגאה בזה שהיא מכילה את כל עמי העולם, כל הצבעים, כל הנטיות, פותחת שעריה לרווחה למחריביה. זכותה. ואנחנו רק צריכים להתבונן וללמוד מה קורה כשלא מלמדים ערכים משותפים ומסורת, ובייחוד מה קורה כשפותחים את הגבולות, מה שקורה ממש עכשיו בחסות בית המשפט. אימפריות נופלות תיק־תק בטיקטוק.
avrigilad@gmail.com