אין לי מושג מי הם האזרחים הישראלים שפרצו לבסיס הצבאי בבית ליד. עיינתי בתמונות, ואיש מהם אינו מוכר לי. את זעמם אני מבין. גם אני מתקומם נגד האופן שבו נעצרו חיילי צה"ל כאילו הם אויב. גם הניסיון מצד גורמים מסוימים לצאת "יותר צדיקים מהאפיפיור", כמו שאומרת הקלישאה המוזרה, הוא דוחה.
התעללות בעצירים היא דבר שצה"ל צריך למנוע. לא למען העצירים, אלא למען צה"ל. לא למען האג, אלא למעננו. ויש דרכים לקיים חקירות כאלה. דרכים שלא נראות כמו מעצר של גורמי טרור עוינים. בנקודה הזאת אני מזדהה עם ההתנגדות והכעס של אותם אנשים, שכאמור איני מכיר איש מהם.
לא מכיר. לא מבין את שיקול הדעת שלהם, וגם לא חושב שהמדינה יכולה לקבל את פלישתם האלימה לתוך בסיס צבאי. לא בעת שלום. ובטח שלא בימים כאלה, שבהם לא מעט אויבים רק מחפשים נקודות תורפה שיאפשרו להם לפרוץ ש"ג ולחדור לתוך מחנה של הצבא הישראלי.
את מי אני כן מכיר? ובכן, את אישי הציבור - פוליטיקאים, משפיענים ואנשי תקשורת - שתמכו קולנית, במעשה ובדיבור, בפלישה לבית ליד. אני יודע מי הם. דבר אחד משותף להם: כולם שייכים למחנה שנוזף במשפחות החטופים ודורש מהן אורך רוח ואמון במערכת. חלק מהם אפילו נופף בטענה שעצם השימוש של בני משפחות החטופים במילה "עכשיו" היא סוג של טנטרום. הפרעה נפשית שמסגירה נטייה לילדותיות וחוסר אחריות לאומית.
מה עכשיו? הם גוערים בנו, בחבריי ובבנות משפחתי, כבר מאות ימים. למה אי אפשר להמתין קצת. עוד יום־יומיים, שלושה־ארבעה חודשים, שבהם יקיריכם ימשיכו להיאנס, לאבד דמות אדם, לסבול רעב, מחנק וחוסר תרופות, לשכוח מה הוא אור יום או רצון חופשי, להירצח או להימעך דקה אחר דקה תחת איום מתמיד מצד הגרועים מבין ההולכים על שתיים.
תמתינו! תתאפקו! סתמו כבר את הפה. כך שאגו לעברנו, ברחובות, במסדרונות ובאולפנים מסוימים. ומי שצעק זאת הם אנשים ש... בואו נאמר את האמת, לא מסוגלים להתמודד עם חצי שעה דחייה של טיסה וצופרים כמו משוגעים כשהנהג שלפניהם מתעכב לשתי שניות ולא מזנק מייד על הירוק.
קבלו אם כן: ערב אחד. מעצר, שלצורך הדיון אני מניח שהוא מעצר שווא. עלילה ועוול. אבל עוול דובר עברית. בגבולות ישראל, בבסיס צבאי ובתחומם של כללי משחק מסוימים. איש לא ייאנס (סליחה, באמת דוגמה לא מוצלחת). אף אחד לא יראה קנה של נשק סמוך לפניו. כולם יפגשו עורך דין, ורופא, ועו"ס ורב וקרובי משפחה. ואם לא עכשיו, אז בעוד שעתיים.
והנה הם, אנשי הציבור והתקשורת שבעיניהם כל מחאה היא אנרכיזם מסוכן, מריעים או לפחות מחייכים לצווארון מול התמונות מבית ליד. אנשים שכבר חודשים מבטאים עמדה עקבית שלפיה לא להיות מרוצה זאת עבירה פלילית, והקריאה "עכשיו" היא מעשה מגונה, הם אלה שתמונות הבחורים שמטיחים משטח עץ בשער בסיס צבאי וניגשים לחיילי המחנה בתנועות מאיימות, מוציאות מהם רק אמפתיה. אצל חלק מהם היא מתבטאת בתמיכה קולנית.
אבל אותי מפחידה האמפתיה המיתממת. האולימפית. קפיצה צורנית למעמקי הארכיונים, דחיקת השוואות במשקל כבד, ואקרובטיקה לאורך ולרוחב ההיגיון האנושי, במאמץ למצוא אירוע מהעבר, לא ממש דומה, שבו מישהו התפרע בבסיס צבאי, או בתחנת משטרה, או בתחנת אוטובוס, ומישהו שכח לגנות. כך נמזער את האירוע, או לפחות נטען שמישהו אחר התחיל. כמה עלוב.
נזכיר לכל מי ששכחו: יש לנו קיצונים מימין וקיצונים משמאל. המשותף לשני אלה הוא שהם מסוגלים לדגמן זעזוע רק כשיש להם הזדמנות לתקוף את המחנה הנגדי. אז כל הפרעה מוציאה אותם משלוותם.
הסדר הציבורי ושלטון החוק הם בבת עיניהם, והם כמעט מתייפחים כשהם שולפים את הטיעון הנרגש: "אתם אילצתם אלפי שוטרים לפנות אתכם מהרחובות במקום לטפל במה שחשוב!" מימין ומשמאל הקיצונים לא מסוגלים לראות את החטוטרת שעל גבם. קיצונים הם אנשים שראוי לתהות אם יש להם עקרונות כלשהם. כאלה שמחייבים גם אותם.
אלא שישראל, בניגוד למה שאפשר להתרשם, לא מורכבת רק מקיצונים. לרובנו לא אכפת בכלל מי התחיל. את מי זה מעניין שגם בעבר היתה חבורה שהתפרעה באיזו תחנת משטרה? אחת היא לנו אם התמונות מחזקות את הימין או את השמאל. התמונות מבית ליד מטרידות, כי אנחנו שואפים לחיות במדינת חוק דמוקרטית ולא מבודדת, ומה שקרה כאן השבוע מזכיר כתבות על מדינות נידחות שלאיש אין חשק לבקר בהן.
ישראל מנסה להסביר לקהילה הבינלאומית שהיא עומדת בחזית מאבק עולמי. אבל תמונות מהסוג הזה, אם לומר את האמת, מעודדות לאבד עניין ולחשוב שזה אך טבעי שבמקומות כאלה יתרחשו אסונות, שיטפונות, מגפות, וכל תפריט העולם השלישי, שבו המונים שועטים בכוח אל תוך בסיס צבאי.
האם אפשר לוותר לגמרי על חופשה? כנראה לא. בעיה. רוב אזורי הנופש החביבים בישראל, כרגע, הם שדות מלחמה ועיירות רפאים. נשארנו עם חו"ל. רק מה? חו"ל, על פי מקורות זרים, הוא מקום די אנטישמי.
אנשים רבים בעולם שונאים ישראלים, אפילו יותר מכמה שישראלים מסוגלים לשנוא ישראלים. מכל הלב הם שונאים, ואף שמחים להשקיע זמן ומשאבים כדי לפגוע בבן אדם אקראי רק כי נדמה היה להם שהוא בדרך לבית הכנסת, מדבר עברית או עונד סיכת חטופים.
נסכים שזה די מטופש להוציא כסף, להזמין חבילה ולעמוד בתור בנתב"ג רק כדי לחטוף מכות רצח באיזו סמטה בלונדון. אני מכיר גורמים בישראל שיכולים לסדר את השירות הזה במחירים הרבה יותר סבירים.
הסבך הפרדוקסלי שפוקד ישראלים בקיץ הנוכחי גורם למשפחות רבות להתייחס לחופשה בחו"ל כאל מבצע חשאי. הם יעקצו את הפרדוקס. לחו"ל הם ייצאו, אבל איש לא יוכל להעלות על דעתו שהם ישראלים. יש אנשים שאשכרה מאמינים שיש להם כוחות העל האלה.
אני, למשל. פעם לפני שנים, באיזה חו"ל, אמר לי מישהו שאני נראה סיציליאני. מאה אחוז סיציליאני. משכונה מסוימת בסירקוזה. הוא אפילו מכיר את ג'יובאני, שחייב להיות בן דוד שלי. אל תשאלו. ובכן, מכל הדברים שמישהו אמר לי אי־פעם, דווקא השטות הזאת ננעצה. פה ושם התחלתי לטפח את חבילת האופציות הסיציליאנית, שכוללת - למה נשקר? - חינניות אקזוטית, מקדם הגנה ושיקום ההרתעה.
כמוני, נתב"ג בימים אלה מפוצץ במשפחות שמאמינות שעד לנחיתה הן כבר יבנו לעצמן סיפור כיסוי הרמטי. אף אחד לא ינחש שהן מבאר יעקב מזרח. ישראלים רבים מאמינים אמונה שלמה בכובעי בייסבול. הרי מי שרואה אותם מייד יאמר "הו, הנה שחקן בייסבול". בישראל אין בייסבול, אז בוא נרביץ להוא בלי הכובע.
אחרים נשענים על הזה שאמר להם שהם נראים סיציליאנים. או בלגים (אם יש דבר כזה, מראה בלגי) או אקוודורים. כולם חיים בסרט, בעיקר אלה שנוסעים עם ילדים. נקודה למחשבה: ילד ישראלי, כפרה עליו, הוא דבר חמוד וברוך כישרון, אבל יש דברים שהוא לא מסוגל להתמודד איתם:
א. ענבים עם חרצנים.
ב. לשתוק או ללחוש או להתאפק מלצעוק "אמא".
ג. לקרוא לאבא שלו "סר".
