סיבה לפסילה? הימין האירופאי הוא דווקא הזדמנות לישראל

נפל דבר בצרפת. ואני לא מדבר על צרפת עצמה, שנפלה כפרי בשל לידי האסלאם הרדיקלי, הקולוניאליסטי, הרצחני, הדוחה את כל נימי הנשמה. לא. הם התעוררו מאוחר מדי, ומולדתם כבר לא שלהם. סה פיני. אני מדבר על עליית הימין העמוק, בראשות מארין לה פן, בתו של האנטישמי ז'אן־מארי לה פן האב. ומה שקרה השבוע הוא רעידת אדמה. עד כדי כך הגיעו הדברים שאפילו צייד הנאצים סרז' קלרספלד, שהקדיש את חייו למלחמה באנטישמיות ובנאציזם, הודיע שיצביע עבור לה פן. הוא נימק באומרו שהאיום הנשקף ליהודים מהשמאל, שהלך אצל המוסלמים, גדול יותר מהאיום, אם בכלל יש כזה, מצד הימין העמוק.

כן, אירופה משתנה. בכמה מדינות יש מפלגות ימין עמוק עם עבר אנטישמי ודמויות מפוקפקות שנכרכו בשמן. יש הרואים בזה סיבה לפסילה, ואני רואה בזה הזדמנות אדירה. שעת תיקון היא. אם להם ולנו יש אויב משותף, וניתן עכשיו לשים בצד את העבר המתרחק ולהתמקד בכאן ובעכשיו ובעתיד, אז ייתכן שמי שהיו שונאינו ייאלצו להפוך להיות בעלי ברית. מה בליבם איני יודע, ולא כזה משנה לי. מה שברור שאנחנו חייבים חברים חדשים, ובוודאי חייבים אירופאים שיילחמו על הבית שלהם מול הפורעים מהמזרח התיכון, כדי שתישאר אירופה.

כי אם אירופה תהפוך, כמו שכבר קרה לבלגיה האומללה, לשבדיה ולצרפת, ליבשת בשליטה מוסלמית, זה ישפיע עלינו קשות. לאן ניסע? למי נמכור? איפה נשחק? איפה נשיר? בריאד? אז הסבא שלהם היה נאצי או פשיסט? אז מה. הם עצמם יכולים להשתנות. ואפילו אם הם עצמם דיברו פעם אחרת, והמציאות שינתה אותם, הכל נסלח. בעולם של היום, אין מקום להנהלות חשבונות. רק מה שעכשיו משנה, כדי שיהיה מחר.

וזה קשור גם להצעות שאני שומע לבעיה של עזה. יש החושבים שזה יהיה סביר לגרום לעזתים לעזוב את הרצועה לאירופה. ואני חושב שלא. בעיניי, העזתים הם האורחים האלה שבאים אליך הביתה ועושים את צורכיהם בסלון. לא מאחל אותם לאף אומה ידידותית, גם כי לא מוסרי בעיניי לייצא את המוני האדם חסרי החינוך, המוסר והתודה לארצות אחרות, שגם אותן הם יחריבו מבפנים. וגם מפני שברור שמיליוני עזתים יהפכו מדינות שלמות באירופה לאויבות שלנו, וכאלה יש לנו מספיק.

לכן, בעזה נצטרך לטפל לבד. לעשות לה דה־נאציפיקציה, ללמד את הילדים חומרים אחרים ולהרוג את כל חובשי הסרטים הירוקים. זאת עבודה לשנים. מציע לבחור פרויקטור. או שאולי שרה כבר תבחר?

בית הלוחם

הלכתי לבית הלוחם בתל אביב. שנים גרתי בשכנות אליו, ואף פעם לא טרחתי להיכנס. והנה באתי בשעריו. איזה מקום, אימפריה. מה אין שם? אולי כן שיגור לחלליות. כל השאר יש. כל אמצעי שיקום גוף ונפש שאפשר לחשוב עליו יש. והכל יפה, ומתוחזק, ומבהיק.

המקום הזה הוא אחד המוסדות שאתה לא רוצה לשמוע שקיבל דם חדש לשורותיו. והאמת, עד ל־7 באוקטובר הוא הלך והזדקן. החברים העיקריים בו הם לוחמי מלחמת יום כיפור. יש גם קצת ממלחמות אחרות, אבל רוב הקליינטים הקבועים כבר חצו את גיל 70 בהליכה, או בכיסא גלגלים.

והנה באה המלחמה הזאת ואלפי פצועים חדשים נוספו, וקטועים מכל הסוגים, ועיוורים חדשים, שלא לדבר על כל הפוסט־טראומטיים שרובם עדיין ספונים בביתם ולא יוצאים, ומהניסיון אנחנו יודעים שאולי ייקח להם שנים עד שיתחילו לטפל בעצמם.

פגשתי שם את עידן קלימן, העומד בראש הגוף המדהים הזה, בעצמו נכה צה"ל ומשותק מהחזה דרומה. הוא סיפר לי שיש להם בעיה להביא את המצטרפים החדשים למשפחת נכי צה"ל לבית הלוחם. יש סטיגמה, ויש חשש, ויש תהליך עיבוד ארוך לשינוי בתוכניות האישיות ובסטטוס הבריאותי. אז אם אתה או את אחד מאלה שיושבים בבית וטרם הגעתם, דעו לכם: בית הלוחם הוא מקום שכל אדם בריא היה שמח להיות מנוי בו. אווירה של בריאות ספורטיבית שורה בכל, הציוד ברמה הכי גבוהה, ואנשים טובים מאוד מנהלים את כל האופרציה מתוך שליחות אמיתית. כל רגע בבית הוא רגע מבוזבז. בואו, מחכים לכם.

ומה לי שם? באתי להציע את שירותיי. בשנים האחרונות אני מלמד חומר רוחני בהשפעת "שיטת ימימה" ורואה ברכה בעמלי. בחצי השנה האחרונה אני מתנדב ללמד קבוצה מתוך שורדי כפר עזה, ומקבל הוכחה ששיקום חייב להיות גם ברמה הרוחנית. אני יודע שהתלמידות והתלמידים שלי מדווחים על שיפור ניכר במצב הרוח, ביכולת להתמודד עם המציאות שנכפתה עליהם, והתמדתם בהגעה לשיעורים היא ההוכחה הכי טובה לזה שתמיכה גם ברוח היא דרמטית.

אי לכך אני פותח קבוצה בבית הלוחם, לנפגעי המלחמה הזאת ולבני משפחותיהם. בהתנדבות, כמובן. ואם אתם רוצים להצטרף, אשמח. מתחילים בימים הקרובים וכדאי להיות מההתחלה. צרו קשר דרך המייל שלי וניפגש בשיעור.

לימונדה

כך היה. עץ הלימון נתן פריו. המון מפריו. ראתה הילדה והחליטה להכין מהלימונים לימונדה. טרחה וסחטה והכינה מכל גדול. לקחה אותו למרכז המסחרי הסמוך ופתחה דוכן. הלך לה לא רע, סיימה את כל הסחורה. כשחזרה הביתה אמרה לי, אבא, אני רוצה לתרום את הכסף למשפחות החטופים. לא התפלאתי. גם היא, זהר, וגם אחותה, ליבי, שולטות בכל נושא החטופים כאילו זה נושא לבגרות בחמש יחידות. כל השמות, כל קשרי המשפחה, כל הנסיבות. הן מושקעות בזה רגשית, מתנדבות, הולכות לכיכר החטופים ובאות לאירועים.

ועוד היא מודיעה על רצונה לתרום, נפתחת הדלת ומגיעה חברתי אילנית סוויסה מכפר עזה, שיש לה כמובן קשר ישיר למשפחות של חטופים. זהר נותנת לה את הכוס שבה אספה את הפדיון, 72 שקלים ו־20 אגורות. שמחתי מאוד. זכרתי שבדיוק בגיל הזה אני אספתי כסף לרעבי ביאפרה, בחזית המשביר לצרכן בירושלים. זה טוב להיות ילד מעורב ומצפוני. משהו שלא מתחרטים עליו.

מה שקרה אחר כך הפתיע אותי. אילנית הזאת, מכפר עזה, היא אישה ממולחת ביותר. הלכה ופתחה חשבון בפייבוקס וקראה לו "ולא היה בינינו אלא זהר", וגם הציבה אתגר. לתרום 72 שקלים ו־20 אגורות בדיוק. כמו הפדיון. ולא האמנתי, אבל תרומות התחילו לזרום, וחיש קל הגיעו לעשרת אלפי שקלים, שזה לא המון יחסית לאתגרים הכלכליים שעומדים בפני משפחות החטופים, אלה שעדיין שם ובוודאי של אלה שחזרו. אבל עדיין, היכולת למנף יוזמה של ילדה בת 12 למיזם כזה היא חלק מנפלאות הזמן, הרשתות החברתיות, אפליקציות התשלום וכו'.

ועם כל השמחה על כך שזרעי הלימון שזרעה הילדה הבשילו להיות פירות מתוקים, אי אפשר להתעלם מהמחדל הנוסף בשורת המחדלים שהיו ועודם מחדל אי הטיפול בחטופים השבים הביתה, שעל פי העדויות שאני שומע לא מקבלים שום התייחסות אחרי שובם, שום מעטפת, לא טיפולית, לא כלכלית, אפילו לא יחס. במקום שיגידו לחטוף או לחטופה שחזרו: יש לך שנה שבה הכל עלינו, הנה דירה, הנה עיסוק, הנה טיפול יומי, נדבר בשנה הבאה ונראה מה שלומך - מתברר שהשבים והשבות מהתופת נעזבים לנפשם הסוערת ולחייהם שהתפרקו בשבי.

ואני שואל, אם ילדה בת 12 מצאה מקום בליבה לחטופים ולמשפחותיהם, מתי קרה שכל מי שאמור להיות פתוח נסגר? האם אנחנו משאירים סוגיה חשובה כל כך לטיפול של ילדים בגיל בת מצווה? מתי גם אנחנו נעשה כבר מהלימונים לימונדה?

avrigilad@gmail.com