למה כולנו צריכים לבקש סליחה מאוחרת מדוד לוי ז"ל?

השבוע נפרדנו מדוד לוי, ואת דמותו כדאי שכולנו נזכור ונלמד היטב לקראת הימים שעוד נכונו לנו. רבים מאלו שכבר מתגעגעים ללוי, החכם, המתון והממלכתי, לעגו לו ובזו לו בימים שבהם כיהן בצמרת ההנהגה הישראלית. קשה להאמין שבספרי לימוד ההיסטוריה הישראלית יופיע אי־פעם פרק בשם "בדיחות דוד לוי", אבל לא היה מזיק אם כל אחד מאיתנו היה מקדיש כמה דקות למחשבה על הבדיחות ההן, שלא היו מצחיקות מי־יודע־מה, ובכל זאת הכילו בתוכן את גרעין הקלקול של תקופה שלמה. רוב הבדיחות היו תרגום לעברית של בדיחות אנגליות על אירים, בדיחות אמריקניות על פולנים, וכו'.

הבדיחות לא היו עליו אלא על המוצא שלו. לצורך הטיעון, החליטה מדינת ישראל שצרפתית אינה שפה זרה. לצורך הטיעון, החליטו מפלגות העבודה והפועלים שהעובדה שלוי התחיל את דרכו כפועל בניין תוזכר איכשהו דווקא לגנותו. אין מה לכעוס על עצמנו - יש להבין וללמוד.

אספר על אירוע קטנטן שהתרחש סנטימטרים ספורים ממני. הוזמנתי להנחות את כנס המימונה באשדוד. הכנס הזה הוא אירוע אקדמי מכובד שמתקיים בכל שנה בהיכל התרבות האשדודי. יש בו הרצאות ודיונים מלומדים, ואין בו מופלטות. סוג של עיקרון. ולמרות שמדובר במסורת ארוכה, אנשים ששומעים לראשונה על כנס המימונה עדיין נוטים להגיב באופן משעשע.

אני חושב שזה היה בכנס הראשון. דוד לוי ז"ל הוזמן להיות אורח הכבוד, והנאום שלו פתח את הכנס. רגע לפני כן שוחחנו ליד פינת הקפה, וחוץ מתיאומים ומנהלות, שנינו התעניינו לדעת אם יש קרבה משפחתית בינינו (למרבה הפלא אין, אף ששתי המשפחות הגיעו מסביבת העיר רבאט). לפתע הגיע למקום חבר מועצה מקומי. היה לו מראה של רב, והוא ביקש לדבר בדחיפות עם כבוד השר. לוי האיר לו פנים: "כן, בבקשה".

"תגיד להם, על הבמה, שבמרוקו היינו מקפידים בהלכה בקלה כבחמורה". לוי לא השתהה רגע: "דברים ריקים! איוולת!" הוא הרים את קולו, "מה שהיה מיוחד בחכמי מרוקו זה שהם ידעו להבחין בין קלה לבין חמורה".

הדברים היממו אותי. הבהירות, הסירוב להנהן מול קלישאה, התבונה החדה והרהיטות. גם אני גדלתי על הבדיחות. לבושתי, אפילו סיפרתי כמה. ומי לא? אט־אט הבינו כל הלגלגנים כמה חסרים לישראל מנהיגים בשיעור קומתו של דוד לוי.

• • •

לילה אחד בלבנון התחלתי לחשוב שאולי יש בעיה עם הדור שלי. זה התחיל בצעקות שנשמעו במאהל הפלוגתי. משהו לא שגרתי ולא ברור קרה שם, אבל רובנו היינו שקועים בשנת לוחמים כבדה ומשתקת כל כך, שרק בבוקר התחלנו לאסוף את שברי האירוע הזה, שהיה מוזר לא רק במונחים לבנוניים אלא אפילו במונחי הפלוגה שלנו, שהיתה באמת חתיכת תופעה.

עד ארוחת הבוקר המעפנה (לעולם כנראה לא אצליח להכין את הביצים הירקרקות של רס"ר ברדוגו) כבר סיימנו להדביק את הסיפור הבא: בשעת לילה מאוחרת השומר הרגיש מאוד לא טוב. הוא היה אמור לפטרל במאהל, ויש אומרים שהתמוטט. ככל הנראה עבר אירוע לבבי כלשהו. היינו המומים: איך התקף לב? הבחור צנחן ובן פחות מ־20! אין ספק שרק בפלוגה שלנו משהו כזה יכול להתרחש.

בזמן שהשומר על הקרקע, עבר שם במקרה אחד הקצינים, שנקרא לו אבשה, למרות שאני לא בטוח שזה לא היה שמו. אבשה היה קצין ג'ינג'י מזוקן, ג'מוס אלפא ופרא אדם לא קטן, מגבול יפו־בת ים, והוא הבין מייד את חומרת האירוע, רץ לאוהל של החובשים והתחיל לנער אותם מהשק"ש. ההשכמה כללה צעקות אימים, פירוק האוהל וקללות שהיו גורמות לאוהדי כדורגל להסמיק.

ברגע מסוים הוציא אחד החובשים את הראש משק השינה, וכך, בחינניות של צב, אמר ביובש מנומנם: "אבל זאת לא המשמרת שלנו, אנחנו לא בתפקיד". שכה יהיה לנו טוב. הקצין הג'ינג'י השתתק לרגע. למול תגובה כזאת לא היו לו קללות. תימהון כבד רבץ עליו. אבל הרגע חלף, והוא התפוצץ עליהם בצעקות, והמשיך להתפוצץ עד שהם סיימו לטפל בחייל - והמשיך גם למחרת בבוקר בשיחת הנזיפה הפלוגתית שהוא הוריד עלינו, פלוגת נח"ל מוצנח במלחמת לבנון הראשונה. אני לא זוכר בדיוק מה הוא אמר, אבל אין ספק שמעולם לא התכווצתי ככה מבושה.

אנחנו לא בתפקיד? זאת לא המשמרת שלנו?

נחלאווים תמיד אהבו לשיר. היו ימים שבהם יחידת העילית של הנח"ל היתה הלהקה. ואכן, התגובה המיידית לאירוע היתה שכתוב יסודי שעשינו לשיר "בלדה לחובש". אם יש שירים שהם פרות קדושות, "בלדה לחובש" היה אחד כזה. בפסטיבל הזמר והפזמון של 1969 יהורם גאון השתתף עם שני שירים וזכה איתם במקומות הראשון והשני. אבל בעוד השיר "עץ האלון" הזמין פרודיות, "בלדה לחובש" זכה למעמד הנדיר של יצירות שלכבודן המסדר יעבור לדום.

אך לא עוד. מאותו יום ארור נולדה אצלנו השורה "עליתי על מוקש, זעק אז הפצוע/ אני לא בתפקיד, ענה לו החובש". וכן הלאה, לאורך ולרוחב הבלדה. ובכל פעם שהגחכנו את השיר, ידענו טוב מאוד שאת עצמנו אנחנו מגחיכים, ושהשורה התחתונה היא שהדור החביב שלנו גדל והתגייס, והנה אנחנו: החיילים המחורבנים ביותר בתולדות צה"ל.

זמן מה לפני כן נחטפו שמונה נחלאים, וכל מי שראה אותנו ברחוב עם תג המגל והחרב צעק לנו "חטיפים!", "במבה ביסלי!" הכרנו בעובדה שעלינו לא ישירו שירי גבורה ועוז רוח. לא. אנחנו פשוט לא מגרדים את תחתית הסטנדרטים של אליפלט ודודו. נכון, היו לנו נסיבות מקילות. המלחמה שלנו, שניסו לקרוא לה מבצע, היתה שנויה במחלוקת. איש לא האמין להנהגה הקלוקלת. המילים "שלום הגליל" עוררו גיחוך. והשורה היחידה שנותרה מהמלחמה ההיא היתה "חושב עלייך המון, חייל שבוז בלבנון".

אלו לא היו רק שני החובשים המסוימים ההם. התחושה היתה שזה כולנו. בפלוגה היו נחלאים מכל תנועות הנוער ובכל הצבעים הפוליטיים, אבל אף אחד לא האמין שאנחנו במשימת הגנה מקודשת או שיש טעם לכל זה. ציינתי כבר בעבר שכשהתבקשנו לכתוב צוואות, כתבנו רק דחקות ושטויות. איזה מזל שנשארנו בחיים. רק לחשוב שמישהו היה קורא את הצוואות הללו.

המילה "שבוז", צינית ועלובה ככל שתהיה, היתה אמת לאמיתה. אליפלט לא היה שבוז. גם גדי וצבי לא היו שבוזים. אנחנו? זה בערך כל מה שאפשר היה לומר עלינו. וגם אם אני מגזים כעת, ואני כנראה מגזים, זאת היתה התחושה.

ואני חוזר ומהרהר בכך היום, כי הולך ומתברר לי שישראל צריכה להיפרד לשלום משכבת ההנהגה, שהיא פחות או יותר בני הדור שלי. נכון, עשינו גם כמה דברים טובים, ועוד נעשה, אבל הדבר הטוב ביותר שבני הדור שלי עשו, מבחינת מדינת ישראל, הוא לגדל את הצעירים המופלאים של היום. אלו שמתבקשים להתייצב בהקדם וליטול את עמדות המפתח והתיקון.

• • •

הבהרה והתנצלות: בשבוע שעבר טעיתי כשכתבתי כאן כאילו ח"כ אלמוג כהן הגיש את כתב התביעה לחיים לוינסון בזמן שבאולפן הטלוויזיה נכח אלי אלבג. חשבתי כך משום שלמדתי על האירוע מתוך סרטון שנערך באופן שמעורר את הרושם הזה. האמת היא שאלבג הגיע לאולפן זמן רב אחרי שאלמוג כהן כבר עזב אותו.

ח"כ כהן יצר איתי קשר וביקש (באדיבות ובחביבות) לתקן את הרושם. הוא הבהיר שלא היה מעז לעשות זאת בנוכחותו של בן למשפחת חטופים. אמרתי לו שאני עדיין חושב שנבחרי ציבור אמורים להתמקד כרגע במשימות אחרות, אבל הצדק איתו, ואני שמח להבהיר זאת ומתנצל על הרושם המוטעה.