"שמע, מה שהיה אז בדימונה זה אשכרה 'סינמה פרדיסו'" - מאיר חזן, היום מנהל אגף התרבות והתיירות בעיריית דימונה, נזכר: "עוד כשהיינו ילדים היה למשה ראש מדהים. הוא היה לוקח תמונות מעטיפות של מסטיק בזוקה, עם איזה מכשיר פנס שאחיו לאון בנה. הם היו בונים אוהל של ילדים מאחורי החנות של אביהם, אוספים את הילדים של השכונה, לוקחים מכל אחד כמה פרוטות ומקרינים סרטים שמשה היה מאלתר מכל מה שמצא. העיקר שהוא יצר.
לימים, אחיו לאון למד חשמלאות והתחיל לעבוד כמסריט בבית הקולנוע בדימונה, ומשה הצטרף אליו. זה לא היה פשוט כמו היום. הוא עלה על האוטובוס המקרטע מדימונה לבאר שבע, ומשם נסע לתל אביב. בתוך תל אביב היה לוקח עוד אוטובוס. תחשוב רגע, זה ילד בן 12 או 13, שסחב את הגלגלים הכבדים של הפילם כל הדרך בחזרה לדימונה, לבדו. אני מעריך שבשביל לחסוך כסף, חלק מהדרך הוא גם עשה ברגל.
"לאחר מכן, גם בדימונה עצמה, היו לו כל מיני פליירים כאלה שהוא הכין. הוא היה תופס אותי ועוד כמה חבר'ה מהשכונה, ואומר: תקשיבו, הנה כרטיסים לסרט. תמכרו אותם ותביאו לי את הכסף. וכשמכרנו את הכרטיסים הוא העלה אותנו לעמדת המסריט, והיינו מאושרים עד השמיים".
חלק א': תחילת העולם שמאלה
יש אנשים שחיים בסרט, ויש אנשים שהחיים שלהם הם סרט. מפיק הקולנוע משה אדרי יקבל השנה את פרס ישראל למפעל חיים. התחקות אחר סיפור חייו מגלה שהסרט הכי מעניין שאדרי לא הפיק עד היום הוא הסרט על הסיפור יוצא הדופן שלו ושל אחיו לאון ז"ל. יום אחד זה בטח יקרה, אבל עד אז - פרגנו לעצמכם כורסה נוחה, תנו למוזיקה מרגשת להתנגן ברקע והביטו באלומת האור הבוקעת מפנס הקסם ומאירה את המסך, שעליו יופיעו סיפורים ופלאים, תמונות נעות, הרפתקאות ורגשות.
אבל לפני שיתחיל הסרט - שימו לב לקדימון: "והערב, בקולנוע סינמה פרדיסו - סיפורם המופלא של שני אחים שאהבו קולנוע יותר מכל. סיפור מלא הרפתקאות שמתחיל במרוקו ונמשך בצחוקים ובדמעות דרך דימונה. ואז, כמו סופרמן, האחים אדרי עפים אל הירח והופכים למפיקי־על בפסגת עולם הקולנוע והתרבות הישראלי". וזה רק הקדימון! הסיפור המלא כה מרתק, שקשה להאמין שהוא באמת קרה. אבל הוא קרה, והנה הוא לפניכם, בכמה מערכות. וכמובן - עם הפסקה לפופקורן באמצע.
הסרט הראשון שמשה ולאון קנו להפצה היה "סופרמן". כשהוא הגיע הם גילו שהוא ארוך מדי, וחלקים ממנו היו משמימים. משה קיצר אותו במספריים ב־40 דקות, ובקטעים היבשים הוא שם דיסקו ברקע, כדי להוסיף אקשן. ההצלחה היתה אדירה
אדרי נולד ב־1951 בטנג'יר שבמרוקו, לקלרה ולאברהם אדרי. כשהיה בן 10 עלה ארצה עם הוריו וארבעת אחיו ואחיותיו. המשפחה הגיעה לדימונה והשתקעה שם. מגיל צעיר הוא ואחיו הגדול לאון נהגו להתגנב לבתי קולנוע ולצפות בסרטים. כשהיה נער החל לעבוד באחד מבתי הקולנוע בעיר, והיה נשלח לתל אביב כדי לרכוש סרטים להקרנה.
המשורר אבות ישורון אמר שהילדות היא מולדת המבוגרים. איזו מולדת היתה הילדות שלכם בדימונה של שנות ה־60 ותחילת ה־70?
מאיר חזן: "גדלנו באותה השכונה, ברחוב הערבה. לימים שינו את שמה לשכונת בבא סאלי. היופי בשכונה הזו, בימים שבהם לא היו פייסבוק ואינסטגרם, זה שהיית הולך לבית שלו וקורא: משה! אם הוא היה בבית - הוא היה יוצא. ואם לא, אמא שלו היתה אומרת לך שהוא לא שם.
"כשמשה ולאון הגיעו ממרוקו הם גדלו במשפחה שקראו לה 'קשת־יום', אבל עם הרבה כבוד. האבא היה קונדיטור, ומי שלא אכל את עוגיות הדבש שלו לא אכל שבקייה טעימה מימיו! כדי להתפרנס, הוא היה לוקח עגלה עם העוגיות האלו והולך לבתי ספר כדי למכור את זה לילדים. אחר כך היה לו סוג של חנות קטנטנה שבה הוא מכר את העוגות שלו. בחנות, מאחור, משה ולאון הקימו חלל להקרנת סרטים. אם תלך לתיאטרון דימונה, הקרוי היום על שם לאון אדרי, הבט ממול - זו החנות של אבא שלהם. שם הכל החל, עם הקולנוע המאולתר שלהם. משם הם צמחו לעבוד בבתי הקולנוע הגדולים כמסריטים. משה היה זה שמביא את הסרטים מהעיר הגדולה".
אילו סרטים הוא הביא?
"אז היו סרטים היסטוריים, וסרטי אקשן כמו 'מצ'יסטה'. אבל הסרטים ההודיים היו תמיד הלהיט הכי גדול! קצת צחוק, קצת דמע, קצת ריקודים ושירים, ובסוף הכל נגמר בשמחה גדולה. לימים נבנה בדימונה קולנוע בשם 'אח"י אילת', על שם האונייה שהטביעו המצרים. הבעלים היה יהודי מרוקאי שהיה לו קצת כסף בכיס, אבל הוא היה מתעצבן שצריך לקנות את הסרטים ולשכור אותם. אז הוא היה שולח את משה לתל אביב כדי שיבחר סרטים, אבל לא תמיד היה לו תקציב. אם היה סרט כמו 'עשרת הדיברות', למשל, שהיה ארוך מאוד עם עשרה גלגלים ועלה כאלף לירות, משה היה אומר למפיצים: תנו לי שמונה גלגלים, אני אערוך את הסרט מחדש..."
אז במקום עשרה דיברות, בדימונה קיבלו רק שמונה?
חזן, איש דתי, צוחק: "משהו כזה, כן. היה קטע בדימונה שהיו אומרים: המסריט גונב את הסרט! אם הסרט היה נחתך או נקרע, או שהיה קטע חסר, משה היה מחבר את הגלגלים ועורך אותם. היית נכנס אחרי ההפסקה ולא מבין מה קרה. איפה זה ואיפה ההוא? אבל משה עשה הכל כדי שהסרט ימשיך להיות מוקרן ולבדר אותנו. משה לא היה רק מסריט, הבעלים התחשב מאוד בדעתו. כאן, בדימונה, הוא המציא את הפטנט של שני סרטים בכרטיס אחד. זה היה רעיון מסחרי שהוא המציא עבור ילדים בחופשות. ככה ההורים היו שמים את הילד בבוקר ומקבלים אותו אחר הצהריים. הקולנוע היה אחלה בייביסיטר שבעולם".
גם עיר קטנה צריכה מלכים מקומיים. בהמשך, משה ולאון רכשו עם שותפים את בית הקולנוע "אח"י אילת", והפכו להיות מלכי הקולנוע של דימונה: מפעילים את האולם, מוכרים כרטיסים, מקרינים ואפילו מוכרים במזנון בהפסקות.
הבמאי אבי נשר נזכר: "לי ולמשה יש סיפור מרתק, שמתחיל באיך נפגשנו לראשונה בלי להיפגש. בתקופת הצבא הייתי חייל בודד. הוריי גרו אז בניו יורק, ועשיתי קורס קצינים ליד מצפה רמון. בשבתות לא היה לי לאן לצאת, אז הייתי עושה שבתות בדימונה. עד אז לא הכרתי את הפריפריה. לדעתי 'סוף העולם שמאלה' התחיל שם. התוודעתי לאנשים מדהימים ולאוכל מהמם. הייתי בא לדימונה בעיקר כי היו שם בתי קולנוע, כך יכולתי לראות ארבעה סרטים בסוף שבוע אחד! רק לאחר שהכרנו הבנתי שנפגשנו כבר בעבר, כשמשה היה המקרין והאיש שבחר את הסרטים שראיתי אז באולם הקולנוע בדימונה. הוא בטח היה גם הקיוסקאי שמכר לי חצי מנה ובפלה בהפסקה!"
בשלהי שנות ה־70, האחים אדרי החליטו לעבור לשלב הבא: לא רק להקרין סרטים, אלא גם להפיץ אותם. הם הקימו את חברת ההפצה "יונייטד קינג", והימרו בכל כספם על סרט מסוג שבאותה העת היה רחוק מלהיות הימור בטוח - גיבורי־על. הם קנו את זכויות ההפצה של הסרט "סופרמן", עוד לפני שהיה מוכן, וחיכו למוצר המוגמר. כשהסרט הגיע אליהם, חשכו עיניהם. הסרט היה ארוך מדי ולא התאים לארבע הקרנות ביום, שרק הן יכלו להחזיר להם את ההוצאות ואת ההלוואות לבנקים. כמו כן, חלקים מהסרט נראו להם משמימים.
"משה ניצל את כישורי העריכה שרכש כמקרין המאחה סרטים קרועים. בעזרת מספריים, הוא עשה ל"סופרמן" ברית מילה וקיצר אותו ב־40 דקות. בקטעים המשמימים הוא שם שיר דיסקו ברקע, כדי להוסיף קצת אקשן. אם מדובר בשינויים ב"גרסת המסריט" ואם מדובר בתחילתו של גל גיבורי־העל - הסרט הפך להצלחה עצומה. "בוננזה", בלשון השניים.
הבמאי אבי נשר: "משה לא מתייחס לקולנוע ישראלי כמו לקולנוע זר. הזר בשבילו זה עסק - אבל הישראלי זו אהבה. אם הוא היה משקיע בנדל"ן את כל הכסף שהוא משקיע בקולנוע ישראלי - היום כל ראשון כבר היתה שלו"
בשנים הבאות, החברה שבבעלות האחים אדרי עסקה בהפצת סרטים זרים ובהפקות של סרטים ישראליים, ובהם להיטים רבים שעיצבו את פני הקולנוע הישראלי: "סוף העולם שמאלה", "הורה 79", "עמק", "יונה", "בופור", "מבול", "רסיסי אהבה", "כיפה אדומה", "צילי", "השכן שלי אדולף", "הערת שוליים", "מסתור", "הולכת שבעה" ועוד. לאחרונה החברה שלהם אף הפיקה סדרות כמו "שעת נעילה" ו"המזח", וכן את הסדרה "באש ובמים", סדרת המקור הישראלית הראשונה של נטפליקס. כיום, החברה מפיקה 20-10 סרטים בשנה.
הבמאי שמי זרחין מספר: "למשה יש אינסטינקטים מעולים לסיפורים. הוא מאוד מאמין שהיוצר ייצור משהו ייחודי. הטיעון הוא לא אם לעשות קולנוע איכותי או קולנוע נגיש לקהל - אלא שצריך לעשות קולנוע איכותי ונגיש לקהל. משה מקפיד להגיע לבקר באתר הצילומים ולתת אוזן קשבת, אם אתה רוצה להתלבט או לחשוב על משהו. בדרך כלל הוא בא כדי לעשות כבוד, ומביא איתו את אחד מהמשקיעים או מישהו מהקרן כשאני מזמין אותו לראות 'ראף קאט' (סרט שעדיין נמצא בתהליך העריכה). הוא בא בשמחה, אבל לא כדי לתת אור ירוק. הוא תמיד יגיד: אתם בטוחים שזה לא ארוך מדי? ואז אני מייד אגיד לו: משה - תשכח מזה, אני לא מכניס אותך לחדר העריכה עם המספריים שבהם קיצצת את 'סופרמן'!"
האורות נדלקים, הפסקה
ד"ר מוטי גיגי מהמחלקה לתקשורת במכללת ספיר רואה את פעילותו של אדרי בהקשר תרבותי רחב יותר: "הסיפור של אדרי מדהים. הוא החל כנער שוליה והגיע לטופ של עולם הקולנוע הישראלי. אפשר לתהות על הקשר שבין עבודתו של מפיק, שכולם אומרים שאינו מתערב, לבין תוכן הסרטים - אך ברור שהסרטים שאדרי הפיק הציגו ישראליות שלא הכרנו. זו התרומה שלו מעצם הבחירה בסרטים שבהם השקיע. הוא לא השקיע בסרטים אוונגרדיים, גם אם הם היו חברתיים. מרכז העשייה שלו נמצא במיינסטרים. ועדיין - בסרטים שלו ניתן לראות נופים חדשים וגיבורים חדשים, ואת השפות החדשות של הישראליות. הוא הכניס את הפריפריאליות לתוך השפה ולתוך הקולנוע. במובן הזה הוא הגדיר מחדש את הקולנוע הישראלי.
"עם זאת, הייתי שמח שזה יהיה קצת אחרת, שהוא ימשיך עוד צעד קדימה. הייתי שמח אם הוא היה מביא את המקומות הביקורתיים על הדבר הזה של הישראליות, שייכנס גם לשם ויבדוק אם אפשר לעשות את זה גם רווחי.
"בהרבה מובנים, אני רואה את עצמי כטיפוס שהוא שעטנז. אני מכיר את כל סרטי הבורקס, וברור לגמרי שגדלתי עליהם, ואפילו אהבתי אותם. אבל כשגדלתי, הבנתי איך הסרטים האלו הגדירו לי ולמיליונים אחרים את המציאות. הם יצרו את דמות המזרחי החושני והתחמן שמצליח לעבוד על האשכנזי העשיר. אבל העניין הוא, כמו שאמרה אלה שוחט, שלפעמים אתה מתאהב באוריינטליזם. זה נותן לך אסקפיזם מהמצב שלך. זה יוצר אצלך קתרזיס, אם זו יציאה לארה"ב ואם זה להתחתן עם איזו אשכנזייה. בסופו של דבר, בסרטים האלה התחושה היא שאין אפשרות להיות אדם שלם שחי בפריפריה, שכן לפריפריה אין הגדרה בזכות עצמה, אלא היא תמיד ביחס למרכז, היא לעומתית".
ד"ר מוטי גיגי, מהמחלקה לתקשורת במכללת ספיר: "העשייה של אדרי היא במיינסטרים, ועדיין בסרטים שלו יש נופים וגיבורים חדשים ושפות ישראליות חדשות. הוא הכניס את הפריפריאליות לשפה ולקולנוע, והגדיר מחדש את הקולנוע הישראלי"
ואכן, שאלת הפריפריה וייצוג המזרחיות מופנית לא פעם כלפי אדרי, לעיתים בביקורתיות. ההנחה המובלעת היא שמי שבא ממרוקו ומהפריפריה יחתור להציג את זהותו באמצעות היצירות שהוא מפיק.
נשר: "ב'סוף העולם שמאלה' סופר לי במקור על קבוצת קריקט מקריית גת. כשניגשתי לסרט, היה לי מאוד חשוב שהעיירה הזו תהיה מטאפורית. הפואנטה היתה שהיא גם דימונה וגם נתיבות וגם ירוחם וגם אופקים. כל מי שמכיר את המקום יודע שדימונה לא יושבת על מצוק מעל נחל צין, כמו העיירה שבסרט. כשהגבר ההודי יוצא מהבית ומביט מהצוק, הוא רואה תהום. זה מקום ללא תיוג גיאוגרפי. מבחינתי, הסרט הזה נועד להשיב את הכבוד האבוד של האנשים שהביאו אותם ארצה והשליכו אותם באמצע המדבר.
"אני ממוצא רומני, ואתה יודע מה הדבר הראשון שאומרים על רומנים. חוויתי חוויה מדהימה באותם סופי השבוע אז בדימונה. במידה מסוימת, באתי להשיב את הכבוד האבוד של אנשים מופלאים שהתייחסו אליהם כאל 'עולם שלישי', שזה מושג מקומם. אלה אנשים שבאו מקזבלנקה וממרקש, אנשים מופלאים מאין כמוהם, שהיה לי חשוב לייצג אותם בצורה הפוכה מהמקובל.
"פעם משה ואני היינו בפסטיבל בצרפת. אורחי הכבוד היו שני יוצרים מצפון אפריקה, והם סיפרו לי ש'סוף העולם שמאלה' הוא אחד מהסרטים האהובים עליהם אי־פעם, מפני שהסרט ייצג הכי טוב את האדם הפריפריאלי, ולא כ'פרא אציל'. אם אתה זוכר, האבא שיושב במרפסת קורא את העיתון 'לה מונד'. הוא בן תרבות. כן, היה לי מאוד חשוב להציג פריפריה שכמותה לא נראתה בקולנוע הישראלי, שבה כולם רהוטים ולבושים לפי האופנה הצרפתית, וההודים לפי האופנה הבריטית. אנשים מתורבתים שזרקו אותם באמצע המדבר, ועכשיו הם מנסים לשרוד. אגב, מי שפגש את משה יודע שיש מעט אנשים שמקפידים על לבושם ועל ניקיון שפתם כמוהו".
זרחין: "אני בכלל לא קורא לזה 'פריפריה', אני קורא לזה 'ערים קטנות ורחוקות'. לפחות בתקופה שבה גדלתי בטבריה, ומשה לפניי בדימונה, עבור הילדים הקולנוע היה מקום קסום. זה לא משנה על מה הסרט - יש הרבה תום, התרגשות אמיתית והתלהבות באהבה של משה לקולנוע כחוויה שמובילה אותו להיות חלק מהעשייה ומהיצירה, גם כשהוא תומך בסרטים שהוא לא מסכים עם הדעות הפוליטיות שלהם. היו לו ויכוחים מאוד קשים על זה עם אחיו לאון ז"ל, שהיה איש מדהים, וכואב הלב לדבר עליו בלשון עבר. ובכלל, חשוב לזכור שכשמדברים על משה - תמיד מדברים גם על לאון".
שמי זרחין: "משה לא חושב אם לעשות קולנוע איכותי או נגיש, אלא עושה קולנוע גם איכותי וגם נגיש. הוא תמיד ישאל אם זה ארוך מדי, ואני אגיד: אתה לא נכנס לחדר העריכה עם המספריים שבהם קיצצת את 'סופרמן'!"
חזן מוסיף זווית ראייה מקורית: "תמיד חשבתי שהראייה של הפריפריה כמקום ללא שם, כמו ב'סוף העולם שמאלה', מגיעה מתוך ריחוק וראייה של הפריפריה כמשל ולא כמציאות. כי אם היו אומרים שהסרט 'סוף העולם שמאלה' מתרחש במפורש בדימונה - הרי יש קטעים בסרט שקצת צוחקים על האנשים שם, והיו מדביקים את זה אליהם. אני רוצה להאמין שמשה הלך בגישה הזו, שזה יכול להיות בכל מקום, והוא לא יגרום לציבור להדביק לעיר הזאת דימוי שלילי.
"אנחנו, בערי הפיתוח לשעבר, הולכים עם רגישות יתר. בעבר יצאנו עם תלמידים לטיולים ואמרנו להם: אל תעשו בושות. היום אני חושב שזו טעות. האם המורה מתל אביב אומר את זה לתלמידיו? לא! כי שם, מי שעושה בושות עושה את זה לעצמו. אבל בפריפריה אתה תמיד מרגיש שאתה נלחם מול הייצוג שקבעו לך מראש. לכן אתה לא מייצג רק את עצמך, אתה מייצג את הכל.
"ואני מאמין שהתחושה הזו הולכת עם משה, התחושה שאתה צריך להוכיח את עצמך יותר מכל אחד אחר. ואפשר להבין אותם, משה ולאון פעלו בברנז'ה הכי אליטיסטית בעולם! בהתחלה הם נתפסו בעיניהם כעוד 'פרענקים' שבאו משום מקום, ומי הם בכלל. אבל מכיוון שבעל המאה הוא בעל הדעה - אין להם ברירה.
"משה הוא בחור חכם עם חושים מחודדים, ולאון היה הראש החושב, האסטרטג. ההצלחה שלהם לא מובנת מאליה. ההתמדה והכישרון לדעת איך לזהות את הדבר הנכון, גם את החספוס שהם עברו במקום הזה, תרמו להם לא מעט. על כל דבר הם היו צריכים להילחם. זו לא דימונה שאתה רואה היום, עיר מטופחת ומתוקתקת עם הרבה אפשרויות ורמות שונות. ועדיין, אם אחרי כל זה הבחור מתעקש לעשות משהו שהוא אוהב אותו ומאמין בו - זו יכולת מדהימה".
חלק ב': האימפריה מכה שנית
האולם מחשיך. פנס הקסם מאיר, והסיפור ממשיך במסעו של הגיבור לעבר האתגר הגדול ביותר - הלב שנלחם נגד עצמו.
"הסדרה 'זינזאנה' היתה פורצת דרך בהרבה מאוד מובנים", מספר הבמאי חיים בוזגלו. "בפעם הראשונה השמיעו בפסקול מוזיקה מזרחית, אף שזו סדרה על כלא. כל האנשים שפגשתי לאחר מכן אמרו לי: וואו, איזה כיף, עושים סדרה עלינו!
"כשעשינו את 'זינזאנה', טלעד הזמינו מאיתנו עשרה פרקים. פתאום מצאנו את עצמנו עם חומר ל־39 פרקים. היינו במצוקה, עם המון חומר טוב ובלי כסף לערוך אותו. ניסינו שטלעד תיקח על עצמה את כל הפרקים. הסוכן שלי, שי נשר, נפגש עם משה, ויחד הם הלכו לעוזי פלד כדי לנסות לשכנע אותו. אבל טלעד פחדו מאוד שזה יהיה כישלון, כי מי יראה סדרה על כלא.
"ואז, בצעד מזהיר, משה ושי הציעו לטלעד הצעה מהפכנית. הם אמרו: בואו נשדר את זה, ואתם תשלמו לנו לפי הרייטינג! טלעד שיבצו את ערב הפתיחה בשעה יחסית מאוחרת, שבה הרייטינג נמוך, וההימור הצליח לגמרי! זה נגמר ברייטינג מטורף בשביל השעה - 27%.
"אני חושב ששם משה ולאון הבינו את האפשרויות הגלומות בכובע המפיקים. נסענו עם האחים אדרי לפסטיבל ביאריץ בצרפת. זה מקום יפה, ומדי שנה יש שם פסטיבל לסרטי טלוויזיה. הקרנו שם שני פרקים של 'זינזאנה', ופתאום ראיתי איך הם הרגישו כשהם היו שותפים ביצירה עצמה, ולא רק בהפצה.
"זה הוביל לאירוע היסטורי, כי אם אתה מסתכל על ההיסטוריה של הקולנוע הישראלי, מדובר בתפנית. לאון ומשה החליטו שהם מסתכלים על הצד השני של המתרס. לא רק על בעלי בתי הקולנוע ועל חברות ההפצה, אלא גם על התוכן. בדיעבד, זה רגע ששינה את הקולנוע הישראלי, כי משה ולאון הפכו להיות הנדבך המרכזי של עשיית הסרטים בישראל".
הרגשת שהתחברתם דרך התוכן? העיסוק במזרחיות ובפריפריה עניין אותו?
"'זינזאנה' הלכה לו ישר לבטן. זה גם המרוקאיות, גם הצלילים וגם הפריפריה. הוא נכנס מתוך התאהבות אינטואיטיבית, וזה כבש אותו לגמרי. הם השקיעו בזה המון כסף. אני זוכר את הערב שגונדר שלמה טוויזר מהשב"ס ואלברט אילוז הופיעו בטלוויזיה ועשו סוג של פרומו לסדרה, וזה היה מרגש ברמות בשביל כולם. תחושה שמשהו חדש מתפוצץ על המסך, משהו שלא נראה כמוהו. אפילו היתה אז בדיחה שמרוקאים לא מתחתנים בימי שלישי כי משדרים את 'זינזאנה'.
"זה בהחלט היה בוזגלו פוגש את אדרי. זה היה קרוב לליבו. אבל שלא יהיה לך ספק: מזרחיות או פריפריה - זה לא מקנה לך קלף כניסה בטוח. אולי בתת־מודע, אתה יכול לראות לפי הבחירות שלו איפה הלב שלו נמצא. אבל בחיים לא דיברתי איתו על פוליטיקה או על מזרחיות. הדבר שהכי דיבר אליו היה הסיפור של הסרט. הוא ישאל אותך על מה הסרט, ובראש שלו יש סקאלה שיודעת לנבא מה יהיה הפוטנציאל המסחרי: אם הוא יהיה 'שודד', כמו שהוא קורא לסרטים שלא מכסים את עצמם - או 'בוננזה', להיט ענק", צוחק בוזגלו.
חלק ג': מביט לאחור בלי זעם
הנער הפך לגבר, המסריט הפך לבעל האולם, למפיץ ולמפיק הסרטים. אבל בכל סיפור מגיע הרגע שבו הגיבור מבין את מלוא המרחק שהוא עשה ומביט לאחור, אבל בניגוד לקולנוע - בלי זעם.
זרחין: "המפגש הראשון שלי עם משה היה כשהמפיק שלי, איתן אבן ז"ל, הזמין את משה לראות גרסה לא גמורה של 'הכוכבים של שלומי'. משה התאהב בסרט וביקש להפיץ אותו. הסרט ריגש והצחיק אותו, והוא רצה שגם הקהל הרחב יוכל ליהנות ממנו. לצד זאת, הוא אמר שגם המבקרים יאהבו אותו. זה מה שמשה ראה, שיש שם הרבה רגש, וזה דיבר אליו שיש משהו בילד הזה שמדבר לכל אחד. היה נדמה לו שזה סרט עליו, בעצם.
"אחרי זה, היה ברור לגמרי שמשה יהיה גם חלק מהסרט הבא. ב'אביבה אהובתי' הוא התחיל להיות חלק מההפקה במובן של משקיע, מגייס כספים, מפיק שותף שבעיקר דואג למטרייה הכלכלית. אבל אף פעם הוא לא התערב כהוא זה בתכנים.
"היה רגע שבו אחד מהשותפים, שהיה מקורב לאדרי, ביקש לראות את האודישנים לשחקנית שתגלם את אביבה. ואז הוא אמר: מה פתאום אסי לוי? מה לאסי לוי ולמאמא הטבריינית שכתבת? זה פוצץ אותי, כי הבנתי שהוא רוצה את הסטריאוטיפ. אז אותו מקורב אמר: זה לא יכול להיות, אם אתה נשאר עם אסי לוי - אני אשכנע את משה שנצא מהסרט! התקשרתי למשה וסיפרתי לו מה קרה, והוא ענה לי: אתה רציני? הוא יגיד לך עם מי לעבוד?! זה לא יהיה!"
נשר: "אני לא מכיר אף מפיק שלא מתערב יותר ממשה. הוא אדם שסומך על האמן, וזו מערכת יחסים נפלאה ויצירתית שמאפשרת לקיחת סיכונים. יש לי סוכן אמריקני שמאוד כועס עלי שאני לא עושה קולנוע אמריקני, מפני ששם הסכומים שמציעים הם מאוד גדולים. אבל אני תמיד אומר לו שהדבר הנפלא ביותר בקולנוע הישראלי זה שהמשוגעים מנהלים את בית המשוגעים", צוחק נשר.
"עוד דבר שלא זוכרים למשה זה שהוא הרוויח ביושר את פרס ישראל, ולו רק בשל הפרויקט המבורך של שימור הקולנוע הישראלי. זה פרויקט שהמדינה בכלל היתה צריכה לעשות, ומשה הוציא עליו הון תועפות מכיסו. הוא לא מתייחס לקולנוע ישראלי כמו שהוא מתייחס לקולנוע זר. קולנוע זר בשבילו זה עסק, אבל קולנוע ישראלי זו אהבה. אם הוא היה משקיע בנדל"ן את כל הכסף שהוא משקיע בקולנוע ישראלי - היום כל ראשון כבר היתה שלו".
"בסרט 'ההילולה', זו היתה הפעם הראשונה שעבדתי צמוד עם משה", נזכר שלום אסייג. "מה ששמתי לב אליו אצלו היה ההתלהבות. הוא מתלהב כמו ילד קטן, והוא כולו בתוך הדבר והוא מתרגש. נראה לי שבבכורה של 'ההילולה' הוא היה יותר נרגש ממני. זה הדבר שהכי בולט אצלו, החדווה והאהבה שלו לקולנוע. זה כיף לעבוד עם מישהו כזה. מאוד שמחתי שזה הדבר שמניע אותו, הפנטזיה הזאת של 'בוא נעשה סרט ונשבור את האולמות'".
והעיקר: אהבת הקולנוע
הסרט נגמר, הכותרות רצות, הסדרן פורס שקית גדולה לאיסוף הזבל, את קופסאות הפופקורן והבקבוקים ניתן לזרוק, אך מסעו של הסרט אל נפש הצופים רק מתחיל. אני יוצא אל היכל סינמה סיטי בבאר שבע, פסלי דמויות פזורים מסביב, כרזות ישנות של לורל והארדי ומפלצות פילם מפחידות. אין ספק שמי שבנה את המקום הזה אוהב קולנוע ברמה של ילד. זה הרגע שבו אני מבין שהאהבה של אדרי לקולנוע היא בעיקר אהבה לתקופה שבה הלכנו יחד, כל המשפחה, לקולנוע. סבתא שלי הביאה סל של עוגיות ושתייה, וישבנו באולם ענקי מלא אדם, נהנים יחד מסרטי הרפתקאות ודרמות.
זרחין: "האהבה של משה לקולנוע היא לא אהבה סינפילית של חולי קולנוע. הוא אוהב את החוויה. ללכת, לשבת באולם חשוך ולראות סרט על מסך גדול. אני חושב שאחת לכמה ימים הוא עדיין נכנס לאולם ורואה סרט, גם אם זה סרט שעלול להרגיז או לשעמם אותו. הוא נכנס לשם כמו ילד נרגש. זה משהו שקשה להבין, כי האהבה של משה לקולנוע היא מלאה ובסיסית. זה לא שהוא אוהב סרטים - הוא אוהב קולנוע!"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו