כי אלף אויבים לא יוכלו לה: המתנה הכי גדולה שיכולנו לקבל

בכל יום השואה אני חוזר בתוכי לחוויה מוזרה מאוד שחוויתי לפני כמה שנים, ומאז מעצבת את זיכרון השואה האישי שלי. נשאלתי בראיון על הנושא, וכשניסיתי להסביר למראיין את מקומה של השואה בחיי, ציינתי באירוניה את העובדה שלמרות הרקע האירופי שלנו, לא היתה במשפחות הוריי טראומת דור שני, ואף נקטתי את הביטוי השנון בעיניי: אנחנו דור שני לאלה שלא היו.

ואיך זה? שאל המראיין.

זה, הסברתי, כי כולם, בעצם רובם, ילידי הארץ, בני היישוב הישן. משלושה צדדים, אמרתי, אני "יליד". אף אחד לא היה שם.

"ומהצד הרביעי?"

"מהצד הרביעי גליציאנער", עניתי. "סבא שלי מצד אמא שלי הגיע לכאן בסוף המלחמה".

ואני ממש זוכר איך תוך כדי שאני נותן את התשובה הזו, אני שם לב פתאום לגודל הטמטום שבעניין, וברגע אחד אני מבין שני דברים: האחד - שאני דור שלישי לניצול שאיבד את משפחתו בשואה, והשני - שבמשך יותר מ־40 שנה הנתון הזה היה כה מודחק, כה סמוי, כה לא מדובר, עד שהוא נעלם מתודעתי לחלוטין.

• • •

סבי, הרב יהודה צבי הורוביץ זצ"ל, יליד לינסק, עבר לטשרנוביץ וחי בה עם אישה צעירה, ולשניים היו ילד או ילדה. ככל הידוע, נסעו האישה והצאצא לבית הוריה שבהונגריה, ומשם לא חזרו. סבי, שהצליח לחסוך את החלק של המחנות, שרד, עלה ארצה ונשא את סבתי. נולדו לו שתי בנות, והוא אימץ גם את שני ילדיה הגדולים. על שולחנם בליל הסדר האחרון לחייו ישבו 17 נכדים.

הוא נפטר כשהייתי בן 14. הייתי צמוד אליו באהבה גדולה. הוא היה דמות מאוד מרשימה, והשפעתו עלי היתה אדירה. הייתי ילד ערני וסקרן וקלטתי אינספור איתותים וסימנים, אבל השואה לא היתה שם והאובדן לא היה שם. זה בכלל לא היה על השולחן. אפילו לא מילה.

הנה רשימת האובדן: הוריו, אשתו וצאצאו, אחיו ואחותו ובני משפחותיהם, כל עולמו המשפחתי והחברתי. פתאום הבנתי מה היה סבי (זיידי), ואני לא ידעתי: איש בודד, פליט, אוד מוצל מאש, שאיבד את משפחתו ודבק בכוח בחיים החדשים ובקשר המסוים עם שניים-שלושה בני דודים שְׁנִיִים ששרדו. וזה לא שלא היתה התייחסות לעבר. סבי היה נצר לשושלת אדמו"רית מסועפת, וכל חייו הוקדשו להנצחת העבר ולהמשכו.

בכלל, ההיסטוריה המשפחתית היא אבן יסוד בחיי. אני עסוק באובססיביות בתולדות הייחוס המשפחתי ויודע לנקוב בפריטי טריוויה חסרי חשיבות על כמעט כל דמות מאבות אבותיי, אבל בגיל 45 אמרתי בראיון שהשואה, ובכן, דילגה על המשפחה שלי. זה מאוד־מאוד מוזר.

• • •

לפני כחודש יצא לי לבקר באחד ממחוזות חייו של סבי לפני המלחמה. בבית הקברות של לנצוט (LANCUT) מצוי קברו של רבי נפתלי מרופשיץ, סב־סב־סבו של סבי.

הביקור הזה היה מאוד משמעותי מבחינתי. גדלתי על דמותו של רבי נפתלי, מאבות החסידות, בן הדור הרביעי (נפטר ב־1827), שסבי הוציא לאור את כתביו. הוא דמות מיוחדת בעיניי מעוד סיבה: הרבי מרופשיץ התייחד משאר מנהיגי החסידות בשל חוש ההומור שלו.

הוא נודע כרבי השנון, שחלק מדרך הנהגתו היה ההומור והסאטירה, וספרות ענפה נכתבה על המורשת הזו שלו. זה לא שהוא היה שחקן או קומיקאי, הוא היה רבי קדוש ועל מצבתו חרוטות המילים "יחיד בדורו בחוכמת אלוקים", אבל זו היתה הדמות הרשמית שלו בתולדות החסידות. הרבי שהשתמש בהומור ככלי לעבודה רוחנית, ואני מתאר לעצמי שגם סתם כך היה די נחמד לבלות שם, בחצר ברופשיץ.

בכל פעם שאני נזכר בו חולף בי גל חום קטן, ואני אומר לעצמי שלרבי נפתלי יש הרבה צאצאים אדמו"רים ורבנים וצדיקים גדולים, אבל לכו תדעו - אולי שם בגן עדן הוא רווה נחת דווקא ממני, הסטנדאפיסט שממשיך בדרך זו את מורשתו.

והנה, אני עומד מול קברו בלנצוט יחד עם קבוצת עיתונאים שכבר סיפרתי עליה פה, ומתרגש מאוד. אפילו סיפרתי שם בדיחה לעילוי נשמתו. ובחוץ פגשנו את הרבי מוויז'ניץ מונסי עם קבוצה גדולה מחסידיו. ניגשתי אליו וסיפרתי לו על הייחוס הזה שלי (גם הוא נין־נינו של המנוח, אבל הוא פחות התחבר לחלק של ההומור), והוא דיבר איתי בחום רב, וזה היה מרגש מאוד.

• • •

זו לא היתה הנסיעה הראשונה שלי למחוזות אלה. אני מבקר שם הרבה לאחרונה, ומכיוון שרוב השהות היא באזור גליציה, החוויה הזו הולכת ומעמיקה בי את הקשר עם סבי ז"ל ועם דמותו, עם עברו וגם עם אובדנו.

אלה ממש מחוזות ילדותו ותרבותו וחייו. שם הוא התהלך ושם ניסה לבנות חיים, ושם בדיוק הוא איבד את כל עולמו שעלה בעשן. מעניין שהחוויה הזו הגיעה אצלי לשיא בביקור הספציפי הזה בקברו של הרופשיצר. גם משום שזה אירע בשנה זו, שבה גם כך העיניים לחות והלב פתוח והכל חשוף ורגיש מאוד, וגם בשל הקשר הישיר שלו למקום. אני ממש ראיתי אותו בשחור־לבן, בעולם הקודם שלו. הבנתי אותו וחייתי אותו, וברגע מסוים אחד גם קיבלתי תשובה לשאלה הזו שכה הטרידה אותי: איך יכול להיות שסיפור האובדן והפליטות שלו כה הודחק ממני ומהחוויה שלי?

התשובה די פשוטה, וראוי לה להיאמר בדיוק עכשיו, בין יום השואה ליום הזיכרון וליום העצמאות. כבר שנים שאיני מפסיק להעריץ את מי שבנה כך את מועדי הימים הלאומיים, ימי הזיכרון והעצמאות. נבואה נזרקה בהם. מין מבנה מדורג סיפורי ורגשי שיש בו את הזיכרון והחוויה עצמם, וגם את הקצב הראוי, ובעיקר: יש בו התייחסות ל"סיפור הגדול".

יש בו מן ההבנה שכל זה הוא סיפור אחד, וכך יש להתייחס אליו. ולקראת יום העצמאות תשפ"ד, שהוא הקשה בתולדותינו, כי הוא מעמת את ישראל עם שאלות יסוד קיומיות הנוגעות לא רק לאופייה אלא לעצמם קיומה, אני מתרגש לגלות את התשובה לשאלה האישית הזו שלי: אני התקשיתי לדמיין אובדן כלשהו של סבא שלי מפני שאנחנו, הוא ואני, חיינו בגן עדן.

• • •

הוא חי בישראל מאז ייסודה, התגייס לצה"ל אבל לא לחם בחזית, פעל ויצר וחי חיים טובים ונעימים. כך הוא גידל את משפחתו, ולתוך חוויה זו נולדתי גם אני. ואני, ילד קטן שגדל לתוך חיים טובים ונטולי איומים, התקשיתי לקשור את הדמות הזו - ובכלל, את ההיסטוריה המשפחתית הזו - עם איום כלשהו, אישי או לאומי.

האיש הזה, שהותיר אחריו חיים ומורשת והיסטוריה רווית כאב נדודים ואיום מתמיד ובלתי פוסק על חייו היהודיים ועל חייו בכלל, זכה וקיבל במתנה פרק ב' מפואר, של עצמאות וקוממיות ושל חיים יהודיים גאים ופוריים. מה לזה ולכבשני אירופה, תגידו לי. איזה סיכוי היה שבכלל אצליח לדמיין משהו כזה?

אז כן, גם השנה, מתוך הכאב הגדול ומתוך השאלות הגדולות ומתוך האובדן האדיר ושורות קברי הקדושים, חייבת להבליח במלוא אורה וזוהרה התודה הגדולה והשמחה הגדולה על המתנה הזו שאין דומה לה, ושאלף־אלפי אויבים אכזריים לא יוכלו לה - היא מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו. גן עדן רווי בעיות וצרות, אבל גן עדן. תודה לך, ולמי שהעניקו לנו אותך, גם בשם זיידי ז"ל. תודה, תודה, תודה.