כמה "זיכרונם לברכה" חדשים יש לנו השנה. כמה צעירים וצעירות הקדימו את הוריהם, סביהם וסבותיהם ונטמנו באדמת הקודש הזאת טרם זמנם, חלקם בחלקים, ורוחם מרחפת מעל לשבוע הזיכרון הלאומי ומבקשת מאיתנו: עשו שלא נהיה קורבן שווא.
יש האומרים - זיכרונם לברכה. זה בסדר שהזיכרון שהותיר אדם יהיה לברכה. שנזכור ממנו או ממנה את הרגעים היפים, את התכונות הטובות, את התמונות היפות. זה עוזר ומנחם. אבל האמירה הנכונה היא "זכרם לברכה", לא זיכרונם. כי זכר אינו זיכרון. זכר הוא המטען שנותר אחרי לכתו של אדם בליבות ובמוחות האנשים שהכירו אותו, וגם אלה שלא.
הזכר הוא התמצית, זאת שאין מילים לתאר אותה, זאת שנטמעת במערכת של אנשים אחרים והם לא יכולים להצביע על איפה בדיוק היא מתקיימת. הזכר הוא האהבה שיצרו ההולך או ההולכת, שנספגה במעגלים שמסביב והפכה להיות חלק מהדנ"א של המקבלים. כל אדם שממשיך את דרכו מארץ החיים לארץ הבאה מותיר זכר, אפילו הגלמוד שבגלמודים. תקראו לזה נשמה.
יש כל מיני אנשים. יש כאלה שחלילה יוצרים זכר מר, שמרעילים את הנשמות של כל מי שבא איתם במגע. אנשים אלימים, רעים, אכזריים. ויש כאלה שאף שהלכו מוקדם מהמתוכנן - משאירים רישום של מתיקות, נדיבות, טוב לב, נתינה, אהבה. אז כשאומרים "זכרם לברכה" מתכוונים לזה. שההולכים ישאירו לנו משהו מהטוב שהיה הם, שהמטען החיובי שהם נשאו בגופם, בנשמתם ובמותם ייכנס אלינו למערכת ויהפוך להיות חלק ממי שאנחנו. שגרעין הנשמה שלהם ימשיך להתקיים בנשמה שלנו, שיהיה מין עיבור נשמתי כזה, היתוך פנימי.
בשבוע הזיכרון הזה, אנחנו מצווים לברך את כל מי שאיבדו את חייהם ב־7 באוקטובר ובמלחמה הנמשכת עד היום. לברך ולהישבע שלא נעז להפוך את מתנתם לנו למתנה מ"עלי אקספרס", משתמשים וזורקים ושוכחים. לא, אלה מתנות יקרות מפז, כל אחד ואחת נתנו לנו את החיים, בפועל ממש. אין לנו זכות לשוב להיות מי שהיינו, אין לנו רשות לתת בהם סימנים, לשייכם למגזרים, לעשות בהם שימוש להעמקת כל פילוג ומחלוקת. מותר להשתמש בזכרם רק לברכה. זכרם לברכה.
עצמאות
כל מצב זיפת שאליו נקלע האדם הוא הזדמנות מעולה לשפר את מה שהוזנח, שעכשיו אין ברירה אלא לטפל בו. יש הרבה דברים שניתן לעשות ושאפשר לנצל לטובה בזמן הנורא שאנחנו חווים כולנו, ולהשיב לנו מעט מעצמאותנו שנגזלה.
נשק - אירופה מתחמשת. מאז מלחמת העולם השנייה האיום הרוסי לא היה כה ממשי. פסיכופת מטורף מנהיג את רוסיה, ואין לו גבולות. לאירופאים האומללים אכפת פתאום מהגבולות שלהם, אחרי שפרצו אותם לטובת המוסלמים שיאכלו אותם חיים ממש בקרוב, והם מפחדים מהטילים של הדוב הרעב ממזרח. זה טוב לנו, כי הנתון שפורסם בשבוע שעבר הצביע על כך שהטילים הבליסטיים ששיגרו האיראנים ושלוחיהם באירוע הדמיוני ההוא יורטו בידי שתי אומות - האמריקנים ואנחנו.
האמריקנים הצליחו ב־25%, ואנחנו ב־90%. וזה אומר דבר אחד: שמי שחפץ חיים בעולם הזה, מול איום הטילים של רוסיה, איראן, צפון קוריאה, סין ושאר מדינות הרשע, חייב מערכות ישראליות שיתקפו בחלל וינטרלו במרחקים. וזה, מכובדיי, אומר שהתעשיות הצבאיות כאן עומדות לגרוף את רוב הקופה. אבל יותר מזה, זה אומר שכל מדינה שרוצה ליהנות מטובנו - תתכבד ותתמוך בנו בפועל. ייתנו - יקבלו, לא ייתנו - לא יקבלו.
הגיע הזמן לגבות מחיר גבוה על הידע ועל היכולות שלנו, ומדינות כמו נורבגיה, שמעמידות עצמן בראש מחנה מתנגדינו, ימצאו עצמן ביום הדין ללא הגנה - או שיחליפו סט דעות, יותר כדאי. אז עצמאות מלבקש טובות ומעבָר לדרישת תמיכה - זאת עצמאות אחת.
תזונה - העצמאות השנייה היא תזונתית. הטורקים, יימח שמם אלף פעמים בעזאזל השחור, מחרימים אותנו טוטאלית. הרבה מזון מגיע משם. הרי התרענו לא פעם שישראל חייבת לשמור על עצמאות תזונתית, גם אם זה עולה יותר. והממשלות לדורותיהן, במיוחד של הליכוד, שרחוק מאוד מההתיישבות החקלאית, הלכו וייבשו והעבירו את מקורות המזון שלנו החוצה, לטורקיה ולירדן ולרשות ולאן לא.
זה היה גם מסיבות מחיר, וגם, אני חושד, כנקמה על עוולות עתיקות יומין. עכשיו אין ברירה, יש להחזיר את מלוא ייצור המזון לכאן ולשמרו כאן לתמיד. מי יודע איך ייראו יחסי החוץ שלנו מחר ומחרתיים, אך עגבנייה לסלט תמיד נצטרך. אז אחרי שנשיב לידינו את חבלי הארץ המושבתים, יש לתת לחקלאים מרווח נשימה לייצר את הפירות והירקות הטובים בעולם, בלי טובות מארדואן.
ביבי - העצמאות השלישית היא החופש מהדיון על "כן ביבי, לא ביבי". השיח הזה משעבד אותנו כבר עשור. כמעט איבדנו את המדינה בגללו. קראתי שביבי מתכנן לרוץ שוב, וליבי נפל בקרבי. עוד שנים מבוזבזות על האיש הזה, שבמקרה הטוב נגמר לו הסוס, ובמקרה הפחות טוב רואה בנו את הסוס שלו לנצח ורוכב עלינו אל השקיעה של כולנו. שחרר אותנו, בנימין, תן לנו להמשיך אחריך. אתה לא כזה חשוב, לא כזה מוכשר ואחראי לאסון נורא ביותר. תן לנו את העצמאות שלנו כבר. ביבי, שלח את עמי.
צרפת
הצרפתים הכריזו השבוע על עצמאות. לא מהמוסלמים שכבשו את ארצם, אלא מהטלפונים החכמים, גורם משעבד שאינו פחות גרוע מבני המזרח התיכון שלקחו להם את המדינה בהליכה.
אז הם ערכו מחקר ענק, ובדקו ומצאו שהדור הזה - דור ה־Z, כמו שקוראים לו הצעירים - חווה מתח ודיכאון פי כמה יותר מכל בני דור אחר. הסיבה? הטלפון. המצלמה, הסלפי, הרשתות, הווטסאפ, כל אלה ועוד מנמיכים את קומת בני הדור הזה ותוקעים את ראשם באדמה. הם לא יודעים מי הם ומה הם רוצים להיות, עסוקים בעצמם עד בחילה, לא מתקשרים באופן נורמלי. הם בצרות. המבוגרים, אגב, נמצאים בתחתית טבלת החרדה והדיכאון. יש יתרונות לגיל.
ויש למומחים הצרפתים המלצות טובות מאוד שכדאי שתדעו עליהן. ככה הם אומרים: ראשית, בלי טלפונים עד גיל 11. בכלל. לא טוב לכישורים החברתיים, לא טוב לקשב, לא טוב לילדים.
יפה, עברנו את גיל 11 - עכשיו מותר טלפון בלתי־חכם, כסיל מוחלט, נוקיה של פעם. עדיין מוכרים אותם. לי יש בבית שניים, אחד לכל ילדה. זה מותר לשנתיים. אחר כך, בגיל 13, כבר אפשר סמארטפונים - ללא רשתות חברתיות משום סוג, ובמיוחד לא טיקטוק. זה הכי חשוב. טיקטוק היא הדרך של המפלגה הקומוניסטית הסינית לקצור את מוחות הצעירים בלי להביאם לסין. את התוצאות רואים בקמפוסים באמריקה ממש עכשיו. יאללה, חלפו שנתיים, הגענו לגיל 15 - אז מותר רשתות, לדעתי אחרי הדרכה מסודרת במערכת החינוך והקמת גוף שיטור אזרחי התנדבותי לניטור שיח קטינים ברשת.
טיקטוק ואינסטגרם ספציפית צריכות לחכות עד גיל 18. זה בצרפת. בישראל אני בכלל הייתי אוסר לגמרי רשתות חברתיות לחיילים. ראינו במו עינינו איך פוסטים שהעלו חיילים מהבסיסים בעוטף היו התשתית שעליה בנו אנשי חמאס את המפות שלהם, את המידע הפנימי, לאן ללכת, מה לעשות. חייל הוא כלי של המדינה, הוא לא חופשי. להיות ברשתות זה חופש שחייל לא יכול לקבל. סורי.
זאת האמת. ככה צריך לגדל ילדים. האם זה אפשרי? כן, אבל. אבל רק אם חוברים לקהילה שאלה החוקים שלה, ושכל החברים והחברות באים מאותה הקהילה. אצלנו זה ככה בבית הספר, וזה נותן פירות מתוקים של שמחה ילדית עם פחות חרדות ודיכאונות. חפשו לכם קהילה כזאת, יש בכל מקום - והיכנסו. הצילו את הילדים. זאת עצמאות אמיתית.
avrigilad@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו