אלכימיה היא מהות שיגעון הרוח האנושית. זה הרצון הנצחי לקרוא תיגר על חוקי הטבע והאל, למצוא בדרך קסם מדעית כיצד להפוך את הנפוץ - סלע כלשהו, למשל - לנדיר: זהב. במשך אלפי שנים כילו רבבות מלומדים את ימיהם במחשבות עמוקות על המרה ועל תמורה, למדו כימיה ואת כתבי הדת, את גרגירי החול ואת סלעי הקודש, תהו על יסודות הקיום ועל סודות היקום - והכל לשווא. אף אחד לא הצליח להפוך סלע לזהב.
או שכן?
יום חורף קיצי, ואני עושה את דרכי דרומה לאזור התעשייה החדש והגדול של דימונה. בין מפעלי טקסטיל מוזרים לשדות קקטוס נצחיים, מעבר לעיקול ובקצה הכביש, לא רחוק מ"סושי משה" המצוינים בפרץ סנטר, מסתתר בגלוי מפעל האלכימאים. רק שהשם מבלבל.
"כן, כן, אנחנו בקצה הרחוב. תחפש אותנו, אל תתבלבל. בחוץ כתוב שם אחר לחלוטין, אין קשר אלינו, אבל אנחנו בפנים", מנחים אותי יודעי חן בגיאולוגיה של אזורי תעשייה. שכבות על גבי שכבות של השקעות עתיקות וחברות נשכחות. כך אני מגיע למקום שבו פעם היתה חברה ואיננה, מחסן גדול שפעם הכיל את האנרגיה, את המחשבה ואת הזיעה של אנשים שהרכיבו חברה אחת, שעשו דבר מה - ועכשיו חברה אחרת שוכנת שם במקומה, עושה את שלה, מפיקה זהב מהסלע, בדרך חדשה.
בפנים, חלל המפעל מרגיש כמו אלפי חללים תעשייתיים. מכונות גבוהות, חדשות וצבעוניות. קווי מסוע מתפתלים בין המכונות, וביניהם אנשים עם אוזניות מסתובבים בסרבלים כחולים, מתמקדים בנקודה כזו או אחרת בכל פעם מחדש. מכיילים. משהו באוויר, בברק העיניים של הפועלים מסביב, נושא את התרגשות הרגע החדש. מאמץ של כמה שנים מתמקד לרגע הזה, שבו המוצר הופך מתיאוריה למעשה.
בחוץ חרבות ברזל מתנהלת כסופת עננים שחורים בקצה האופק - אך בפנים, תזכורת מהות הקיום שלנו כאן, כלומר פס הייצור, מצוי בכוונונים של הרגע האחרון. אם עוקבים אחר מסלול המסוע, כבר אפשר לראות את כל שלבי הייצור והיישום של ההמצאה הישראלית החדשה, עם עוצמה תנ"כית. ואני כאן כדי להבין את הברק הזה בעיניים, את ההתרגשות והנרגשות, ומה בדיוק היא ההמצאה האלכימית שרוצה להגיע רחוק מעבר למפעלי הטקסטיל והקקטוסים, ולפרוץ לעולם כגל חום מדימונה.
"אבי היה מאבות התחום הסולארי בארץ. הוא עבד בחברה שקראו לה 'לוז', חברה מדהימה שהקדימה את זמנה. תחשוב 1973, החרם הערבי הגדול, משבר הנפט, כל העולם והאמריקנים חיפשו תחליפי נפט. בארץ הקימו מנהלת אנרגיה חדשה שתחקור ותמצא.
"עכשיו, תזכור שבשנות ה־80 נושא הסביבה עוד לא היה 'תחום', ולכן חברת לוז קמה כדי להקים תחנות כוח סולאריות או תאי דלק, אבל כשנגמר החרם הערבי הגדול וירדו מחירי הנפט - לא היה צריך, ולוז פשטה את הרגל, וקמה מחדש בתור 'סולל מערכות סולאריות'".
בטרייה, לא מה שחשבתם
בניגוד למשפחות, חברות מתקיימות רק כשהן מצדיקות את עצמן כלכלית. אבל מה קורה כשהמשפחה היא גם חברה? ואיך מלחמת יום כיפור מתחילה את כל זה? את ההסבר המלא אני מקבל מניר ברנמילר, סמנכ"ל חברת ברנמילר, שמתחיל את סיפור החברה הנוכחית מהיסטוריית המשפחה, שהיא גם חברה. יחד איתו, אביו אבי ואחיו דורון מהווים את הטריו שעומד בראש המשפחה האנרגטית, שסיפורה טווי עמוק בתוך תעשיית אנרגיית השמש בישראל, ושמבקשת להביא אותה לשלב הבא.
"אחרי לוז, אבי מונה למנכ"ל סולל והוביל את החברה להצלחה גדולה, עד שב־2009, לאחר שסולל בנו תחנות כוח בסגנון של אשלים באירופה, סימנס קנו את החברה, ואבי המשיך למנכ"ל שם גם אחרי זה".
אתה מתכוון לתחנה שרוב הנוסעים בדרום מכנים "העין של סאורון", ואני יכול לראות את העין הבוהקת שלה ממרפסת ביתי שבבאר שבע, במרחק עשרות קילומטרים?
"אכן, אבי הוא זה שיזם את תחנת אשלים, יחד עם לדרמן. יש שם את גם את המגדל וגם את הקשתות שממול. בתחנה באשלים יש מכלי מלח ענקיים ששומרים על החום בפאזה נוזלית, וכך מפעילים את הטורבינה במשך הרבה שעות. דווקא מתוך למידה, הבנה והכרה של הסיבוך שאגירת אנרגיה כזו מייצרת, חשבנו שאם נביא איזה פטנט לאגירת חום - אז שיחקנו אותה".
רגע - אתה מתכוון לאגירת חשמל? מה קשור חום?
ברנמילר מחייך בלאות של מי שהסביר את הדברים כבר 9 מיליון פעם: "אנחנו ישראלים, ואף פעם לא באמת ממש קר פה. אז אנחנו חושבים חשמלית. תיכנס לבית בלונדון או בניו יורק בחורף, כשבאמת קר, ותגלה ש־70-60 אחוז מהבתים עובדים על הסקה. למעשה רק 17 אחוז מהאנרגיה של העולם זה חשמל, עוד 25 אחוז זה תחבורה, וכל השאר זה חום. כל דבר שאתה נוגע בו עכשיו, מהקפה ומהשולחן - הכל זה חום! כל חומר גלם כמעט עובר תהליך תרמי. לכן רק הבוילרים בתעשייה הם 25 אחוז מהאנרגיה, במקומות מסוימים אפילו 30, והכל־הכל עובד על פחם, דלקים וגז. מהצד השני, אתה רוצה גם הפחתת פליטות".
אז אתם יוצרים חום מסלעים?
"לא, השלב הבא בשוק האנרגיה זה אגירת אנרגיה. ולא אגירת חשמל, אלא אגירת חום. וכך אנחנו אוגרים חום בסלעים".
למה חשוב לאגור חום?
"בדיוק כמו שהיום מחשמלים את המכונית כדי להפחית את פליטות השימוש בדלקים אורגניים. אתה צריך את הסוללה? כך גם בחימום. הדרך העיקרית להפחית פליטות בהסקות היא להשתמש בחשמל, ואז אפשר לחמם ולצרוך מרשת החשמל כל הזמן. אבל זה בעצם אומר שאתה קונה את האנרגיה הזו מתי שאתה צריך. אם הרוח נושבת ואם השמש זורחת - זה לא משנה, כבר למדנו לייצר חשמל מהשמש. היינו הראשונים בעולם שעשו רגולציה לדודי שמש, אבל כשאתה רוצה שהחום הזה יהיה זמין לך 24/7, ולא רק כשהשמש זורחת - כאן אנחנו נכנסים לתמונה. אנחנו בעצם מייצרים בטריות ענקיות שאוגרות חום".
כלומר, אתם בעצם המצאתם בטרייה ענקית שעשויה מסלעים?
"כן. סוללת חום, אם תרצה. מפעל ממוצע צורך 20 אחוז מהאנרגיה שלו בחשמל ו־80 אחוז בחום. מפעלים צריכים הרבה יותר חום מאשר חשמל. אנחנו נותנים להם את האפשרות להטעין את סוללות החום שלהם כשהאנרגיה זולה, ולהשתמש בבטרייה כשהאנרגיה יקרה. בסוף אנחנו מייצרים תרמוס ענק. יש לי גופי חימום בפנים שמחממים מצע של סלעים בתהליך הכי פשוט שיש, אבל בפנים החום נשמר מבודד טוב־טוב. אני מאבד רק אחוזים בודדים ביממה, כי זה תרמוס מעולה. ברגע שאתה פותח את הברז של הבטרייה אתה פורק קיטור או אוויר חם, והקיטור הזה הולך לייצר תרופות, פסטה, לסובב טורבינה בתחנת כוח, או לחמם מבנה כמו אוניברסיטת ניו יורק".
"אף פעם לא באמת ממש קר פה, אז אנחנו חושבים חשמלית. תיכנס לבית בלונדון או בניו יורק בחורף, כשבאמת קר - ותגלה ש־70-60 אחוז מהבתים עובדים על הסקה. למעשה רק 17 אחוז מהאנרגיה של העולם זה חשמל"
אני מודה בפני ברנמילר שאני קצת מאוכזב, כי קיוויתי לשמוע על איזה תהליך סופר־מתוחכם מדעית שסוחט אנרגיה קדמונית בצורה ניאו־אטומית מסלעי קיומנו, והופך אותה לאנרגיה חדשה שתעיף אותנו לחלל החיצון - ובסוף מה שהוא אומר לי זה שהם יצרו תרמוס מסלעים. אתם כמו "סודהסטרים" של תחום האנרגיה, אני אומר לו.
ברנמילר צוחק: "יש כאן המון־המון שכבות של פיזיקה ומדע כדי לחמם ביעילות ולפרוק ביעילות בלי לאבד חום. יש כאן המון הנדסה מתקדמת. ביעילות של העברת החום, איך דוחסים את הסלעים והופכים אותם לחומר שבפנים, באילו חומרים להשתמש. חומר מתכתי מתרחב ומתכווץ עם החום, וצריך לדעת היטב איך לעשות בטרייה שמנגנת כמו אקורדיון, אבל לא נשברת. מעבר לזה יש מעטפה שלמה עם שכבות של תוכנה וחומרה, מתי לקנות את האנרגיה, איך להטעין את הבטרייה. יש פה לואוטק והייטק מעורבבים יחדיו כדי לייצר קלין־טק. אתה נוגע כאן בהמון תחומים כדי לייצר משהו כזה משמעותי לאנרגיה נקייה".
מספיק עם דוד השמש
עובדי המפעל מתרגשים להראות לי כיצד הם מייצרים ומרכיבים את החלקים השונים של בטריית הסלעים. כאן יוצקים את הלוח המיוחד, כאן חורטים בו ארבעה חורים, כאן ממלאים אותו בסלעים הגרוסים, וכאן דוחסים את הכל יחד כדי לייצר פאנל של אגירת חום. אם המילה "בטרייה" מעלה לכם בראש משהו בין סוללה בקוטר של שנקל למפתח המכונית לבין בטריות האצבע העתיקות - תחשבו מסלול מחדש לאיי הפסחא. מדובר במונוליתים תעשייתיים באורך 12 מטרים. בתוך כל אחד מהם ארבעה חורים, ובהם מוטות מתכת שמחממים את הסלעים. אלה אוגרים את החום, ושומרים אותו בעמוד סלעים קדומים ודחוסים מודרנית.
אני משוטט עם ברנמילר במפעל, שמתכונן לשלב הייצור ההמוני, ותוהה איך חזון חום הסלעים משתלב בעולם שעובר לאנרגיה ירוקה כמו גז. כמו כל אב דואג, ברנמילר קופץ להגן על צדקת עולליו: "הגז פה בדרכו להיות דת. בכל העולם מנסים להיגמל מגז, ורק פה בישראל מנסים להתמכר לגז".
בתסכול מעורב בחוסר אמון הוא ממשיך: "הגז מזהם, מאוד, ורק בישראל צבעו אותו בירוק. נכון, הנזק הנשימתי שלו פחוּת מזה של הפחם, והוא לא הורג את השכן - אבל הוא הורג את כדור הארץ. הוא מייצר הרבה מתאן, שזה גז חממה מזעזע הרבה יותר מ־co2. מעבר לכך, מחיר הגז מאוד נמוך, מכיוון שהשוק לא מאוד פתוח. אבל מה יקרה כשהשוק ייפתח והחוזים הראשונים יסתיימו? המחירים של הגז לתעשייה יעלו משמעותית, וזה ייקר את כל שאר השרשרת.
"עדיף שאת הגז ימכרו לחו"ל, וברווחים יסבסדו טכנולוגיות נקיות. אנחנו יושבים על ההילה של דוד השמש כבר 70 שנה, יותר מדי זמן".
מגזין "טיים" בחר בכם לאחת מההמצאות החשובות בעולם בשנה החולפת, אבל בישראל פחות מכירים אתכם. זה כי אתם מחביאים את כל הסודות שלכם בדימונה?
ברנמילר משועשע: "הקמנו את המפעל בדימונה כי אנחנו ציונים 'בטעות', וכי היה לנו חזון שתהיה פה הרבה מאוד פעילות פרויקטאלית בישראל, עם מתקן המחקר והפיתוח ליד דימונה ועם פרויקטים שיזמנו. אנחנו מאמינים במוצר שלנו. התחלנו עם זה לפני 12 שנה, ובמשך השנים הבאנו יותר מ־120 מיליון שקלים מהבית כדי לפתח את זה. והנה, אוטוטו אנחנו מתחילים להתקין סוללות בביה"ח וולפסון, ובחברת טמפו באיטליה ובספרד.
"ישראל היא לא שוק המטרה שלנו, אנחנו פועלים פה מכוח הציונות ומהעובדה שאנחנו חיים פה. אבל אנחנו בנויים לייצר לכל שוק, כי החזון של סוללות החום מתממש עכשיו, ולהערכתנו זה ייתן בעיטה גדולה מאוד לשוק האנרגיה".
ובכל זאת, נראה שעיקר העניין העולמי כרגע הוא בתחום השמש והגז. למה אתה חושב שהשימוש בסוללות חום יגבר בעתיד?
"האמריקנים העבירו השנה סובסידיה של 50 אחוז על סוללות חום. למה? כי במשך שנים הסינים סבסדו את הפאנלים הסולאריים ושברו את המתחרים, והיום הם מחזיקים את העולם בידיים. ציר האנרגיה הוא מרכזי בכל מה שקורה כיום בתחום הגיאו־פוליטי. המערב התעורר, האירופאים והאמריקנים לוחצים מאוד להעביר שרשראות אספקה של אנרגיה מתחדשת הביתה. לא במקרה ביל גייטס שם צ'ק בכל החברות האמריקניות של הקלין־טק. אבל בישראל יש ציניות גדולה כלפינו וכלפי התחום. הרבה פעמים אנחנו מרגישים שאנחנו החלוצים שנכנסים לתוך הג'ונגל עם מצ'טה ומפלסים דרך. זו המשמעות של להיות ראשונים".
אני נפרד מברנמילר, שמזדרז לפגישה עם בני ביטון, ראש עיריית דימונה. גם לחזונות גדולים יש תשלומי ארנונה. בדרך החוצה אני מבחין בשני פועלים על ספסל בחוץ, מעשנים בשמש חורף חמה מדי. בנייד הם גוללים תמונות וסרטונים חדשים שהתפרסמו מאירועי הטבח. הם מבחינים בי. "תגיד, זה יהיה בעיתון עכשיו, עם כל המלחמה?" מה אתם חושבים, אני שואל, חשוב לעשות אנרגיה מסלעים במדבר? "בטח, חשוב מאוד", הם עונים, "העבודה הזאת היא החיים שלנו". וכל הדרך הביתה תשובתם מהדהדת באוזניי, כנוסחת אלכימיה סודית שבה מדבר המדבר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו