לפנות צהריים, בספרייה הלאומית שבקריית הלאום בירושלים, בסמוך לכנסת ישראל. קבוצה של תלמידים ותלמידות מהחברה הערבית נכנסת להיכל ענק ומואר שכולו ספרים - מתחם אדריכלי מרהיב שמהדהד היסטוריה יהודית וישראלית מכל עבר. כעת, כשקבוצת התלמידים המסוימת הזאת ניצבת בו, ובעיקר נוכח המציאות שמסביב, הוא הופך גם לפריים בשווי של לפחות 1,000 מילה.
קצת חבל שהצלם המיתולוגי דן הדני - שחידש לאחרונה את רישיון הנהיגה שלו לקראת יום הולדתו ה־100 - כבר לא מצלם. "הבעיה שלי היא שאני לא מסוגל לזרוק כלום, ואני משתגע מזה שאני מצלם משהו ואין לי מה לעשות בו אחר כך", הוא מסביר את החלטתו להיגמל. "מהצד השני, כשאני מסתכל עכשיו בעיגול האדום במצלמת הלייקה שלך, אני נזכר כמה אני אוהב לצלם - וזה ממש עושה לי חשק לחזור".
הצלם דן הדני בראיון לקראת אירוע "זיכרון בסלון" בהשתתפותו בספרייה הלאומית ב-5 במאי // צילום: הספרייה הלאומית
החשק הזה הופך במהרה לסמול טוק נלהב על מצלמות, עדשות, פילם והבזקים, תוך השוואה מקצועית שעורך הדני בין המצלמות של פעם לאלה של הניידים. כן, מתברר שפיקאסו צדק: כששני ציירים נפגשים, הם באמת לא מדברים על נשגבות כחול השמיים והאור השמימי - אלא רק על מכחולים.
המספר העצום של הספרים מותיר בתלמידים רושם עז. "מי יודע כמה ספרים יש כאן?" שואל אותם המדריך. "100 אלף?" שואלת אחת מהתלמידות. "יותר", משיב המדריך בחיוך, "יש כאן יותר ממיליון וחצי ספרים!" נראה שהתלמידים מתפעלים מהמספר, אבל אחת מהמלוות שואלת את חברתה בשקט: "וכמה מהם בערבית?" המדריך מזרז אותן בנימוס, והסיור בין כותלי המהות והמורשת של עם הספר נמשך.
כשהדני נכנס לספרייה מלווה בכלתו, הסקרנות של קבוצות התלמידים, שמבחינות בהתרגשות הרבה של אנשי המקום מהאירוע, עוברת מהספרים אל הצלם הלאומי, ששרד את מחנה ההשמדה הנאצי אושוויץ והגיע לכאן כדי להתראיין על אוסף התמונות הענק שמסר לספרייה, שכולל צילומים משלל אירועים, גדולים כקטנים, משנת 1965 ועד שנת 2000 - ואגב כך, לבדוק מה מצבו ומה נעשה בו בספרייה.
בקרוב, ביום ראשון ה-5 במאי, יגיע שוב לספרייה, הפעם כדי לספר על קורותיו בשואה במסגרת "זיכרון בסלון".
כמה תלמידות (שאינן מהמגזר) מתקרבות אלינו עם מצלמות פתוחות בטלפון. "הוא סלב?" שואלת אותי אחת מהן בלחש. "הוא צלם שהקים סוכנות צילום מאוד חשובה בישראל", אני עונה לה, מקבל "אה" מאוכזב, ומוסיף: "הוא גם בן 100". "או מיי גאד!" היא משתאה. "איזה מגניב! אתה חושב שהוא יסכים לעשות איתנו סלפי?"
לתפוס את הרגע
האמת היא שהדני, שעבודותיו ההיסטוריות מהוות מראה של המדינה, הוא לא רק סלב עבור הנערות האלה, אלא גם עבור קברניטי הממשלה לדורותיה, בכירי המשק בארץ ובעולם ושאר מכובדים מהדרגה הראשונה. גם צוות הספרייה מבקש סלפי איתו. הוא, מצידו, מתמסר למצלמות, ובין לבין נח על הספסל בצד, כשעוד ועוד קבוצות תלמידים מרחבי הארץ נכנסות בשערי הספרייה.
יש לו הרבה סיבות לנוח עכשיו, מלבד גילו המתקדם. בדפי ההיסטוריה של הצילום היהודי והישראלי הוא כבר מזמן הותיר את חותמו. למשל, בימי הסכם השלום בין ישראל למצרים, כשתיעד את מעמד החתימה של בגין וסאדאת בוושינגטון. "הייתי באיזה חדר צדדי עם קרטר, סאדאת ובגין, ואז משהו נפל על הרצפה ובגין התכופף והרים", הוא נזכר. "פתאום היתה לי תמונה שבה בגין נראה כאילו הוא משתחווה לסאדאת".
גם ברמה הגלובלית הדני צבר לא מעט קבלות יוקרתיות במיוחד לאורך השנים. למשל, כשהצליח לאתר בירושלים את אביו של סירחאן סירחאן, רוצחו של רוברט קנדי (אחיו של נשיא ארצות הברית לשעבר ג'ון קנדי), ולצלם אותו בעודו אוחז בידו גיליון של "ג'רוזלם פוסט" עם הידיעה על הרצח.
כמה תלמידות מתקרבות אלינו עם טלפון. "הוא סלב?" שואלת אותי אחת מהן בלחש. "הוא צלם שהקים סוכנות צילום מאוד חשובה בישראל והוא גם בן 100". "או מיי גאד!" היא משתאה. "אתה חושב שהוא יסכים לסלפי?"
עמיאור, האוצר של אוסף ישראל בספרייה, ומוביל אותנו אל חדר מצגות אור־קולי שבו מוצגים על מסך ענק אישים מפורסמים יותר ופחות, שמדברים על חשיבות הספר עבור עם הספר. התלמידים שרועים על הספות בחוסר עניין, והדני מתיישב ביניהם עד שמגיע תורו לדבר. הוא זוכה מהתלמידים לכמה מחיאות כף מנומסות.
"בגילכם", הוא אומר, "בחיים לא הייתי מאמין שאגיע לגיל 100. אני חושב שהדבר היחיד שהחזיק אותי לאורך השנים, ומה שגם הציל אותי באושוויץ, היה הסקרנות שלי. תמיד־תמיד תישארו סקרנים". הוא מביט בילדים שנולדו כשהוא כבר היה בעשור התשיעי לחייו. המבט שלו יציב, חודר ומחפש עיניים. הוא עובר על כל אחד ואחת בחדר, כמו מנסה לשגר את תובנות חייו עמוק אל תוך העתיד הישראלי.
"וואו, איזה איש", לוחש נער פרוע שיער שיושב לפניי. "אתה קולט? הבן אדם הזה היה יותר מבוגר מאיתנו כשהוא היה בפאקינג אושוויץ, ועכשיו הוא עומד כאן ומדבר איתנו! חתיכת מאדרפאקר".
"יותר כמו 'גרנדמייזר'", צוחק חברו.
מה חשבתם על הפגישה איתו?
"בינתיים זה הקטע הכי טוב בטיול. תשמע, זה כמו להיפגש עם ההיסטוריה עצמה. זה די מדהים".
מן הפח אל הנחת
ההיסטוריה שהיא דן הדני מגובה באוסף תמונות עצום, ייחודי וחוצה דורות, שכאמור נמצא היום בספרייה הלאומית. "לא התיימרתי להיות צלם לאומי", הוא אומר, "פשוט צילמתי את מה שמצא חן בעיניי. אבל מוקדם מאוד הבנתי שתמונה לבד לא תמיד שווה אם היא בלי כותרת, בלי תאריך, בלי לדעת איפה היא צולמה ומי מצולם שם בדיוק. לכן, על כל תמונה או נגטיב שצילמתי או שקיבלתי מאחד מהצלמים בסוכנות - הייתי כותב הכל מאחורה ומקטלג. הקפדתי על זה מההתחלה, וכך נוצר הארכיון, שהיה די מסודר.
"הבעיה היא שכשאתה צלם אתה לא יכול להפסיק לצלם, אז צילמתי עוד ועוד ואספתי תמונות מכל מה שיכולתי, גם מלפני קום המדינה. אבל ככל שהתבגרתי התחלתי לתהות מה אעשה בתמונות שלי. בהתחלה רציתי למכור את כל האוסף. הערכתי אותו במיליון שקלים, סרקתי 400 אלף נגטיבים - ולא הצלחתי למכור. לאחר הרבה תסכולים החלטתי ביום שבת אחד שדי, נמאס לי, אני לא סורק יותר, אני משמיד את האוסף שלי".
מהלך קיצוני.
"נכון, אבל זה היה רציני לגמרי. התכוונתי לקנות שתי מגרסות ולהשמיד את הנגטיבים, כי אם היה דבר אחד שלא רציתי זה שהצילומים ייזרקו לפח הזבל. ואז חיברו אותי לד"ר עמיאור מהספרייה הלאומית, הוא שכנע אותי למסור את כל הארכיון לספרייה הלאומית - וזה מה שיצא".
איך זה מרגיש למסור אוסף כזה, של חיים שלמים?
"לראות משאית מלאה מאות ארגזים נוסעת מהבית שלך זה קצת כואב. יש פה הרבה רגעים מהחיים שלי, עוד מחיל הים בשנות ה־50, ומלא סנטימנטים. אני מודה: כשראיתי את המשאית מתרחקת קצת בכיתי על זה שאני עומד להרוס את זה. היה לי קשה להיפרד מכל תמונה ותמונה. זה כמו להיפרד מרגעים בחיים שלך. זו היתה מלחמה עצומה בתוכי, אבל בסופו של דבר אני שמח, מאושר וגאה בזה שזה בספרייה הלאומית, בידיים מעולות, הכי טובות שיש".
המספר העצום של הספרים מותיר בתלמידים רושם עז. "יש כאן יותר ממיליון וחצי ספרים!", מתלהב המדריך. התלמידים מתפעלים, אבל אחת מהתלמידות שואלת את חברתה בשקט: "וכמה מהם בערבית?"
עמיאור מחייך. "אתה מבין כמה משתמשים בארכיון שלך עכשיו?" הוא שואל. "לא ממש", עונה הדני, "לא מדווחים לי על התמלוגים".
מדובר בנושא מעט רגיש עבור הדני, שבימיו הראשונים כעיתונאי־צלם ישראלי נקלע למצב כלכלי קשה. "המצלמה הצילה את חיי", הוא מספר. "אני לא מתבייש לומר שהיו ימים שבהם היו לי הכנסות כספיות מעטות, ולא פעם הייתי רעב", הוא מתוודה. "במשך חיי המקצועיים תמיד אמרתי לצלמים שלי שיש המון כסף ברחובות, צריך רק לצלם ולאסוף אותו. יום אחד ישבתי בים וראיתי כלב קטן יושב בכיסא גדול, צילמתי אותו וזה נהיה להיט בכל העולם. צלמים - פשוט תתכופפו ותרימו את הכסף מהרצפה".
לקח זמן עד שהדני הגיע לתובנה הזאת. עד אז הוא פחות או יותר חי מהיד לפה. "הייתי גרוש, והייתי נוסע צפונה לעיתים קרובות כדי לראות את הילדים", הוא מספר. "יום אחד, בדרך חזרה, עברתי ליד הכניסה לנמל חיפה ופגשתי שם את שושן, קפטן האונייה שעליה שירתי - אח"י אילת ק־40.
"היו חסרים לו מלחים, אז הוא הזמין אותי להצטרף והסכמתי. חשבתי שככה אוכל לחסוך כסף, כי במשך שבוע שלם לא אצטרך לשלם על אוכל. למזלי, כשהגעתי לתל אביב קיבלתי הזמנת עבודה מהוותיקן, ולא יצאתי להפלגה ההיא. המצרים הטביעו את האונייה, ויכולתי להיות בין העשרות שנהרגו".
הדני: "בהתחלה רציתי למכור את האוסף. סרקתי 400 אלף נגטיבים ולא הצלחתי למכור. לאחר הרבה תסכולים, ביום שבת אחד החלטתי שאני משמיד את האוסף. אם היה דבר אחד שלא רציתי זה שהצילומים ייזרקו לזבל"
האיש שצילם הכל
זו לא היתה הפעם הראשונה שבה ניצלו חייו. זה קרה גם בימי השואה, כשהיה בן 20 ושרד את אושוויץ, כאמור. הסיוט הנורא ההוא, שהדני נמנע עד כה מלשוב אליו, צף כעת די במקרה, כשצוות הדיגיטל של הספרייה שואל אותו "מה אתה מבין בגיל 100 שלא הבנת בגיל 20?" בשביל סרטון בטיקטוק. "בגיל הזה הייתי במחנה ריכוז - מה כבר יכולתי להבין על החיים?" הוא משיב בהרהור. קצת אחר כך, בדרך להיכל התצוגה הבא בספרייה, הוא מפרט ומגולל "סיפור מסובך ועצוב", כלשונו, שאותו הוא עתיד לספר גם כאן, בספרייה הלאומית, במסגרת הפרויקט החשוב "זיכרון בסלון", לקראת יום השואה.
הוא נולד בשנת 1924 בלודז' שבפולין, ובגיל שנה עלה עם משפחתו לפלשתינה, אך המשפחה שבה לפולין מהר מאוד, "כי אמרו שבפלשתינה הערבים רוצחים את היהודים". "כשפרצה המלחמה חגגתי את יום הולדתי ה־15, ועד שנת 1944 הייתי בגטו ורשה. יום אחד הגרמנים חיסלו את הגטו וגירשו אותנו לאושוויץ. נסענו ברכבת משא בלי אוורור במשך שבעה ימים. למזלי היו קצת חריצים בין עצי הקרון, וככה שרדתי. אני היחיד מהמשפחה שלי ששרד את הסלקציה של מנגלה, ולאחר מכן את אושוויץ ואת כל צעדות המוות. שרדתי לבד".
לישראל הוא הגיע במסגרת העלייה הרביעית. "אני זוכר שאכלתי ארוחת בוקר ברומא וארוחת ערב במחנה ליד חיפה. קראו לי 'דן שפר' ונתנו לי פספורט של איש הולנדי עם התמונה שלי. כשחיכיתי לעלות לישראל, למדתי ימאות באיטליה במשך שנה שלמה. אמרתי את זה לפקידים, ושלושה ימים אחרי שעליתי ארצה שמו אותי בחיל הים. לא ידעתי מילה בעברית וכל הפקודות באונייה היו בעברית, אז לא פעם מישהו תרגם לי".
בשלב מסוים, במהלך השירות בחיל הים, הדני כבר דיבר עברית שוטפת והועבר ליחידת דובר צה"ל. "הייתי קצין עיתונות והמדור שלי עבד מול עיתונאים, צלמים וצלמי טלוויזיה. ליוויתי עיתונאים בקבלת שבויים בגולן, נסעתי בטנקים, ובעצם למדתי מה היא עיתונות בצורה מעשית".
"היו חסרים לקפטן האונייה בחיפה מלחים, אז הוא הזמין אותי להצטרף והסכמתי. חשבתי שככה אוכל לחסוך כסף, כי לא אצטרך לשלם על אוכל. למזלי, כשהגעתי לתל אביב קיבלתי הזמנת עבודה מהוותיקן, ולא יצאתי להפלגה ההיא. המצרים הטביעו את האונייה, ויכולתי להיות בין העשרות שנהרגו"
כשהשתחרר הוא החל לעבוד בתחום. "כבר אז, כשהייתי מזמין צלם, הייתי משלם לו בתנאי שהנגטיבים נשארים אצלי. יום אחד היתה לי עבודה במסיבת עיתונאים ולא מצאתי צלם, אז הלכתי וקניתי מצלמת רוליפלקס. ועם זה התחלתי לצלם".
"לראות משאית מלאה ארגזים נוסעת מהבית שלך זה כואב. כשראיתי את המשאית מתרחקת בכיתי על זה שאני עומד להרוס את זה. זה להיפרד מרגעים בחיים שלך. זו היתה מלחמה עצומה בתוכי"
מצלמה יפה ונהדרת. מה צילמת בה?
"הכל, מטנקים ועד יפה ירקוני. מפוליטיקאים ועד ניתוחים קשים מאוד. צילמתי את בניית כנסיית הבשורה בנצרת, מהרגע שהיו יסודות ועד שהסתובבתי למעלה על הכיפה. זה נתן לי פרנסה ואפשר לי להתפתח לאט־לאט. עבדתי גם בארץ, אבל בעיקר בחו"ל, ובשלב כלשהו הקמתי את סוכנות צילום העיתונות של ישראל בהשראת הסוכנויות הזרות. בניתי אימפריה. המשרד שלי היה בעצם משרד הצילום של 'דבר', של 'ג'רוזלם פוסט' ושל 'הארץ'.
"בכנות? לאורך השנים היו צלמים טובים ממני, אבל אני ידעתי לארגן את זה טוב. הזכויות של התמונות תמיד היו עוברות אלי מכל הצלמים, וככה הצלחתי לבנות ארכיון של 2 מיליון תמונות, פילמים ונגטיבים, מכל המקורות והאירועים - מאירועים היסטוריים ועד דברים יומיומיים".
עד 120
הסיור ממשיך לאולם תצוגה אפל שבו נמצאים עותקי מקור וכתבי יד עתיקים. חלקם בני מאות שנים, חלקם העתקים של מקור יקר מדי. כתבי היד שמורים בתוך ארונות זכוכית, ובלחיצת כפתור הם מופיעים מתוך החשיכה. האור מבליח על פני הדף רק לרגע ונמוג, כדי למזער חשיפה ולמנוע בלאי. הדני מרותק, מתעניין מאוד בטכנולוגיית השימור.
משם אנחנו ממשיכים אל החלל המרכזי, נפש הספרייה, פלא ארכיטקטוני שבו האור בוקע מלמעלה כהד הדורות. השלווה מהדהדת כאן, מלאת משמעות לא מילולית. אפשר אולי לקרוא לזה "קדושה". קרני האור חודרות דרך התקרה, מאירות את הספרים ואת הקוראים שבחדר, כמו מאגדות את האדם ואת האותיות לכדי ישות חדשה, מוארת ומאוחדת.
"היו ימים שבהם היו לי הכנסות מעטות והייתי רעב. תמיד אמרתי לצלמים שלי שיש המון כסף ברחובות, צריך רק לצלם ולאסוף אותו. יום אחד ישבתי בים וראיתי כלב קטן יושב בכיסא גדול, צילמתי אותו וזה נהיה להיט בכל העולם"
הדני נעמד על סף האור, מביט מטה מהקצה העליון, מסדר את מכשיר השמיעה ומקשיב לרחש הדורות. קל לראות שהמראה שלפניו ממלא אותו ברגשות. כנראה זה מה שקורה כשהיסטוריה נפגשת עם היסטוריה.
בתחתית חלל האור נמצא המחסן העצום של הספרייה - חדר מדפים אינסופי שנראה כמו תפאורה לסרט מדע בדיוני. בחדר עצמו אין חמצן, כדי שאש לא תיאחז בדברים היקרים מפז שנמצאים בו. העבר והעתיד נפגשים כאן. זרועות רובוטיות שולפות קופסאות כסופות, שבחלקן כתבי יד עתיקים שנכתבו בידיים דואבות.
אנחנו ממשיכים להתפתל במבוך של מסדרונות וחדרים, שחלקם משרדיים וחלקם מלאים אוצרות גנוזים. מכונות דפוס עתיקות ניצבות במסדרונות הללו, והכל מרגיש כמו סיפור שעדיין כותב את עצמו. כלומר, כמו סיפורו של הדני, שמוחו עדיין צלול לחלוטין.
"אני לא יכול להגיד שאני יודע איך שומרים על זה ככה", הוא אומר. "מעשית, אני עובד בכל יום במשך שעות רבות מאוד, אבל הגיל מקשה. אני לא נוסע הרבה כמו פעם, כי זה קשה, אבל אני נוהג בכל יום. לא מזמן חידשתי את רישיון הנהיגה".
מה אתה מאחל לעצמך ליום ההולדת ה־100?
"שאיהנה מהעתיד שנותר לי, וגם שאנוח קצת".
ומה אתה מאחל למדינת ישראל?
"מה אני יכול לאחל למדינה שהשתתפתי בבנייתה? אני רוצה לראות עתיד טוב יותר למדינה הזאת. דרך חלונות בצורת אותיות עבריות אני רואה עכשיו את הכנסת, שמעליה מתנוסס דגל ישראל - ועכשיו הוא מחכה למשב רוח כדי להימתח ולהתרומם".
הצלם דן הדני יקיים אירוע "זיכרון בסלון" ביום ראשון הבא, 5 במאי, בספרייה הלאומית
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו