סיפור על הרתעה בחושך: הקשר בין המתקפה האיראנית לשל"ת בבני עקיבא

המאבק על ההרתעה הוא משחק בסיסי. לא מדובר בפסיכולוגיה עמוקה, גבוהה או מורכבת במיוחד. שכונה, זה מה שזה. דו־קרב שמורכב ממהלכים כמו "תראה, אני לא מפחד לגעת בך. תכף אני אכניס לך ככה... אה! מה תעשה עכשיו?" ומנגד: "לא הרגשתי כלום, ליצן. פפפפ, על מה אתה מדבר".

בסופו של דבר, לפנינו טקס עתיק למדי (מוזמנים לפתוח תנ"ך ולהציץ במופע החימום המילולי שהתקיים בין דוד לגוליית, כמה דקות לפני שהשני צנח ארצה עם בעיה מסוימת בפוני). ההכרזות הנלוות - בליל של רברבנות ועקיצות - חשובות יותר מאשר הפעולות עצמן, ותמיד קשה לקבוע אם אותן הכרזות פונות החוצה לאוזני האויב, או שהן נזרקות לאחור, לצורכי פנים, כדרכם של מנהיגים שחשים צורך להתלהם כדי לשכנע את המחנה ואת העם שלהם שהם עושים משהו, ושיש תוחלת וטעם במחיר המלחמה, הממון והדם.

בשבועות האחרונים נוכחנו לדעת שישראל פחות חדירה מכפי שחששנו אחרי אוקטובר האחרון. אני לא יודע איך האזרח האיראני חווה את מה שהממשלה שלו עושה, אבל כישראלי פשוט שמנסה כמו כולם לעקוב אחר ההתרחשויות, סיימתי את ליל המתקפה האיראנית בהבנה שהחיים במדינה לא דמוקרטית הם עולב ועלבון.

אני אומר את המילים הללו בתקופה שחוחה ומאוד לא בטוחה עבורנו כישראלים. ובכל זאת, הנה באה איראן ומזכירה לנו כמה אווילי לחיות במדינה טוטליטרית וקנאית. כמה באמת? על הלילה הזה, קצת ממ"ד והמון הגנה אווירית, בזבזה איראן, מדינה מוכשרת, 20 שנה של תקציב וסדר יום לאומי. כך זה נראה כשמנהיג עליון שלסמכותו ולטרלוליו אין קץ, חושב שיש שניים או שלושה דברים חשובים יותר מרווחת העם. כאמור, עולב ועלבון.

והנה, יום לאחר מוצ"ש הטילים ההוא היינו אמורים להופיע באירוע של צה"ל, והיינו בטוחים שההופעה תתבטל. נכון, כל האמנים אוהבים להופיע מול צה"ל: הקהל מעולה, זה כבוד להופיע מול גיבורי ישראל, ובאוויר מרחפת תחושה שעשינו משהו טוב וחשוב. אבל כל האמנים גם חוששים להופיע מול צה"ל, כי תמיד יש סיכוי שההופעה תתבטל ברגע האחרון.

מה לעשות? ככה זה עם הלקוח הזה. הוא מוקפץ, וקופץ, ואף פעם אין לדעת. לילה אחד לפני כן מדינה שלמה הכינה את הממ"דים, והתקפת הטילים הגדולה בתולדות האנושות שוגרה מאיראן לעבר ארצנו הקטנטונת, אז איך הופעה עכשיו?! ועוד מול קציני צה"ל? הייתי בטוח שזה כל כך מבוטל, עד שקצינת החינוך אפילו לא מצאה זמן להרים לי טלפון ולהודיע באופן רשמי.

אבל ההופעה לא התבטלה. למה לבטל? תמהה הקצינה. לפנות ערב הגענו למתחם תרבות גדול במרכז הארץ, ושום דבר שם לא התבטל. באולם הסמוך התקיימה חזרה של מקהלת נשים גדולה. אפשר רק לדמיין איך הן בילו את הלילה הקודם. אבל עכשיו נראה היה שכולן הגיעו. דודות חביבות עם קלסר תווים וקולות גבוהים. הן ללא ספק הספיקו לעבור אצל הספרית. אתמול בלילה ממ"ד, ואזעקות ויירוטים, ועכשיו מחרוזת שירי אביב, ופסנתרנית עם שאריות מבטא רוסי שמעירה לציפי שלא נכנסה טוב לפזמון.

בכל המתחם שררה המולה עליזה. ילדים גררו כלי נגינה לאיזה חוג. בחצר ערכו עגלות קייטרינג לאירוע קטן ומפונפן. במגרש הגדול קשה היה למצוא מקום חניה, ואנחנו נכנסנו עם הציוד שלנו והסכמנו שאנחנו חיים בעולם משוגע. דנקר צודק. בית משוגעים. איך יכול להיות.

• • •

הנה, על זה בזבזה ה"רפובליקה" האסלאמית של איראן שנות דור. ואנחנו, מה? על מה אנחנו מבזבזים את הזמן היקר? זאת שאלה נכבדת וחשובה, ואילו אני, מאז התחלנו לעסוק פה בפינג פונג ההרתעה, נזרקתי לזיכרון ישן מימי גרעין הנח"ל. לא כבוד גדול, אם אתם שואלים. אבל סיפור לא רע על הרתעה.

קראו לזה של"ת - המילה המתוקה ביותר בחייו של נח"לאי. חצי שנה בקיבוץ. כבר לא בית ספר, ועדיין לא צבא. בנים בנות יחד, וערימה של חבר'ה על הדשא. ראשי התיבות המקוריים הם "שירות ללא תמורה". קשקוש. כשנחלאווים שבוזים שרו בקולי קולות "הו של"ת יקר לי, מה רחוק הנך" בלחן הרוסי הישן, של"ת היה מילה נרדפת לגן עדן עלי אדמות, וקצת יותר.

היינו גרעין של בני עקיבא. הבנים פראי אדם. הבנות ענוגות ומחונכות מבתים טובים. רק חודשיים לפני כן סיימנו את לימודינו בישיבה, ואיש מאיתנו לא ידע איך מתמודדים עם העניין הזה של בנות. מה שקרה בפועל היה שפשוט חזרנו לכיתה ה', עם משיכות בצמה ומלחמות בין המינים. הו, כמה אווילי, צ'רלי־קצ'רלי, תעלולים ומתיחות, צחוקים ושיגועים, כמיטב הטעם המפוקפק של שנות ה־80. לא, אני לא גאה בסיפור הזה, אבל אם אתם רוצים לשפר את יכולות ההרתעה, כדאי שתנמיכו את הסטנדרט ותקראו הלאה.

כמו שקורה במלחמות מהסוג הזה, לילה אחד נחצה קו אדום. כמה בנים מהגרעין - בלי קשר לכותב שורות אלה - העבירו חלק מאוכלוסיית פינת החי של הקיבוץ אל תוך אחד מחדרי הבנות. לא נרד לפרטים, ברשותכם, אבל היו אלו הבנות עם המצעים הכי קטיפתיים. ולא, מעולם קודם לכן הן לא חלקו חדר עם חמור ואווזים, שתי פניניות וצב. עם בוקר, הבנות המזועזעות הודיעו לנו שהן לא מדברות איתנו יותר ושמבחינתן - כל הבנים אשמים. אין בלתי מעורבים, ואנחנו, הן הבטיחו, עוד נשמע מהן. הן הקדימו את יצחק שמיר בכמה שנים, כשהצהירו שהתגובה בוא תבוא במקום, בזמן ובפרופורציה שהן ורק הן תמצאנה לנכון.

• • •

כאן הגיעו כמה ימים של מתח מורט עצבים. ולילה אחד הן תפרו לנו את כל המכנסיים. היינו אמורים לקום ב־4 בבוקר לעבודה במטע התמרים, אך כמה שעות לפני כן הבנות עברו בשקט וביסודיות על כל מכנסי העבודה. אין לי מושג מי סיפק להן את מכונות התפירה, אבל מישהי שם נתנה עבודה, וברבע ל־4 באותו בוקר לא היה אפשר להכניס רגל לשום מכנס כחול. הכל היה תפור ומסוגר. אחד מאיתנו מעד ארצה כשניסה להתלבש. בתוך רגעים קיימנו אסיפת חירום, ובסופה התקבלו החלטות הרות גורל:

א - כל אחד פורם לעצמו בזריזות את התפירה, מתלבש כאילו כלום, ויוצא לעבודה.

ב - האירוע הזה לא התרחש מעולם. גם עם הגב לקיר ואקדח לרקה, תחת עינויים או מכות חשמל, איש מבני הגרעין לא יודה שהיה משהו חריג במכנסיים שלנו באותו בוקר.

וכך היה. לאמיתו של דבר, 40 שנים חלפו מאז, וזאת הפעם הראשונה שבה אני מודה שמישהי תפרה לי את המכנסיים. נזכיר רק שבארוחת הערב של אותו יום ניגשו אלינו לא מעט בנות, ולמרות שהן לא דיברו איתנו וכל זה, ניסו להתגרות ולשאול איך היה הבוקר. איש מאיתנו לא ידע על מה הן מדברות, ופרצופים יותר מיתממים מאלה לא ראיתם. אני לא יודע עד כמה התגובה שלנו ערערה את החזית הלוחמנית של הבנות, אבל אני יכול לקבוע שכך יוצרים הרתעה.

וכן, גם כשמדובר בטכנולוגיות־על ובתקציבי עתק של מדינות, בסופו של דבר, נא לזכור, זה אותו דו־קרב: חמור ואווזים, וחבלה במכנסיים. כמו כן, יש להוסיף ששניים מהפרחחים הראשיים, שעמדו מאחורי המעשה המטופש ההוא, נשואים עד היום לשתיים מהבנות הענוגות ההן. באושר ובעושר, נכדים ונכדות. מה שאומר שבסופו של דבר, ההרתעה עבדה!