"הפגיעה בי הפכה לשליחות עמוקה": מאבק חייה של לינור אברג'יל

דמות אישה רזה וגבוהה עומדת בסמוך לרכב וסיגריה בפיה. חשוך בחוץ ואני מתקשה לזהותה, עד לרגע שבו היא מחייכת. את החיוך הזה אי אפשר לבלבל עם שום חיוך אחר: חיוך צחור־שיניים שמתפשט על כל הפנים, צובע אותן באור יקרות ומבליט עוד יותר את עצמות הלחיים הבולטות ממילא. חיוכה של מיס עולם, לינור אברג'יל.

היא בדיוק סיימה להאכיל את ארבעת הילדים בארוחת ערב, ומביתה שבנתניה אנחנו מפליגות צפונה אל קריית מוצקין, שם היא מעבירה הערב הרצאה לנשים. עוד הרצאה. "היום זה יום רגוע עם הרצאה אחת", היא אומרת. "היה כבר יום עם ארבע הרצאות. בגלל המלחמה, החברות, הארגונים והוועדים התחילו לציין את יום האישה בדקה ה־90. נוצר עומס, כך שעבודה של שלושה חודשים נדחסה לחודש אחד".

לא פלא שהיא כה מבוקשת. במהלך המלחמה הפכה אברג'יל לסמל, לקול של הנשים שלא יכולות לדבר בעצמן, אלה שעדיין חטופות בידי חמאס, ואלה ששוחררו אבל לא מסוגלות להיישיר מבט למצלמה ולספר על הפגיעה המינית שסבלו. את קולן היא השמיעה בארץ ובחו"ל, ובעיקר מעל לבימת האו"ם. שם, בזעם ובלהט, מחתה על צביעות ארגוני הנשים בעולם שלא גינו את מתקפת חמאס, שכללה אונס שיטתי. אברג'יל היתה הראשונה שהצליחה להבקיע את חומת השתיקה.

כזו היא - לא שותקת, נלחמת. מהיום שבו עברה אונס מחריד לפני 26 שנה, דרך אלפי הנשים שלהן סייעה לאורך השנים בארץ ובחו"ל, ועד למחאה מול זוועות טבח 7 באוקטובר. תמיד בגוף ראשון, עם מבט נוקב וחשוף למצלמה, שנים רבות לפני מהפך מי־טו.

כשניסינו להשחיל ראיון ללו"ז הצפוף שלה, הבנו שיהיה קל יותר לתאם ראיון עם ביידן. לכן בחרנו לנצל את זמן נסיעתה להרצאה לצורך ראיון. כך מצאתי את עצמי מראיינת בתנאים מאתגרים: אפרת האחראית על ההרצאות נוהגת, לינוי יושבת לידה מקדימה, ואנוכי זרוקה מאחור, בין כיסא תינוק לשקיות ניילון, מציקה בשאלות.

את שמחת תורה היא חגגה בחיק המשפחה. בבוקר הגיעה כרגיל עם הילדים לבית הכנסת, שם נחשפה לשמועות שהחלו לרוץ. "כשומרת שבת, אני רגילה לסיטואציה הזו שבה בשבת רצות שמועות מנופחות, ובמוצאי שבת מגלים את האמת. פה במוצאי שבת התברר שהשמועות הן הרבה פחות מהאמת. ראיתי מה שראיתי וזה הספיק לי. מאז לא פתחתי שוב טלוויזיה".

במקום להשתגע מול המסך, לינור הצטרפה לחמ"ל שהקימה קבוצת נשים, וביניהן אחותה, כדי לסייע בקליטת מפונים בנתניה. "זה חמ"ל שאחרי פרוץ המלחמה טיפל ב־650 מפונים בבית ההארחה "אל־ים". היינו שם מהבוקר עד הערב בניסיון לענות על הצרכים. מישהי באה עם תינוק על הידיים, אז צריך היה להשיג לה עגלה. ילד הגיע בלי נעליים, אנשים נתקעו בלי קורת גג. והכל מהרגע להרגע.

"זה היה מורכב ומרגש. הדבר הכי מרגש שעשיתי בחיים. לראות את העוצמה של העם שלנו בכל הכוח, לפגוש את הלב היהודי, שהוא הלב הכי טוב בעולם, הכי רחמן והכי בעל חסד. נוספו לי לנייד שורה של אנשי קשר מרגשים, שאת מתקשרת אליהם כי צריך סיר חמין או כי חייבים למצוא עוד דירה, ולכל הם יירתמו במלוא המרץ.

"להיעקר מהבית ולהצטופף חמישה־שישה איש בחדר זה מאוד קשה. היו שם משפחות שכבר פונו בגוש קטיף, וזו כבר הפעם השנייה שהם פליטים בבית מלון. אי אפשר לתאר את השיברון שזה עושה לבית. ניסינו להעניק להם טיפה של אור בתוך החושך, ואני מאמינה שהצלחנו. אלה היו רגעים קסומים ומרגשים. כרגע החמ"ל הפסיק את הפעילות אחרי שהמפונים מהדרום חזרו הביתה, ומפונים מהצפון שכרו דירות או עברו לבתי מלון אחרים".

אל האו"ם הגיעה לינור עם מטפחת ראש המכסה את כל שערה. זה לא הלוק התמידי שלה. היא מרבה להסתובב בפאה ארוכת שיער, או משלבת בין כיסוי ראש לפאה. "הגעתי לאו"ם ככה כדי להיות שונה, שגם המראה שלי יזעק את הזעקה"

מה השתנה בך מאז פרוץ המלחמה?

"וואו, וואו - הכל. אני חושבת שאין אחד שלא עבר תהפוכות נפש. אותי זה ממש פירק לרסיסים. אני לינור אחרת שצמחה מתוך השברים. אנחנו עוד בתוך זה, אז קשה אפילו להגדיר זאת. הזעזוע מעורר שאלות על מה שאני צריכה לעשות בעולם הזה. הבנתי כמה הדיבור הנשי הוא חשוב, וכמה יש לו משמעות. במלחמה הזו רואים הרבה את הכוח הנשי. הרבה שנים לא היה לו מקום, ופתאום במלחמה הוא קיבל עוצמה ומקום. איפה שיש דיבור - שם אני נמצאת. זה לא פשוט, התפקיד הזה שקיבלתי, לספר את הסיפור של הנשים שלא יכולות לדבר. כבר שנים אני מדברת את הסיפור האישי שלי, אבל עכשיו הוא קיבל משמעות כל כך עמוקה וגורלית שזה גורם לזעזוע בנפש".

הפצע שלא הגליד

הסיפור של לינור מתחיל לפני 26 שנה, אז נערה בת 17 מנתניה שזכתה בתחרות מלכת היופי בישראל הקטנה. המלכה הטרייה נסעה לנסות את מזלה מעבר לים כדוגמנית. אחרי שבועיים במילאנו הבינה שזה לא בשבילה, וחיפשה טיסה ארצה. מי שנחלץ לעזרתה היה נור שלמה, במקור מצרי קופטי, סוכן נסיעות דובר עברית. הוא לקח אותה ברכבו בשעת לילה ממילאנו לרומא, אך במשך שעתיים הסתובב סביב מילאנו עד שעצר את הרכב ביער מרוחק, ובאיומי סכין, תוך דקירות וחנק, קשר את לינור במשך ארבע שעות ואנס אותה פעמיים.

אחרי שכמעט רצח אותה, היא הבטיחה לא לספר דבר והוא שחרר אותה בתחנת הרכבת במילאנו. משם התקשרה לינור לאמה מטלפון ציבורי וסיפרה לה שנאנסה וכמעט נרצחה. היא עלתה על רכבת, שעשתה את דרכה במשך שמונה שעות. האם הדואגת דיברה בינתיים עם החבר של לינור, והוא שלח ידידה שחיכתה לה בתחנת הרכבת ברומא, סייעה לה ולקחה אותה להגיש תלונה במשטרה. היא הגישה תלונה גם בישראל, וכשהאנס הגיע לבקר את משפחתו בארץ - הוא נעצר.

בעקבות האונס נכנסה לינור לדיכאון והסתגרה בביתה. היא קיבלה תמיכה מהוריה וממשפחתה, אבל סירבה לקבל טיפול. אחרי כמה שבועות החליטה לצאת לתחרות מיס עולם, מתוך רצון לברוח מהכל. ברגע ההוא, שבו עשתה היסטוריה והוכרזה כמיס עולם, ניתן היה לראות כי מתחת לכתר ולתלתלים העיניים שלה בכו לא רק משמחה. "הייתי גופה על הבמה, הרגשתי מתה, ופתאום הלא ייאמן קרה ונבחרתי למיס עולם. הפער בין הפנים לחוץ מעולם לא היה גדול יותר".

בסמוך לתחרות הודלפה פרשת האונס לתקשורת, ולינור יצאה למאבק תקשורתי ומשפטי עד להרשעתו של נור, שנשלח לכלא ל־16 שנות מאסר.

ב־2006 היא נישאה לכדורסלן הליטאי־נוצרי שארונאס (שאראס) יאסיקביצ'יוס, ושנתיים אחר כך הם התגרשו.

ב־2008 שבה לינור אל פרשת האונס בסרט "מיס עולם האמיצה", שבו לבד מחשיפת סיפורה האישי ונסיעה למילאנו, היא נפגשה עם נשים רבות בעולם שמספרות לראשונה בפנים גלויות על אונס שעברו, וביניהן גם שחקניות מוכרות. צילום הסרט נמשך כמה שנים ועקב אחרי מאבקה נגד שחרורו המוקדם של נור, ובשיאו מוצאת לינור את שתי הנשים שאנס נור לפניה.

תוך כדי הסרט הולך ומשתנה הלבוש של לינור, מביקיני לחצאית עד הרצפה. השינוי החיצוני הוא הביטוי לתהליך החזרה בתשובה שלה. הסרט גם נותן הצצה לזוגיות ההולכת ונבנית של לינור עם מנהל האמנים אורון כלפון, שחזר בתשובה למענה. השניים נישאו ב־2010, והסרט מסתיים עם לידתם של בן ובת, תאומים, כיום בני 11 וחצי. אליהם הצטרפו בהמשך עוד שני ילדים, כיום בני 10 ו־4.

הבושה עוברת צד

במהלך השנים השתתפה לינור בכמה סדרות טלוויזיה, למדה משחק, משפטים וכלכלה והוסמכה כעורכת דין ב־2013. בינואר השנה פורסם בתוכנית "חשיפה", בהגשת חיים אתגר, הסרט "מלחמתה של לינור", המלווה אותה במאבקה להשמעת קול הנשים שנפגעו מינית בטבח 7 באוקטובר ובשבי.

במהלך הסרט לינור נפגשה עם הממונה על איסוף החומרים, ונחשפה לעדויות ולחומרים קשים שלא פורסמו. מצוידת בידע ובחרון אף, היא ניסתה ליצור קשר עם ארגוני נשים בעולם, אותם אלה שהזמינו אותה בעבר לנאום ולהשתתף באירועים שונים. היא לא קיבלה מענה. לינור טסה לארה"ב, ושם עברה בין ארגוני הנשים, התדפקה על הדלתות ודרשה מענה. שיאו של הסרט הוא נאומה באו"ם והעימות שהיא מנהלת מייד אחריו עם פרמילה פאטן, תת־מזכ"ל האו"ם לאלימות מינית באזורי סכסוך.

"ההזמנה לאו"ם נפלה עלי משמיים. פנינו לגלעד ארדן דרך חברים, וגם באופן רשמי מטעם התוכנית של חיים אתגר, ומשם זה התגלגל. ארדן ערך כנס באו"ם שהוקדש לנושא והזמין אותי. ידעתי שאם אבוא ואספר את הסיפור שלי, ואני לא באה עם איזו אג'נדה פוליטית או עם אינטרס אישי, אז יקשיבו לי. כשבן אדם בא ומדבר מדם ליבו - מקשיבים לו. ואז, כשאתה נוגע בבן אדם בתוך הלב, הרבה יותר קל להתקדם משם.

"לפני הנאום פחדתי מאוד. זאת אחריות. את באה לדבר בשם כל העם שלך. הייתי בטוחה שאף אחד לא יראה את זה, ואז כשגיליתי שכל המדינה ראתה - כמעט התעלפתי. היינו בטוחים שאף אחד לא יבוא, אבל האולם היה מפוצץ באנשים. גלעד היה בשוק מהכמות. פחדתי שלא אצליח לדבר כמו שצריך, שלא אעביר את המסר כמו שצריך, אז התפללתי על זה. אמרתי: 'אתה הבאת אותי לפה, אז תדאג לכך שדברים היוצאים מהלב ייכנסו אל הלב'. וזה מה שהיה".

"לאחרונה סיימתי סבב עוצמתי של הרצאות. התחלתי לחשוש שאולי אני מדברת על אוטומט, אבל אז התגובות הזכירו לי שאפשר להעיר עוד לב ועוד לב. זה לא שקיבלתי טקסט ואני עולה איתו לבמה, זה לבוא ולספר אותי. אני די מתמסרת על הבמה"

הנאום של לינור, שנמשך שלוש דקות, הוא משהו שלמי שטרם צפה בו - מומלץ מאוד לעשות זאת. לינור מתחילה את דבריה בקול שקט ורגוע, אבל אז הזעם מתלקח בה, ודבריה נחצבים מהמעמקים ומרעידים את הלב. הקהל קם על רגליו והריע לה. "באותו הרגע הבנתי שכל 26 השנים האחרונות היו בשביל הרגע הזה. הבנתי למה נבחרתי לזה. הפגיעה בי קיבלה משמעות אחרת, היא הפכה לסוג של שליחות עמוקה".

בסוף הכנס ניגשה אל לינור פרמילה פאטן. לינור לא ניסתה להיות נחמדה, ונזפה בה מול המצלמות על כך שהיא מתביישת בה, מכיוון שעד היום היא לא מצאה לנכון לגנות את מעשי חמאס. ב־3 במארס, כשלושה חודשים אחרי הנאום, פאטן הציגה דוח המאשר שב־7 באוקטובר בוצעו מעשי אונס ותקיפות מיניות, וקראה לשחרור מיידי של החטופים.

אל האו"ם הגיעה לינור עם מטפחת ראש המכסה את כל שערה - זה לא הלוק הקבוע שלה. היא מרבה להסתובב בפאה ארוכת שיער, או משלבת בין כיסוי ראש לפאה. "היה ברור לי שלאו"ם אני מגיעה רק עם כיסוי ראש מלא, כדי להיות שונה, כדי שגם המראה שלי יזעק את הזעקה".

יש לך התלבטות בנוגע לסוגיה הזו של כיסוי הראש? האם זה לא משהו שפוגע בנשיות, ואולי אפילו באנושיות, כשזה מייד מקטלג את הפנים הניטרליות לחזות מגזרית?

"בחיים אנשים תמיד אוהבים לתייג ולהכליל. אין לי התלבטות, אבל אני לא אומרת שזה לא קשה - זה קשה מאוד, בדיוק כמו שקשה להתלבש ככה", היא מצביעה על השמלה הארוכה והרפויה שהיא לובשת. "זה לא קל להתלבש צנוע כשיש לך נתונים שמאפשרים לך להתלבש איך שבא לך. זה לא נעשה קל יותר עם השנים. אולי זה דווקא נעשה יותר קשה, ומה שבטוח - זה מאתגר בכל פעם מחדש".

קחי אותי לרגע הכי קשה שלך במלחמה.

"היו הרבה כאלה. היה הרגע שמצאו את גופתה של רוני אשל התצפיתנית. זה היה נורא. היינו בדיוק במלון 'אל־ים' בנתניה, והבשורה הזו ריסקה אותי. לא הצלחתי להפסיק לבכות, ליד כולם, ליד הילדים. ליווינו את אמא שלה. היא היתה אמורה להגיע אלינו כי תכננו לעשות לה ערב כיף.

"היה גם רגע ששמעתי עדות של אחת מהבנות שחזרו מהשבי, שסיפרה מה עבר עליה. היא סיפרה דברים קשים מאוד, גם על פגיעות מיניות וגם על התעללות נפשית. בכל יום היו אומרים להן שהיום הן משתחררות, ממש עבדו עליהן וצחקו עליהן, וכך ריסקו להן את הנפש. מאז אני מרגישה שהן, החטופות, נמצאות איתי כל הזמן, אם זה בלילה ואם זה על הבמה בהרצאות".

"לדיבור יש כוח מרפא. כשאדם מדבר את החיים שלו - הוא יכול להיוולד מחדש מתוך הלב השבור. אם אין חלל - לא ייכנס אור. חלל במובן של אובדן. חייבים להכיר בחלל, רק ככה אפשר אחר כך להיפטר ממנו"

עד עתה, בראיונות לתקשורת, רק משוחררת אחת דיברה בגוף ראשון על הפגיעה המינית שהיא עברה.

"זה סימפטום שחוזר על עצמו מאז ומעולם. גם בהרצאות שלי תמיד מישהי מגיעה בסוף ומספרת משהו שקרה לחברה שלה. פה, בגלל החשיפה התקשורתית, זה קשה במיוחד. הן גם לא עברו משהו חד־פעמי, אלא התעללות מתמשכת. זה גם לא מקרה רגיל של תקיפה מינית, יש פה עוד הרבה דברים חוץ מזה - פחד מוות, הרעבה, אקדח לרקה 24/7. זו לא פוסט־טראומה רגילה.

"באופן אישי, אני לא מסוגלת לא לדבר בגוף ראשון, אני לא יודעת אחרת. אני מאמינה שלדיבור יש כוח מרפא. כשאדם מדבר את החיים שלו, גם אם זה כואב, הוא יכול להיוולד מחדש מתוך הלב השבור. אם אין חלל - לא ייכנס אור. חלל במובן של אובדן. חייבים לדבר אותו, להכיר בחלל, כי רק ככה אפשר אחר כך להיפטר ממנו".

את מדברת בגוף ראשון על הפגיעה גם עם הילדים שלך?

"האמת היא שאת הסיפור שלי הם עדיין לא שמעו. הם מנחשים, כי אמרו להם כל מיני דברים על זה שאמא שלהם עברה משהו, אבל הם לא יודעים מה בדיוק. הם מחכים שאני אספר להם. הבת שלי אמרה לי 'אמא, אני מחכה שתספרי לי את סיפור החיים שלך', ושנייה אחר כך היא שאלה 'מה זה סיפור חיים?' כזו חמודה", לינור צוחקת. "הבטחתי להם שאספר להם. זה יצטרך לקרות ממש בקרוב, כי הם מאוד־מאוד חכמים וסקרנים".

מה סיפרת לילדים על הטבח בשמחת תורה?

"אני לא בן אדם שרואה טלוויזיה, וגם הם לא ראו. הם שמעו בבית הספר ויצא להם להיות בשתי אזעקות. בנתניה לא היו, ברוך השם, הרבה אזעקות. היו בהתחלה קצת פחדים, אבל היות שאנחנו יחסית במקום מוגן לכאורה - לא שבאמת יש כזה בארץ - אז יותר קל להסביר לילדים. הילדים היו איתי בחמ"ל כל הזמן, כי היה חופש, ואחר כך גם כשהיה בית ספר הם באו אחרי הצהריים. זה היה גם סוג של חוויה שוברת שגרה עבורם. אין אמן שלא היה אצלנו, מיובל המבולבל ועד חנן בן ארי".

"הילדים שלי עוד לא שמעו את הסיפור שלי. הבת שלי אמרה 'אמא, אני מחכה שתספרי לי את סיפור החיים שלך'. הבטחתי להם שאספר להם. זה יצטרך לקרות ממש בקרוב, כי הם מאוד חכמים וסקרנים"

מה נותן לך כוח?

"אנשים שאני פוגשת. לאחרונה סיימתי סבב מאוד עוצמתי של הרצאות. כבר התחלתי לחשוש שאולי אני מדברת על אוטומט, אבל התגובות בסוף כל הרצאה נותנות לי כוח. הן מזכירות לי שכל הזמן אפשר להעיר עוד לב ועוד לב. זו זכות ענקית, זה לא דומה לשום דבר אחר. זה לא שקיבלתי טקסט ואני עולה איתו לבמה - זה לבוא ולספר אותי. אני די מתמסרת על הבמה".

היא בהחלט מתמסרת על הבמה, אפילו מפלרטטת. נוזפת בקהל, מחמיאה לו, צוחקת עליו ואיתו בחוש הומור משובח וגם דומעת איתו. בכישרון ובכנות סוחפת, היא מצליחה להעביר את הנשים יחד איתה במסע רכבת ההרים של חייה, בין פחד מוות, אובדן שליטה, כעס ותסכול, לתמיכה ואהבה משפחתית, להישגים ולשיאים של תיקון עולם. העוצמה שהיא משדרת גורמת לי להרהר במקור הכוח שלה, על מי היא נשענת וממי היא שואבת כוח.

"אני נשענת רק על אבינו שבשמיים, רק עליו", היא מבהירה.

מתי גילית אותו?

"זו כבר היכרות ארוכה, בת 15 שנה, למרות שתמיד הוא היה בחיים שלי. אבל פעם הוא היה עובד זוטר או אורח, ועכשיו הוא הבוס שמנהל את העניינים".

איך זה קרה?

"בניגון של החיים חיפשתי משמעות ושאלתי שאלות. לא הסתדר לי כל הקונספט של 'לאכול, לישון, למות'. חייב להיות פה עוד משהו. אז על מה כל ההמולה? על מה כל המאמץ? הייתי בחיפוש. ואז התחברתי עם נועה ירון, ולאט־לאט, בצעדים קטנים מאוד, חזרתי בתשובה. מצאתי את עצמי, מצאתי פשטות. כיום אני עדיין מחוברת לתורת רבי נחמן, הוא נתן לי את ההזדמנות הראשונה, אבל אני מחוברת לכולם. בעלי מתפלל בחב"ד, ואני מחוברת גם לרב מרדכי אליהו, כי הרבנית שלי, רחל בזק, היא הנכדה שלו. היא הלב שלי. אני משתדלת לקחת מכל אחד את הטוב".

"קראת לי מבוגרת?"

מה זה בשבילך פסח וחירות?

"פסח בשבילי זה סיוט של הסיוטים. זה לא חירות, זה להיות עבדים באמת. אין חג יותר שנוא עלי מפסח. אם היה אפשר להאריך את פורים על חשבון פסח - אני מוכנה. מה זה הסיוט הזה? אני מעדיפה לעבור דירה לחודש ולא לנקות לפסח. מספיק שבשגרה יש לי המון מטלות בבית. אין משהו שאני לא עושה, כולל לפתוח סתימות בכיור. אז בשביל מה צריך גם פסח? ברור לי שיש משמעות רוחנית לחג, שאת מנקה את החמץ מהלב. אוקיי, הבנתי. אני מוותרת על זה. מוותרת".

אז בראיון לכבוד חג הפסח נכתוב בכותרת שאת בעד למחוק את החג?

"לא, לא. סיבכת אותי. אני מאחלת לעצמי שבאמת אצליח לצאת מעבדות לחירות, להשתחרר בנפש מכל הדברים שהעיקו עלי, גם ברמה הפרטית וגם ברמה הכללית. אני מאחלת שכל השבים והשבות מהשבי יהיו ליד שולחן ליל הסדר. שנצא מהמקום של השבי בנפש. פסח זה 'פה־שח' - זה לדבר את הסיפור שלנו כעם. אני מאוד מאמינה בדיבור. בסוף, זה מה שאני עושה בחיים. חשוב שנדבר את החיים שלנו, כאנשים פרטיים וכעם. זה בעצם מה שההגדה באה ללמד אותנו. כמה חשוב שנדבר דברים טובים, גם על העם שלנו וגם על עצמנו".

איזה סיפור שורדת פגיעה מינית יכולה לספר לעצמה שיחזיר אותה לחיים?

"אני מאמינה שהחיים יותר חזקים מהכל. עכשיו יושבת ילדה בשבי ומתפללת בכל שנייה שיצילו אותה. היא רוצה לחיות. אני מאמינה שהשם יכול לרפא את הכל, אבל זה יהיה מאוד־מאוד קשה".

את נרפאת?

"אני חושבת שכן".

איך נרפאים? איך בונים זוגיות טובה אחרי טראומה כזו?

"רק דיבור מרפא, וכמובן ללכת לטיפול. הייתי שנתיים בטיפול. הדיבור הוא הכרחי גם בזוגיות, לא לטאטא דברים מתחת לשטיח. לדבר את החיים, לפתור דברים. כשלא עושים את זה, אי אפשר לחיות חיים טובים. לחיות בהסתרה זה דבר נורא. את לא יכולה להיות את כשיושב לך משהו על הנשמה".

"אני לא חושבת שיש מישהו שישן סבבה. לאחד יש ילדים במלחמה, לשני יש בעיות פרנסה, השלישי איבד את השפיות. אצלנו אין מישהו מגויס, אך את הילדים שלנו אנחנו מחנכים לשרת בצבא או בשירות לאומי"

מה הילדה לינור היתה אומרת כיום ללינור האישה המבוגרת?

"רגע, שאני אבין, את קראת לי עכשיו 'מבוגרת'?"

סליחה, הסתבכתי, התכוונתי בוגרת. בת כמה את, באמת?

"תלוי את מי את שואלת. רשמית אני בת 44, אבל מבחינתי אני בת 13 וחצי, לגמרי ילדה. מנטלית אני עוד בגיל ההתבגרות. אני חושבת שהילדה לינור שמחה בי וגאה בי. אני בפיוס איתה".

מה היתרונות והחסרונות של להיות יפה?

"אני לא יודעת, כי אף פעם לא הייתי מכוערת", היא מחייכת שוב את החיוך הקוסמי שלה. "האמת היא שבגיל ההתבגרות, כששום דבר לא היה בפרופורציה הנכונה, הרגשתי מכוערת, אבל לא באמת הייתי. היופי, כמה שזה קלישאתי, מגיע מבפנים. אם את לא שלמה עם מי שאת, עם החסרונות והיתרונות שלך, את לא יפה. ברור לי שהנתונים הפיזיים יכולים לעזור, אבל חובת ההוכחה היא עלייך.

"כילדה הבנתי את ההערות הציניות שנאמרו לי, אבל ברגע שדיברתי כולם הופתעו. אם לא הייתי יפה הם לא היו מופתעים. יש נטייה לחשוב שאם את יפה אז קל לך יותר. זה בולשיט. בסוף, כדי להחזיק משהו בעולם הזה יותר מיום־יומיים חייבים שיהיה שם אופי מברזל. אם את עלה נידף ברוח, לא תחזיקי מעמד בעולם הזה. צריך להיות משהו חזק באישיות כדי להחזיק את הדבר הזה ולהיות את".

עשית דברים שהם לא ממש את?

"כילדה וכנערה כן, אבל הכל הוביל אותי למקום שבו אני נמצאת כיום. אני לא מתחרטת".

"כולם התעוררו"

את עומדת לחזור למסך כשחקנית בסדרה.

"נכון, בסדרת פשע בשם 'פטריק'. אשחק בה דמות של אשת פושע שחוזרת בתשובה".

ומה הגבולות שלך במשחק?

"אין נגיעה, אין התפשטות. זהו".

יש כיום דיון ציבורי נוקב בשאלת השוויון בנטל. מה עמדתך בנושא?

"אני לא צופה בטלוויזיה".

לא נראה לי שצריך בשביל זה טלוויזיה. זה מאוד פשוט: יש אימהות ורעיות שלא ישנות בלילה, ויש כאלה שישנות סבבה. אצלך במשפחה יש מישהו מגויס?

"אני לא חושבת שיש מישהו שישן סבבה. לאחד יש ילדים במלחמה, לשני יש בעיות בפרנסה, השלישי איבד את השפיות. אני מכירה אנשים שהתחילו לקחת כדורים במלחמה הזו, למרות שרשמית לא קרה להם כלום. זה שרט להם את הנפש. בכולם זה פגע. אצלנו אין מישהו מגויס, אבל את הילדים שלנו אנחנו מחנכים לשרת בצבא או בשירות לאומי".

מה יהיה עם העם שלנו?

"מה יהיה איתו?" היא צוחקת. "שאלה טובה", היא נאנחת. "אני מאמינה שיהיה טוב. אין אחד שלא היה לו הרהור תשובה מ־7 באוקטובר. אנשים הכי אתיאיסטים התעוררו".

יש גם ההפך - הרהורי כפירה מול הזוועה.

"נכון, אבל כאחת שנפגשה עם העם הרבה - הרוב זה הפוך. אנשים מבינים טוב מאוד למה זה קרה לנו".

למה זה קרה לנו?

"כי איבדנו את זה. 'אהבת חינם' היתה סלוגן בלי משמעות. היה פה פילוג שלא נראה מעולם. לא שאני חושבת שזה מה שהיה צריך לקרות, אבל אם מסתכלים בצורה רוחנית - נחצו כאן כל הגבולות. היתה פה שנאת אחים נוראה, והאויבים שלנו זיהו את זה. כשיש פתח - אפשר לפגוע בנו רוחנית ופיזית. הכל קרס יחד והאויב הצליח לחדור. אני לא חושבת שאנשים יחזרו להיות כמו שהיו לפני 7 באוקטובר. המון אנשים אומרים 'טעיתי'. אני רוצה להאמין שזה ישנה את כולנו לטובה".

צולם בסוויטה הנשיאותית של מלון "הרודס תל אביב", מרשת מלונות פתאל.