אבא, סיפור: הבמאי שהפך את הפצעים המשפחתיים לסרט

כל יצירותיו של מתן יאיר הן אוטוביוגרפיות במידה זו או אחרת. בשני סרטיו העלילתיים המצוינים, "פיגומים" (2017) ו"בגרות" (2019), התבסס רבות על ניסיונו כמורה בתיכון ושאב השראה מיחסיו עם אביו, שעזב את הבית והתנתק מילדיו כשיאיר היה בן 12.

בסדרת הטלוויזיה המצליחה "אחד על אחד" (2020), בכיכובו של תומר קאפון, שעלתה ב"כאן" וזכתה לשבחי הביקורת, המשיך לחקור את מערכות היחסים בין מורה לתלמידיו והעמיק את העיסוק במשפחתו. וגם "רשום לך בת.ז שאני אבא שלך", סרטו התיעודי המומלץ מ־2008, עסק באופן ישיר ברצונו לחדש את הקשר עם האיש שבחר לנטוש אותו בילדותו.

ובכל זאת, "חדר משלו", הדרמה המשפחתית החדשה והמרגשת שעולה לאקרנים בסוף השבוע (לאחר שהוקרנה בבכורה בפסטיבל ירושלים), היא ככל הנראה היצירה האישית ביותר שיצאה תחת ידיו עד כה.

בהתבסס על ספר הביכורים שלו, שראה אור ב־2009, יאיר חוזר לאירועים המעצבים שהפכו אותו למי שהוא כיום ושהשפיעו על עולמו יותר מכל. כמו בסרטיו הקודמים, גם הפעם אפשר למצוא משולש דרמטי שמורכב ממורה, מתיכוניסט וממשפחה לא מתפקדת. אך הדגש הפעם הוא על התלמיד - נער רגיש, בודד ודברן בשם אורי (גלעד לדרמן), שהוריו מצויים בשיאה של פרידה קשה שנמתחת - ועל אמו (ירדן בר־כוכבא), שמחליטה יום אחד לעבור לישון בחדר של בנה.

את אב המשפחה מגלם ישראל ברייט, נטע רוט מגלמת את אחותו החיילת של אורי, ואילו דרור קרן מגלם את רוקמן, המורה לספורט, שמתכבד להיות האדם היחיד שאורי מרגיש בנוח לדבר עימו בחופשיות.

"זה עניין שמלווה אותי הרבה שנים, החוויה הזאת", מספר יאיר בן ה־47. "כנער מתבגר, אמא שלי ואני חלקנו אותו חדר. הסיפור הזה נשאר אצלי כל הזמן וחיפשתי איך לספר אותו. בזמן שאבא שלי עזב את הבית ונעדר מחיינו, אמא שלי בעצם היתה נוכחת בצורה הכי קרובה. והמצב הזה, שנמשך שנתיים וחצי-שלוש, השפיע על הקשרים שיש לי, על הזוגיות שלי ועלי כהורה. האירוע הזה גם נוכח בדברים הקודמים שיצרתי, בצורה מאוד גולמית".

איך פירשת את ההחלטה שלה בזמן אמת?

"יש עולם שלם שמתרחש מאחורי הקלעים של כל משפחה, ואתה לא מודע אליו בתור ילד. זה עולם שמתרחש במקביל, ובו הרגשות והחולשות של ההורים שלך גלויים. גם אם אתה בטעות רואה משהו מזה כילד, אתה מגן על עצמך באיזשהו אופן. לכן אף פעם לא ראיתי את השינה של אמא שלי איתי בחדר כחולשה. אם הייתי מרשה לעצמי לעשות את זה, המצב היה נהיה עוד יותר מסוכן עבורי. גם אבא איננו, גם אמא חלשה. באותה מידה, אמרתי לעצמי, היא זיהתה אצלי חולשה והיה לה רצון להגן עלי. הדימוי שהיה לי בראש בזמן עשיית הסרט הוא שהמיטה המשותפת של אורי ושל אמא שלו היא כמו רפסודה בלב ים. הם מנסים לשרוד יחד".

באיזשהו אופן נראה שעם הסרט החדש אתה חוזר לנקודת ההתחלה - לאירוע שהתחיל את הכל - וסוגר מעגל.

"כן. אני מרגיש שאני מסיים פרק שעוסק בנושא מסוים ומרכזי בחיים שלי, ואני מרגיש שאני מוכן להתחיל משהו חדש מבחינה יצירתית. אני במחשבות על כיוונים חדשים ועל סיפורים אחרים שיש לי לספר".

אתה מרגיש שלעיסוק המתמשך שלך במשפחה ובחוויות שעיצבו אותך יש אפקט תרפויטי? או שיש בזה אולי גם משהו קצת מזוכיסטי ואפל?

"אלה החיים שלי. באיזושהי צורה אני מנסה לחזור לרגעים מתוכם. לפעמים אני מצליח יותר, ולפעמים פחות. אני מנסה לחבר חתיכות מתוך החיים, אבל בכל פעם בצורה אחרת. אני כל הזמן מרכיב ומפרק. יש בזה ממד של החלמה וריפוי. אני מנסה לסדר את הסיפור ואת עצמי מחדש. זו חוויה שאני לגמרי מתחבר אליה. לספר את עצמי. זו הדרך שלי לנסות לגרום לעולם להיות יותר מובן עבורי ולגרום לי להיות יותר מובן לעולם.

"יש לי מרחק מהאירועים. אני לא יכול להגיד לעצמי שההתעסקות הזאת היא דבר קשה. יחד עם זאת, אני יודע שנגרם לי כאב רב כתוצאה מהנושא הזה. באיזושהי צורה אני מנסה להתנתק מהדברים. להפוך אותם למשהו שאני יכול לשלוט בהם באמצעות האמנות, באמצעות כתיבה ובימוי. כשהייתי ילד ושאלתי איפה אבא שלי נמצא, לא היתה לי תשובה. ידעתי שאני מתגעגע אליו, אבל לא באמת היתה לי שליטה על החיים שלי. אני מוצא את השליטה הזאת ביצירה. אני שולט בסיפור, ברגשות, במינונים שלהם".

יש בסרט החדש סצנה שבה הגיבור מציג בשיעור אמנות יצירה שעוסקת באמא שלו, ואחד הילדים אומר משהו בסגנון "עוד פעם אמא? עוד פעם אבא? כמה אפשר?" - זו עקיצה עצמית? אתה חושש שלאנשים יימאס ממתן יאיר ומהעניינים המשפחתיים שלו?

"זה משהו שאח שלי אומר לי תמיד בהקשר של הדברים שאני יוצר, אבל זה יכול להיות גם משפט שנאמר על ידי הצופים או מבקרים שכותבים על הסרטים שלי. יש במחשבה הזאת משהו שהוא גם מפחיד".

הצחיק אותי שהכנסת את זה לסרט.

"עכשיו שאתה מזכיר את זה, אני לא יודע אם זה טוב או לא טוב שהכנסתי את זה".

לשכתב את המציאות

"חדר משלו" הוא לא רק סרט יפה, אותנטי ומלא הבחנות מדויקות על משפחה שמתה ונולדת מחדש. זהו גם סרט על התבגרות, על זהות ושייכות, ועל הגבולות שמפרידים בינינו לבין ההורים, החברה והמדינה. או במקרה של אורי, גיבור הסרט, המחסור בגבולות.

"יש בסרט סצנה שבה האבא אומר לאורי 'אם לא היו גבולות, היינו יכולים ללכת מכאן עד לטורקיה, דרך לבנון וסוריה', וזה מוטיב שחוזר. בהקשר של הצבא והנרטיב הלאומי נשאלת השאלה איפה נגמר ה'אני' ואיפה מתחילה המדינה. בנוסף, ברור לנו שהילד עובר כל גבול בבית הספר, וגם ברור לנו שאין גבול שמפריד בינו לבין אמא שלו".

מצד שני, יש אצל אורי מתח מאוד חזק בין האינדיבידואליות שלו לבין הרצון או הצורך שלו ללכת בתלם ולהיות כמו כולם.

"בדיוק. זה משהו שהיה נוכח גם ב'פיגומים'. גם שם הגיבור הוא נער בלי גבולות שמנסה ללכת בתלם. אורי רוצה להיות חלק. הוא רוצה להתגייס. הוא רוצה להצטרף למשלחת של בית הספר שיוצאת לפולין, אבל הוא לא מצליח להיות כמו כולם. גם אני הרגשתי כך כנער. מצד אחד סלדתי מהילדים שנוסעים לפולין עם כל הפולחן המוקצן שלהם. מצד שני נורא קינאתי בהם. הם היו מאוד מגובשים, וראיתי בטקסים איך הם בוכים אחד על השני ומתחבקים.

"אבל לא יכולתי לקחת בזה חלק ולעשות את מה שכולם עושים. לא יכולתי לקבל את זה שאומרים לי איך להתנהג, למרות שמאוד רציתי. על הקיר בחדר של אורי יש תמונה של ג'ון לנון ותמונה של טראוויס ביקל, הגיבור של 'נהג מונית', והוא נע בין שניהם. בין הפיס אנד לאב לבין האפל והמסוכסך. זו המורכבות של הנפש.

"שניהם ליוו אותי כמתבגר: לנון עם ההומור והבוטות וסיפור החיים המאוד קשה שלו, וביקל, שהוא בעצם המודל של הגבריות האלימה, של להיות בצבא, של להיות קילר. הרגשתי שבגלעד לדרמן יש קצת משניהם. בגלל זה בעצם ליהקנו אותו לתפקיד של אורי. ראיתי בו גם את הרצון ללכת בתלם, וגם את החשש שהוא לא יצליח להיות כמו כולם, ושהוא יהיה בודד כתוצאה מכך".

עד כמה הדמות של אורי בעצם מבוססת עליך?

"היו לי מחשבות דומות לאלה שיש לאורי אבל לא ביטאתי אותן בקול. הייתי מאוד שקט ומופנם. אמא שלי היא זו שהכירה לי את הביטלס. בתקופה שבה חלקנו אותו חדר, בכל שבוע היא היתה קונה לי קלטת שלהם. משום שנורא אהבתי אותם, רציתי לכתוב על הקיר 'Strawberry Fields Forever', אבל זה היה ארוך מדי אז פשוט כתבתי 'Help'. כשאני מסתכל אחורה, זה כנראה לא נכתב סתם. יש בסרט דברים שהם מאוד קרובים למציאות, דברים שאני מנסה לשחזר, אבל לפעמים אני משכתב את המציאות".

הגבול ביני לבין העולם

דבר אחד שיאיר בחר שלא לשכתב הוא הסצנה המדויקת להכאיב שבה אורי מתייצב לראיון אצל מאבחנת פסיכוטכנית בלשכת הגיוס. גם כאן בולט חוסר היכולת שלו להבין היכן ניצב הגבול בין מה שצריך לומר בקול לבין מה שצריך לשמור בבטן. בתמימותו הוא נותן אמון במראיינת הסקרנית ושופך את כל אשר על ליבו. מובן שהדבר אינו מסייע לו בשום צורה.

"זה באמת קרה", הוא מודה. "היה לי פחד מאוד גדול מהצבא. חששתי שלא אצליח להתמודד, שאני לא אצליח להיות מחוץ לבית. בצבא אתה הופך להיות גבר. אתה מתחיל להיות פעיל מינית. אתה נפרד מאמא. גם לא ידעתי איך אסתדר מבחינה פיזית.

"המאבחנת שאלה שאלות והיתה נחמדה והתעניינה. חשבתי לעצמי 'היא באמת מתעניינת בך', וסיפרתי לה הכל. הרחבתי ושיתפתי כל מיני דברים שהיה עדיף שלא. לא ידעתי איפה עובר הגבול ביני לבין העולם לבין מה ששואלים. זה היה נורא".

לא פשוט להיות מתבגר בארץ.

"מטורף. הסיפור האישי והסיפור הלאומי כל הזמן מתערבבים. מלחמת המפרץ. האינתיפאדה. רצח רבין. הצבא. הכל הולך במשולב עם הזיכרונות האישיים שלך. הנרטיב של השואה שאתה גדל איתו מאז היסודי. התמונות בשחור־לבן שמסתכלות עליך מהקירות. ואתה כבר חלק מזה, מההיסטוריה הזאת".

יאיר לא גויס לבסוף. זמן קצר לאחר אותו ראיון הופיעו על גופו שלוש מלנומות, והוא קיבל פטור משירות על המקום. לאחר שהנקודות הוסרו, ולאחר מאמצים רבים, הצבא הסכים לקלוט אותו כמתנדב, מה שאפשר לו להיות מוצב קרוב לבית. בתוך כך, הוא מספר באגביות, אבא שלו לא היה בתמונה בשום צורה כאשר לקה בסרטן.

"חשבתי שזה אולי יהיה כבר דבר אחד יותר מדי", הוא אומר כאשר אני שואל אותו מדוע העדיף להותיר את הסיפור הלא כל כך שולי הזה מחוץ לסרט. "אני גם חושב שאבא שבוחר שלא לראות את הבן שלו במצב כזה... זה קצת..."

בלתי נסלח?

"בדיוק".

רצית שהדמות של אבא שלך תהיה כזו שיכולה לזכות בגאולה, והמעשה הזה היה מונע זאת ממנו.

"כן".

אמרת לו את זה פעם?

"חושב שלא. לא. לא זוכר שאמרתי לו את זה בצורה כזו. בתקופה ההיא של החיים שלי נשבעתי לעצמי שאף פעם לא אגיד לו שאני אוהב אותו. הייתי צריך את הדבר הזה נגדו ועמדתי מאחורי הדברים הללו. גם בימים האחרונים שלו, לפני שהוא הלך לעולמו, לא אמרתי לו את הדבר הזה. גם כדי להישאר נאמן לילד הזה שהייתי, וגם כדי להחזיר לו באיזשהו אופן".

"יש עולם שלם שמתרחש מאחורי הקלעים של כל משפחה, ואתה לא מודע אליו כילד. זה עולם שבו הרגשות והחולשות של ההורים שלך גלויים. הדימוי של המיטה המשותפת שלהם הוא כמו רפסודה בלב ים. הם מנסים לשרוד יחד"

אתה חושב שיש לנו סיכוי ללמוד מהטעויות של ההורים שלנו? או שהגנטיקה מנצחת ואין לנו באמת מה לעשות בנדון?

"אתה יודע, לפעמים כשאני נמצא עם הבנות שלי ומשחק איתן, בפנים יש לי תחושה של עצב, ואני מאוד מקווה שהן לא חשות בכך. אבל אני יודע שילדים הם מאוד רגישים ושמים לב להכל. גם לנו יש חלק במה שאנחנו הופכים להיות. אם אני אהפוך להיות ההורה שלי זה יהיה מפחיד כי אני יודע איזה כאב זה יגרום לצד השני. זו מחשבה שקשה לי לשאת אותה".

"לייצר אינטימיות בכיתה"

רצה הגורל וגם מערכת היחסים של יאיר עם הקולנוע החלה במקביל לעזיבה של אביו. כשהיה בכיתה ה' הוריו רכשו מכשיר וידאו ומינוי לספרייה. זו היתה אהבה ממבט ראשון, כך הוא מספר.

"זו היתה התקופה האחרונה של אבא שלי בבית לפני שהוא עזב, והאווירה בבית היתה בהתאם. אף אחד לא בדק מה אני לוקח מהספרייה ובמה אני צופה. לא היתה השגחה. הייתי בוחר סרטים לפי העטיפה ולפי הפוסטרים שהיו תלויים בספרייה. בשלב מסוים גם התחלתי לקרוא ביקורות בעיתונים. אחד הסרטים הראשונים שראיתי היה 'צייד הצבאים', שהותיר בי חותם גדול. איכשהו נמשכתי לדברים שלא היו מיועדים לילדים, ולצפייה התלוותה התחושה שאני עושה משהו אסור. הייתי מסתכל ימינה ושמאלה כדי לוודא שאני באמת לבד. בוא נגיד שלא ראיתי סרטים של דיסני".

עם הסרטים שיאיר גמע באותה תקופה אפשר למנות את "נהג מונית", "הבלתי משוחדים", "ללכת שבי אחריו", "המולה וזעם", "תמונות קצרות", "שארית היום", "דג ושמו ונדה", "תנאים של חיבה", "החבר'ה הטובים", "פסגת הפחד" ו"בעלים ונשים" של וודי אלן. "דיבר אלי לראות סרט על פרידה, עזיבה ובית שמתפרק", הוא אומר.

"על הקיר בחדר של הגיבור יש תמונה של ג'ון לנון ושל טראוויס ביקל, הגיבור של 'נהג מונית', והוא נע בין שניהם. בין הפיס אנד לאב לבין האפל. הם ליוו אותי כמתבגר: לנון עם ההומור והבוטות, וביקל, שהוא המודל של הגבריות האלימה"

מפה לשם, הוא החל לעבוד בספרייה בהתנדבות. בין לבין, הוא צפה כמעט בכל סרט שיצא. "לאורך כל החטיבה ראיתי המון סרטים. הייתי קם בשש בבוקר כדי לראות שלושת רבעי שעה מסרט, וידעתי שכשאני אחזור הביתה המשך הסרט יחכה לי. פחות אהבתי לראות סרטים במכה אחת. בשלב מסוים אחותי התחילה ללמוד תיאטרון וידעתי שאני רוצה לקחת חלק בעולם הזה באיזשהו אופן".

הוא ניסה להצטרף למגמת קולנוע בתיכון, אך לא מצא את עצמו ועזב אחרי כמה חודשים. כשהחל ללמוד ספרות והיסטוריה באוניברסיטה, הוא מספר, ידע שהדרך תוביל אותו במוקדם או במאוחר בחזרה לעולם הסרטים.

"באותה תקופה לא הייתי בקשר עם אבא שלי כבר הרבה מאוד שנים", הוא נזכר. "ואז קניתי מצלמת וידאו והתחלתי לצלם אותו. המצלמה נתנה לי אומץ ותירוץ ואפשרות להסתכל על הדברים מהצד".

החומרים שנאספו במצלמתו של יאיר הפכו כאמור לסרט תיעודי בשם "רשום לך בת.ז שאני אבא שלך", שהוקרן בפסטיבל חיפה ונרכש בידי ערוץ 8. מעט לאחר מכן פרסם את ספרו הראשון, כתב תזה על בני נוער, נרשם ללימודי תסריטאות בסם שפיגל, ובמקביל גם השלים תואר שני בקולנוע באוניברסיטת תל אביב.

וכאילו לא די בכל אלה, באותן שנים הוא קיבל הצעה לבוא וללמד בתיכון בהרצליה. מכיוון שההצעה הגיעה מאמו של חבר טוב שהלך לעולמו, הוא הסכים מייד.

"דרור מל היה חבר מאוד קרוב שלי. הוא נהרג בתאונת דרכים בדרום אמריקה כשהיה בן 23. בשלב מסוים אמא שלו, ציפי, החלה לנהל בית ספר תיכון בהרצליה והיא שאלה אם אני יכול לבוא ללמד, כי בדיוק היתה שביתת מורים. לא יכולתי להגיד לה לא, זו היתה אמא של דרור, וגם האמנתי בכל מיני דברים קוסמיים. זו היתה תקופה כזאת שכשמישהו מת אתה מחפש סימנים או פשר. אז התחלתי ללמד ספרות והיסטוריה, ופשוט נשארתי שם יותר מ־12 שנה. היתה לנו מערכת יחסים מאוד מיוחדת. אחרי שציפי נפטרה מסרטן הפסקתי ללמד שם. את 'פיגומים' הקדשתי לדרור ולציפי".

אתה עדיין מלמד?

"בעיקרון הפסקתי, אבל חזרתי לזה לא מזמן, בגלל המלחמה. אחרי 7 באוקטובר כולם התנדבו ועזרו והתגייסו, וגם אני חיפשתי דרך, ואיכשהו חשבתי שהכי טוב שאחזור ללמד. חשבתי שגם הילדים יהיו זקוקים לזה. היתה לי בראש איזו פנטזיה שאני אבוא ואלמד אותם תנ"ך, ושזה יהיה קסום, אבל אלה כיתות של 40 ילדים. זה משהו מטורף, ג'ונגל. אלה גם תלמידים צעירים יותר ממה שלימדתי בעבר, אני עוד לא יודע לדבר בשפה שלהם. מאוד קשה לאהוב אותם. זה מתסכל. אני אסיים את השנה הזאת ואראה איך אני ממשיך".

"אני כבר די קרוב לגיל שאבא שלי היה כשהוא עזב את הבית. הילדה הגדולה שלי כבר די קרובה לגיל שאני הייתי כשהכל התחיל להתפרק. אני עדיין מחפש את הדרך שלי, אני חושב. אני עדיין מחפש את הסיפורים, אבל לא באותו האופן"

מה הבעיה הגדולה ביותר במערכת החינוך לדעתך?

"לא הגיוני מבחינתי שאני לא יכול לדעת את השמות של כל הילדים שאני מלמד. כמות הילדים שצריך ללמד כדי למלא היקף של משרה פשוט מטורפת. אחד הדברים שאני מנסה לעשות בסרטים שלי הוא ליצור אינטימיות בכיתה, או בין המורה לתלמידים שלו. בעבר הצלחתי לעשות את זה בכיתות שלימדתי. לא יכול להיות שלמורה יהיו כל כך הרבה תלמידים, שלא לדבר על מה שהיה עם הקורונה ועכשיו עם המלחמה. אני רואה את זה על הבנות שלי, כמה חוסר היציבות הזה והיציאה מהשגרה כל פעם מקשים עליהן".

לגבי מה שצופן העתיד, יאיר מספר על כמה פרויקטים שאותם הוא מפתח ומציין כי לפחות אחד מהם נכנס להקפאה בגלל המצב. הוא מספר שעונה שנייה של "אחד על אחד" אינה עומדת על הפרק (לפחות לא כרגע), והרעיונות שמעסיקים אותו בימים אלה כוללים ספר שמתעד את ההיסטוריה המינית של גבר בן גילו וסיפור על משפחה שמסופר באמצעות החפצים שמצויים ברכב המשותף שלה.

ומה באשר לסיכום ביניים? אני שואל אותו. אילו תובנות אספת במהלך הדרך שעשית עד עתה? מה השתנה בך? מה למדת?

"מדהים אותי לחשוב שאני יותר קרוב לגיל 60 מאשר לגיל 30", הוא צוחק. "אפשר לומר שכל המבט שלי וכל ההסתכלות שלי השתנו בשנים שמפרידות בין יציאת הספר ליציאת הסרט. ב־2008 עוד הייתי רווק, אבא שלי היה בחיים, עוד הייתי סטודנט, לא היו לי ילדים וחיפשתי את הדרך שלי בעולם. אני כבר די קרוב לגיל שאבא שלי היה כשהוא עזב את הבית. הילדה הגדולה שלי כבר די קרובה לגיל שאני הייתי כשהכל התחיל להתערער ולהתפרק. אני עדיין מחפש את הדרך שלי, אני חושב. אני עדיין מחפש את הסיפורים, אבל לא באותו האופן".