"בתקופה האחרונה אני מעביר את היום בסוג של כלום. נורא קשה לא לעשות כלום ימים שלמים. אני מסתיר מהילד שאני לא קם לפני שהוא הולך לבית ספר, מסתיר מאורלי שהמצב הידרדר, אבל בעיקר לא עושה כלום אחרי שעשרים שנה הופעתי יום־יום בטלוויזיה בפני מאות אלפי אנשים. ביום אחד לחתוך את הדבר הזה זה מוביל לאובדן שפיות. כי זה מה שיש לי - אובדן שפיות".
המונולוג הזה, שכתב גיא מרוז על עצמו עבור הצגת היחיד "לא נורמלי", מעניק הצצה חודרנית למעמקי המשבר שאליו שקע בשנתיים האחרונות.
אחרי שהצליח להתגבר על הדיכאונות, הפראנויות, התקפי החרדה והקריסה הנפשית והמקצועית, עיבד מרוז את תחושותיו למונודרמה חושפנית נטולת פילטרים שתעלה החודש בפסטיבל תיאטרונטו (שייסד יעקב אגמון ובניהולה של גילה אלמגור־אגמון; 18-17 באפריל בעכו העתיקה, וב־25-23 באפריל ביפו), ובהמשך גם בהבימה.
"בחיים לא עבדתי כל כך קשה. אני אדם שכותב ואז עובר לספה לשעתיים, אבל בהצגה הזאת אני מדבר בלי סוף. אני חוזר הביתה מחזרות עם כאבי גרון, והלמידה בעל פה נורא קשה", הוא מספר לנו בסיומה של חזרה נוספת עם הבמאי שלום שמואלוב.
"כתבתי את המחזה בארבעה ימים, זה נשפך ממני. מייד נתתי לאורלי לקרוא. היא אמרה שזה חזק, אבל מסוכן בגלל החשיפה. היא פחדה שלא אעמוד נפשית בלשחזר את הסיפור מדי יום על הבמה. מההתחלה היה ברור שרק אני יכול לשחק את זה. זה נורא אישי. אני לא מסתיר שמות, וזה לא יעשה את אותו אימפקט אם מישהו אחר יגלם אותי. אני חושב שאצליח לעבור בסדר כשחקן".
"הרגשתי שאני מתמוטט"
גם המשבר הגדול התחיל בתיאטרון, לפני כשנה וחצי, במהלך העבודה על מחזה שכתב לתיאטרון באר שבע, "טופס 17". ככל שהחזרות התקדמו - כך השתלטו התקפי החרדה על חייו.
"בטלוויזיה היו לי לא מעט פלופים, אבל כאלה שעמדתי מאחוריהם. לראשונה קרה לי שאני עושה חזרות על הצגה, רואה שזה לא טוב ואני לא מצליח להשתלט על זה. כתבתי גם את המחזה וגם את המוזיקה, וזאת היתה טעות נוראית כי היה גדול עלי לעשות את שניהם. לאט־לאט נכנסתי לדיכאון, והייתי משוכנע שהתיאטרון יקרוס כי ההצגה תהיה פלופ.
"הייתי מגיע לחזרות בפרצוף תשעה באב. עיגלתי פינות ולא סיפרתי לחברים שלי להצגה שאני חושב שהמחזה גרוע. בשלב מסוים הרגשתי שאני מתמוטט ולא יכול עוד, אבל הייתי מוכרח להמשיך להגיע כי עשיתי את המוזיקה. וכל יום כמו מוות. להצגה הראשונה באתי עם אורלי והילדים והייתי מפוחד. פחדתי שהקהל יצעק בוז באמצע, אבל זה לא קרה. המחזה עלה בנובמבר 2022, עשה איזה 30 הצגות ולא היה הצלחה. בזה לא טעיתי".
איך המצב הנפשי בא לידי ביטוי בשגרת היומיום שלך?
"ירדתי 15 קילו. לא רציתי לאכול. אמרתי לאורלי, 'תראי, פעם ראשונה שאני מצליח לרזות בקלות, אחרי שכל החיים אני מנסה, ואני מפחד'. פחדתי שארזה למוות.
"היו ארבעה חברים שהקדישו מעצמם כדי לעזור לי. אחד מהם, נורמן עיסא, הגיע אלי הביתה ובכה כשהוא ראה אותי. לא רציתי לדבר ולא לראות אף אחד. התחמקתי מכולם. ישבתי בבית ולא עשיתי כלום. אין רקע של מחלות נפשיות אצלי במשפחה, ובגלל שזה היה מוזר שבגיל 62 בן אדם נופל לכזה דיכאון - אז הלכנו לכל הבדיקות הרפואיות שאפשר. אורלי היתה בטוחה שיש לי משהו פיזי. עשיתי MRI למוח. נכנסתי לסרט שאין באמת הצגה וכולם עובדים עלי ומצלמים את הכל, שמצלמים אותי לא רק בתיאטרון אלא בכל מקום.
"הלכתי לאיזה נוירולוג ובמסדרון הסתובב צוות צילום. לי באותו רגע היה ברור שהם תכף יפנו אלי ויגידו ש'אנחנו עושים עליך תחקיר', אבל במרכז הרפואי הסבירו לי שהם מצלמים שם לצרכים פנימיים כי בדיוק שיפצו את המקום. במקביל התחלתי טיפול פסיכולוגי.
"לקום מהמיטה היה מאבק. אתה אומר, 'אני אשכב עוד שעה', ושוכב ושוכב. ראיתי מלא פרקים של 'חברים' בפעם האלף. לא ראיתי חדשות בכלל, כי במקביל קרה עוד משהו - צייצתי על בן גביר בטוויטר: 'הנה הודעה: אם בן גביר יהיה שר במדינת ישראל - אני לא אחיה בה יותר'. ציוץ מטומטם כי לא עמדתי מאחוריו, אבל מה שאני חטפתי לא קרה לי בחיים - וכבר חטפתי בחיים שלי המון.
"כל נסיעה שלי ברכבת לבאר שבע לוותה באנשים שהסתכלו עלי במבט שהולכים להרוג אותי. וזו לא היתה פרנויה. אמרו לי, 'מה אתה עושה פה? אתה לא בברלין?' יום אחד היה איתי אחד השחקנים ומתוך אוטו שעבר לידנו צעקו לי, 'בוא ניקח אותך לשדה התעופה, תטוס לברלין', והשחקן היה בשוק. אמרתי לו, 'ככה זה מהבוקר עד הלילה'".
עשית בחייך לא מעט דברים פרובוקטיביים, מה היה חריג בסערה סביב הציוץ?
"זה היה ענק ומסיבי ובכמויות. זו היתה תקופה שהיתה אלימות נוראית בכל מקום, ובאמת פחדתי שיהרגו אותי.
"עוד דבר שקרה במקביל זה שבגלל הקשקוש של מתנגדי החיסונים האשימו אותנו שבגללנו מרצ הפסידה בבחירות מכיוון שהיתה מפלגת קורונה, שלא היינו קשורים אליה בכלל, והיא הביאה 14 אלף קולות שאם היו הולכים למרצ - היא היתה עוברת את אחוז החסימה. זאת אומרת, אני גם אשם בזה שבן גביר עלה לשלטון.
"כל הדברים יחד הובילו לזה שלא יצאתי מהבית. רק לקופות חולים ולבדיקות, שלא מצאו כלום. את אבא שלי לא ראיתי המון זמן, משפחה לא ביקרתי, הילדים שלי באו אלי, וגם ארבעה חברים שהתעקשו למרות שסיננתי בטלפון.
"יש לנו ילד אומנה כבר עשור. עורך דין אחד פרסם שאנחנו חטפנו אותו וששיחדנו את משרד הבריאות, ואנשים התחילו להדהד את זה. לפני 4 שנים אורלי הלכה עם הילד שלנו לבית קפה, ומישהי אמרה: 'זה הילד שחטפתם?' הוא צריך לשמוע את זה?"
"היום אני יודע שמה שהיה לי נקרא Panic Attack, ושכל דבר גרם לי להרגיש כאילו זה אסון הרבה יותר גדול. שלושה פרויקטים נפלו לי בתקופה הזאת - שניים כי לא הצלחתי לכתוב ולקדם אותם, ואחד שהיה הדבר הכי גרוע שכתבתי בחיים ומייד העיפו אותי קיבינימט מהפרויקט".
עד כמה הדיכאון והחרדות השפיעו על הזוגיות עם אורלי?
"אחת מהחרדות הכי גדולות היתה שהיא תעזוב אותי. איך אפשר לחיות עם בן אדם שעצוב כל הזמן? בן אדם שהפסיק לדבר, שלא רוצה לעשות כלום - לא לבקר משפחה, לא לנסוע לחו"ל. נכנסתי גם לפאניקה כלכלית כי חשבתי שאף אחד בתיאטרון לא יעבוד איתי עוד, ושהזוגיות לא תחזיק מעמד.
"למזלי, היא לא חשבה על זה אפילו ותפקדה כמו חד־הורית. פה ושם עשיתי כביסות או הכנסתי כלים למדיח, אבל היא החזיקה מעמד באופן עילאי. לא תפקדתי בכלל. לא יכולתי לנהוג, כי פחדתי שזה מסוכן בגלל הכדורים. בדרך כלל אני זה שמכין את האוכל בבית ואני מבשל ברמות מטורפות, אבל לא זכרתי איך עושים אורז".
"איך אפשר לחיות עם בן אדם שעצוב כל הזמן? בן אדם שהפסיק לדבר. נכנסתי לפאניקה כלכלית כי חשבתי שלא יעבדו איתי עוד בתיאטרון ושהזוגיות לא תשרוד. למזלי, אורלי לא חשבה על זה אפילו, ותפקדה כמו חד־הורית"
כמה זמן זה נמשך?
"משהו כמו חצי שנה הסתובבתי בפרנויות שעושים עלי תחקיר ולכן מצלמים אותי. התערבתי עם הפסיכיאטר שלי, שאמר שאם עד תחילת מארס לא מתפרסם עלי שום תחקיר - ככה נדע שהכל בסדר. ובאמת לא התפרסם כלום. זה קצת פתטי שבן אדם שעשה כל כך הרבה תחקירים פתאום מדמיין שעושים תחקיר עליו".
היו לך מחשבות על דודו טופז, שגם השתגע אחרי שעזב את הטלוויזיה?
"המשבר אצלי התחיל בחזרות על הצגה. העזיבה של הטלוויזיה גרמה אחר כך למחשבות שלא אעבוד עוד בשום מקום, אבל היו לי הצלחות גדולות ב'הבימה'. לעומת זה, דודו טופז פשוט לא עשה כלום. אני עשיתי מלא דברים, פשוט הפלופ הזה ספציפית, יחד עם בן גביר והקורונה והכתבה שעשו עלינו ב'ידיעות אחרונות', הביאו יחד לתוצאה הזאת".
עלו אצלך מחשבות אובדניות?
"לא. זה הדבר היחיד שהכנסתי להצגה אבל לא קרה. לא היתה לי אפילו לרגע מחשבה כזאת. יש לי אחריות, יש לי ילדים. היום אני מרגיש מצוין. נפגש עם פסיכולוג, עדיין בטיפול של כדורים, אבל הסוג השתנה והמינון ירד. אני מפחד להפסיק לקחת. חצי עולם לוקח. אני איש מאוד חרדתי, אבל בחצי השנה הזאת החרדה אצלי נורא התעצמה. להגיד שאני זהו? ברור לי שבפרנויה לא אהיה יותר. אולי דיכאון כן, אין לי ערבות שלא".
"פגיעה כלכלית אנושה"
לאורך כמעט עשור חוו אורלי וגיא פריחה מקצועית, כזו שהפכה את שמותיהם הפרטיים למותג. השניים הובילו במשותף תוכניות תחקירים, הגישו שבע שנים את תוכנית הבוקר של ערוץ 10, אחר כך זזו לשעות הערב ויצרו סרטי דוקו מדוברים עבור ערוץ 13 (פרשת אייל גולן, האונס באיה נאפה). ואז פרצה מגפת הקורונה, ובבת אחת נדחקו מהמיינסטרים אל השוליים ההזויים של הרשתות החברתיות.
"בטלוויזיה היו לי לא מעט פלופים, אבל כאלה שעמדתי מאחוריהם. לראשונה קרה לי שאני עושה חזרות על הצגה, רואה שזה לא טוב ואני לא מצליח להשתלט על זה. כתבתי גם את המחזה וגם את המוזיקה, וזאת היתה טעות כי היה גדול עלי לעשות את שניהם"
"כשהתחילה הקורונה עבדנו ברשת 13 והיינו אמורים לשדר כל יום בצהריים תוכנית שתעזור לאנשים בענייני הקורונה. לאורלי יש מחלה אוטואימונית קשה, ובגלל שלא ידענו כלום וחשבנו שקץ העולם בדרך - התקשרנו לרופא שלה ולמנכ"ל מד"א, אלי בין, שהוא חבר שלנו, ושאלנו אם היא יכולה במצבה לצאת מהבית. שניהם אמרו חד־משמעית לא. אז ויתרנו על התוכנית ונשארנו בבית.
"ואז התחלנו לשדר מהבית. זה תפס וגדל והצליח, ועשינו שני סרטים על הקורונה. כתבתי שני מחזות מצליחים לתיאטרון ('דרך השלום' ו'ראש המועצה') והרגשתי נורא טוב שאנחנו לא בטלוויזיה. היה נהדר, גם הכסף היה בסדר".
ועדיין רוב מה שאנשים זוכרים מכם גם היום הוא שהתנגדתם לחיסונים.
"אנחנו לא מתנגדי חיסונים. להפך, אנחנו מחוסנים. הדבר היחיד שאמרנו בעניין היה שלא בטוח שצריך לחסן ילדים, ואנחנו צודקים כי אף ילד בישראל לא מת מקורונה. אחד מת בגלל מחלות רקע. זו מחלה מסוכנת מאוד למבוגרים. לכן אנחנו התחסנו שלוש פעמים. אבא שלי חלה בקורונה, ואני לא יודע כמה זה תרם למותו כשהגיע הסיבוך עם דלקת הריאות.
"האנשים שהתראיינו אצלנו אמרו שהסגר השני והשלישי היו מטומטמים, שקטיעת שרשראות הדבקה זה מהדברים הכי מטומטמים שנעשו אי־פעם, הבאנו תיאוריה שגורסת שמסכות לא באמת עוזרות, ועד היום 80% מהמחקרים תומכים בזה. הבאנו עמדות של מדענים מהגדולים בעולם שפשוט חשבו אחרת. ב'ידיעות אחרונות' לא יכלו לסבול את זה, ולכן הם עשו עלינו פעולת חיסול".
עד כמה התחקיר, שעליו חתום גם איתי אילנאי (גילוי נאות: הוא עובד כיום ב"ישראל היום"), פגע לכם באגו וכמה הוא באמת הזיק לקריירה שלכם?
"זו פגיעה כלכלית אנושה, וברור שגם פגיעה בקריירה. אנחנו עוד מחלימים מזה כי עדיין אנשים 'זוכרים' שאנחנו 'לא מחוסנים', למרות שאנחנו כן מחוסנים. תבענו אותם על חצי מיליון שקלים, ומתנהל משפט. כמות השקרים בכתבה הזאת לא תיאמן. זה היה מסע של שלוש כתבות, כולל שער ב'שבעה ימים'. זה יותר מורכב מ'כתבו עלינו שאנחנו אנשים לא רציניים'. מה גם שהכל בעילום שם, אז אני לא יכול לדעת מי אמר עלי מה".
אתה מיתמם, כי גם אתם השתמשתם במקורות שלא נחשפו לצורך תחקירים ששידרתם.
"על מה הם עשו תחקיר? על זה שהבאנו את העמדה המנוגדת למדיניות הממשלתית לגבי הקורונה? הכותרת היתה 'אורלי וגיא קונספירציות בע"מ'. אנחנו לא הבאנו את כל הקונספירציות ההזויות שהיו באותה תקופה, לא היינו שם. הכתבה הזאת עשתה לנו נזק שאני לא יכול להסביר את גודלו.
"אם לפחות היו נותנים לנו להתראיין לכתבה הזאת, אז היינו יכולים לקבל הזדמנות להסביר. לא היה לנו מה להסתיר. התבאסנו שהם לא שאלו אותנו את כל השאלות ששאלו את כולם, כמו האם אנחנו מחפפים או האם המצאנו סיפורים".
בתור תחקירן, מעולם לא עיגלת פינות? לא שידרת הקלטות של מרואיינים שלא נתנו לכך אישור?
"באנו המון פעמים עם מצלמה נסתרת וביקשנו תגובה. כשאתה בא לאנשים רעים אז אין מה לעשות - אתה בא עם מצלמה נסתרת. עשינו סרט על 'מציצים', חשיפה חשובה של מה שהתחולל שם באמת, וצלצלתי לאורי בנאי כדי לנסות להשיג את מספר הטלפון של אמא שלו, אשתו הראשונה של גברי, שהיתה חלק מהחבורה הזאת. מתוך טמטום של עריכה, שלא הייתי קשוב, יצא שהשיחה איתו גם נכנסה לסרט. הוא נורא כעס עלי, ואני התקשרתי והתנצלתי. הוא שכן שלי. זה היה מיותר. זו טעות שעשיתי והתנצלתי עליה".
בדיעבד אתה מתחרט על התכנים שגרמו לכך שהשם שלכם נקשר עם מתנגדי חיסונים וקונספירטורים?
"אני לא מתחרט על זה שהבאתי את הצד השני, כי ישנתי יותר טוב בלילה. אבל אני אפילו לא יכול להסביר את הריבים שהיו לנו בתוך המשפחה בתקופה ההיא. משפחות נקרעו, והיה משבר גדול מאוד סביב איך מתנהלים בקורונה. אני כן מתחרט שכל זה קרה, כי זה עשה לי נזק נוראי - אבל לא ידעתי שזה מה שיקרה. מי ידע?"
בגדול, נדמה שאתם אוהבים לתבוע.
"אנחנו זוכים בכל התביעות. כתבו עלינו שחטפנו ילד. זה משוגע. יש לנו ילד אומנה כבר עשר שנים. אני לא נכנס למה עבר הילד לפני שהגיע אלינו, אסור לי להגיד, אבל יש איזה עורך דין שהתחיל לפרסם שאנחנו חטפנו אותו וששיחדנו את משרד הבריאות. ואנשים התחילו להדהד את האמירות שלו.
"יום אחד שמעתי ברדיו מישהו עולה לשידור ואומר שהוא רוצה לדבר על הילד שאורלי וגיא חטפו מאיכילוב. ואז לפני ארבע שנים אורלי הלכה עם הילד שלנו לבית קפה ברמת החייל, ניגשה אליה מישהי ואמרה לה לידו, 'זה הילד שחטפתם?' זה מה שהילד צריך לשמוע? הסברנו לו, והכל בסדר. מובן שתבענו את כולם וזכינו. ניצחנו בחמש תביעות דיבה, כולל נגד עורך הדין הראשי.
"תשמעו, אני שונא בתי משפט, גם כשאני תובע אני משקשק. זה מקום שאתה לא יודע איך תצא ממנו, אבל במקרה הזה - אני לא יכול להגיש את הלחי השנייה כשכותבים ואומרים עלי כאלה דברים מזעזעים".
"אני רואה בהצגה שליחות. בארה"ב מיליוני אנשים בני 60 פלוס מתפקדים בדיכאון שלא מטופל כי הם מתביישים. גם לי לא היה פשוט לספר. לכן אני עושה בהצגה משהו שהוא לא רק חושפני אלא גם בעל חשיבות להעלאת המודעות"
"התביישתי בדיכאון"
אורלי וגיא הביאו לא רק את הזוגיות שלהם לקדמת המסך, אלא גם הכניסו את המצלמות אליהם הביתה. ב"מחוברים" הם תיעדו את המסע שעברו כדי להביא ילד לעולם, הם שיתפו את הצופים בקשיים ובריבים ובמחלות. למשל, כשעבדו על דוקו בנושא סרטן, עבר מרוז בדיקת קולונוסקופיה מצולמת שבה התגלו פוליפים טרום־סרטניים במעי הגס שלו; הם הוסרו מייד.
עכשיו הם קצת פחות ביחד מבחינה מקצועית, אבל ממשיכים לתחזק קשר חזק. "אנחנו זוג מאוד טוב ועברנו את המשבר הגדול. בזמן שאני התחלתי לעבוד בתיאטרון, היא הקימה במושב חירות חווה להצלת בעלי חיים. זה נקרא בית ספר לחמלה - באים לשם ילדים ולומדים איך להתנהג לחיות, בתקווה שהם יתנהגו יפה גם לבני האדם. זה הולך לה נורא טוב. אז אנחנו כבר לא עובדים יחד. זה שינוי מהותי, שגם יצר כמה חיכוכים בהתחלה כי לא הבנו איך עושים את זה אחרי כל השנים", הוא צוחק.
לזוג חמישה ילדים. הם מגדלים יחד את ילד האומנה בן ה־12, בעוד בנה של אורלי בן ה־22 מחלק את מגוריו בין דירתם לבין בית אבא. גיא כבר סבא, יש לו נכדים משניים מתוך שלושת ילדיו מנישואיו הראשונים.
התיאטרון הוא קצת כמו חזרה הביתה עבור מרוז. הוא גדל על במות ומאחוריהן, כבן לאם (דליה) שהיתה דוברת התזמורת הפילהרמונית ואב (עמוס) שהיה איש תיאטרון ומפיק. "בכיתה ח' קיבלתי תפקיד ראשי בחוג לדרמה, 'תעלולי סקפן' של מולייר. אבא שלי צפה בהצגה ובשנייה שירדתי מהבמה הוא בא אל מאחורי הקלעים ואמר לי, 'אתה שחקן איום ונורא. אל תעז לעשות את זה יותר'. באותו רגע הפסקתי לשחק".
הראיון מתקיים עשרה ימים אחרי פטירת אביו. "אבא שלי היה האיש הכי חרוץ שהכרתי. עבר תהפוכות בחיים, פשיטות רגל, ולא בחל באף עבודה. הוא היה יזם משוגע. למשל, הוא הוציא את אורי גלר לחו"ל - זה היה רעיון שלו, למרות שאת הכסף עשה מישהו אחר.
"היה בינינו קשר טוב, אבל היו גם הרבה עליות ומורדות. הוא לא היה אדם פשוט, אלא איש בוטה שאמר מה שהוא חושב. הוא מת בגיל 88, אחרי שבארבע השנים האחרונות איבד עניין בחיים. מאז הקורונה הוא לא יצא מהבית. רק ישב ושמע כל הזמן תוכניות של ינון מגל, כי הוא אהב להתעצבן".
סיפרת לו על ההצגה? שיתפת אותו בדיכאון?
"לא הספקתי לספר לו על ההצגה החדשה. בזמן הדיכאון שלי הוא לא ידע מכלום. אמרתי לו שאני במשבר בעבודה, לא הייתי בזכרון יעקב שלושה חודשים. בשלב מסוים האחיות שלי ידעו על מצבי, אבל לא כל המשפחה המורחבת".
למה לא סיפרת? התביישת?
"כן, זה היה מבושה, ומחוסר רצון לדבר על זה. אתה לא רוצה לדבר. פחדתי שאם אדבר ואשתף באמת מה אני מרגיש אז יאשפזו אותי.
"אני רואה בהצגה סוג של שליחות. בארה"ב מיליוני אנשים בני 60 פלוס מתפקדים בדיכאון שלא מטופל כי הם מתביישים. זה משהו שצריך לטפל בו, ואנשים מתביישים לדבר עליו. גם לי לא היה פשוט לספר. לכן, מבחינתי אני עושה בהצגה משהו שהוא לא רק חושפני אלא גם בעל חשיבות להעלאת המודעות".
בינתיים נדמה שהקריירה של מרוז בתיאטרון חזרה למסלולה. לאחרונה עלה ב"הבימה" מחזמר שכתב על יפה ירקוני, "האמיני יום יבוא", והוא עובד על מחזה נוסף שמבוסס על סיפורים קצרים של אשכול נבו.
יחד עם זה, הוא לא מסתיר את העובדה כי עדיין מדגדג לו לחזור למדורת השבט - הטלוויזיה. "במלחמה הבנו שאנחנו לא יכולים לא לשדר. במובן הזה אנחנו מתגעגעים. כיום אני ואורלי משדרים תוכנית רדיו אופטימית בכל שבת בצהריים בגל"צ ולאחרונה התחלנו גם לפלרטט עם אחד הערוצים", הוא מסביר.
"אני לא נכנס לפוליטיקה"
מרוז, שהחל את דרכו בתקשורת על תקן של סאטיריקן בתוכנית "נייס גיא" עם יוני להב בערוץ 2 הניסיוני, מביט בתוכניות הטלוויזיה של ימינו ומשוכנע שצריך לעשות את זה אחרת.
"אני קצת משתומם ממה שקרה ל'ארץ נהדרת'. למען הגילוי הנאות, הם חיקו אותנו שלוש פעמים, גם בקורונה, אבל כשעושים אותך ב'ארץ נהדרת' זה אומר שאתה חשוב וקיים, אז לא כזה נורא. בתקופת הקורונה הם הלכו עם המדינה, וזה לא הגיוני שתוכנית סאטירה משרתת את השלטון. זה לא קיים בשום מקום בעולם. הם הלכו נגד כל מי שהעז לדבר נגד - כמונו. זאת היתה האכזבה הראשונה שלי מהתוכנית.
"עובדים ב'ארץ נהדרת' אנשים מאוד מוכשרים, חלקם חברים שלי, אבל גם עכשיו, כשהמצב מזעזע - להוציא כמה הבלחות מאוד טובות, הם משועשעים מדי. 'ניקוי ראש', למשל, הפילה ראש ממשלה. 'החרצופים' גמרו את דן מרידור. אבל מה שהם עושים עם ביבי ושרה זה יותר ברמת הלהגחיך אותם. הייתי רוצה שהם יפגעו בבשר החי ולא יהיו ליד".
אתה חושב ש"ארץ נהדרת" מנרמלת את הטירוף של הפוליטיקאים שהיא מחקה?
"יש חיקוי של בן גביר שקורע אותי מצחוק, אבל זה רק מצחיק. החיקוי לא מבטא את זה שבן גביר לוקח אותנו לאבדון. 'ארץ נהדרת' לא נושכת מספיק".
איפה מצא אותך 7 באוקטובר?
"זה דכדך אותי נורא, ועדיין יש לי חרדה איומה ממלחמה הרבה יותר גדולה וממה שקורה פה. להבדיל מתמיד, הפעם לא רצתי להתנדב. ישבתי בבית מרותק לטלוויזיה. אורלי הרבה יותר התנדבה.
"אנחנו במצב כל כך נורא, שאני לא מבין איך יש לי את החוצפה לעבוד עכשיו על הצגה ולא לצאת לרחובות. אני לא מבין איך אני לא מארגן את כל מי שאני יכול ואנחנו צרים על הכנסת עד שיחזרו החטופים. כי זה באמת מה שצריך לעשות עכשיו.
"נחטפנו, ואנחנו לא עושים כלום עם זה. אנחנו צריכים להוריד את השלטון. זה שלטון שגומר לנו את המדינה.. מפרס ישראל ועד בכלל, קורים פה דברים נוראיים, ואנחנו נותנים לזה להתרחש".
אתה בעד הפסקת אש מיידית תמורת החזרת החטופים? כי לא בטוח שזה מה שחושב רוב העם.
"ב־8 באוקטובר התווכחתי עם חבר שלי, יותר שמאלני ממני, שאמר לי שהמלחמה הזאת היא טעות. אמרתי לו, 'הרגו לנו 1,400 איש, איך אפשר לא להגיב?' הוא אמר 'אפשר', והוא צדק. לקח לי חודש להבין את זה. לא עושים מלחמה מתוך נקמה. את חמאס יהיה זמן לגמור, אבל היה צריך קודם להחזיר את החטופים. או שיודיעו שוויתרו על החטופים או שיעצרו את המלחמה ויחזירו אותם. יהיה זמן לנצח אחר כך".
למה שלא תיכנס לפוליטיקה ותשפיע מבפנים?
"היו לי המון פלרטוטים עם הפוליטיקה. שנים הציעו לאורלי הצעות מדהימות והיא לא רצתה. היא יכלה להיות שרה בממשלות קודמות. לעומתה, אני תמיד רציתי אבל לא באמת עשיתי. יום אחד הודעתי למנכ"ל ערוץ 10 שהציעו לי לרוץ לתפקיד סגן ראש עיריית תל אביב מטעם מרצ. אמרתי, 'זהו, אני עוזב את הערוץ', והמנכ"ל יוסי ורשבסקי בא אלי הביתה וביקש מאיתנו לא לעזוב, אז ויתרתי".
אתה מתחרט?
"כן. אני מכיר את התזה שיש יותר השפעה בתקשורת מאשר בתוך הפוליטיקה - אי אפשר לתאר את מספר הפעמים שחברי כנסת פנו אלינו כדי שנעזור להם לקדם חוק, ועשינו את זה דרך התוכנית.
"ועדיין, כשאתה נמצא בעולם הפוליטי אתה יכול לעשות לא מעט. תלוי מי אתה ומה אתה. אז כן, אני מצטער. היום אני לא חושב שאלך לשם. כרגע זה לא בשבילי, אני לא אעמוד בזה".
"מידיעות אחרונות" לא נמסרה תגובה.
nirwolf@gmail.com
maya19.10@gmail.com
