נראה כי הרגע שהכריע את גורלו של בן זיגייר, סוכן המוסד שהתאבד בכלא בדצמבר 2010, התרחש כשנה קודם לכן. הוא נסע לשנת שבתון באוסטרליה כדי ללמוד לתואר שני במינהל עסקים, וכלפי חוץ שידר שהוא מאושר לצד משפחתו וחבריו. אלא שבתוכו התרחשה סערה. מילותיו של מפקדו במוסד, שהודיע לו כי כאשר יחזור לישראל יהיה זה לתפקיד מטה ולא לעבודת שטח, הטרידו את מנוחתו. זיגייר היה בטוח שהוא מוכשר ושווה יותר.
ואז הגיעה השיחה שדרדרה את המצב לתהומות שמהן לא הצליח לצאת. עיתונאי לענייני המזרח התיכון ביומון האוסטרלי "THE AGE" התקשר לזיגייר ובלי היסוס שאל: "נכון שאתה סוכן מוסד? האם אתה ועוד שני יהודים אוסטרלים השתמשתם בדרכונים שלכם כדי לרגל במדינות ערב עבור ישראל?"
זיגייר המופתע הקשיב, ולאחר מכן פרץ בצחוק והכחיש הכל. התחקיר העיתונאי לא פורסם, אולם במוסד נדלקו אלפי נורות אזהרה. בארגון הבינו שהם נקלעו לבעיה חמורה. חשיפתו של איש ביון או מרגל היא יוצאת דופן, הרסנית ומסכנת חיים.
"הבנו שמשהו קורה פה. אירוע ביטחוני. דליפה מפרויקט שבן עבד עליו", מספר לראשונה ג', מי שהיה מפקדו במוסד. "היה ברור שהוא הכתובת, ואני מודה שזה הפתיע אותי. יש תקלה ביטחונית בהקשר שלו. דיברנו בטלפון ואמרתי לו 'בוא לארץ, בדיוק יש חופשה בלימודים, כריסמס. בן היה מוטרד. חשבתי שנתחקר רגע פנימית, נדבר ונבין מה קורה שם".
זיגייר נחת בישראל בינואר 2010. לאחר בדיקה קצרה במוסד, הוא נעצר על ידי השב"כ. לטענתו של ג', זיגייר הודה בחשדות נגדו. בניגוד לקונספירציות שהצביעו על בגידה, מדובר למעשה בחשיפה לא מכוונת של יכולת ייחודית שנמצאת בידי המוסד.
סביב המסתורין שכנראה יעטוף את הפרשה לנצח, בנו הבמאית והמפיקה הילה מדליה, המפיק גל גרינשפן והבמאי עמוס רוברטס סדרת דוקו מרתקת בת שלושה פרקים, הפקה ישראלית־אוסטרלית, שתשודר ב־HOT8 וב־HOT VOD בימי שלישי, החל מ־9 באפריל, בשעה 21:15.
היוצרת הילה מדליה: "בן ענה על המון צרכים של המוסד, אבל צריך היה להביא בחשבון את הפוסט־טראומה מהשירות הצבאי. לפני הגיוס התקשרו מהמוסד לחבר טוב שלו, והוא אמר להם חד־משמעית שבן לא מתאים"
בסדרה, "המוסד והאסיר X", עוקבים השניים אחר ילדותו של זיגייר באוסטרליה, ההתנדבות בקיבוץ, השירות הצבאי בישראל, הגיוס למוסד, הפעילות הסמויה באיטליה והשנה האחרונה בחייו, שהיתה מאחורי הסורגים תחת הכינוי "יוסי מרקוביץ'".
אף שהתגבש מולו הסדר טיעון שבמסגרתו היה אמור לרצות עונש מאסר שלא נחשב ארוך במיוחד, והיה מאפשר לו להיות היום אדם חופשי - בחר זיגייר לתלות את עצמו בתא מבלי שהסוהרים הבחינו במעשיו.
"אני חושב שהוא החליט לסיים את חייו משום שלא היתה לו תשובה כיצד הביא את עצמו למצב הזה", אומר סנגורו לשעבר, עו"ד משה מזור, שפיתח איתו גם קשר חברי.
"סימן השאלה הזה גרם לסדק גדול בנפשו. חשוב שיידעו שבן לא היה מרגל ולא בוגד, אלא בחור ציוני ואמיץ, שנתן את הלב למדינה. הוא קצת תעה בדרך, ועל הטעות הזו שילם בחייו. לאף אחד לא מגיע סוף כזה, בטח לא לבן. אם היו יודעים מה הוא עשה, היו מהללים אותו בכל קרן רחוב".
"חלם להגיע למוסד"
זיגייר, בן 34 במותו, נולד באוסטרליה למשפחה שבה היהדות היתה מוטיב מרכזי. האב, ג'פרי, היה בכיר בקהילה היהודית במלבורן והיה חבר בגופים ציוניים. האם, לואיז, היתה פעילה במוזיאון היהודי. כילד היה זיגייר חבר בתנועת הנוער המקומית של השומר הצעיר, ובגיל 18 הגיע להתנדב בקיבוץ גזית שבעמק יזרעאל.
הוא שירת בצה"ל ביחידה המלווה אנשי שב"כ לפעולות בלבנון, אולם השתחרר חודשים ספורים לפני התאריך המיועד. בסדרה מספרים חבריו כי במהלך מבצע צבאי נכנס לתוך בית שלא ברור מה ראה בו, אולם המחזה גרם לו להתמוטטות.
ב־1998 חזר לאוסטרליה ולמד משפטים, ולאחר מכן עלה לישראל ועשה את ההתמחות במשרד עורכי הדין הרצוג־פוקס־נאמן. למרות זאת, הוא לא רצה לעסוק בתחום, והפנטזיה שלו היתה להפוך לג'יימס בונד ישראלי.
"החלום שלו היה להגיע למוסד ולעשות תפקיד משמעותי, מבצעי", מספר ג', ששמו המלא ודמותו לא נחשפים בסדרה ומגולמים על ידי השחקן בועז קונפורטי. "הוא ניסה להגיע בכל מיני דרכים, מכר כזה ומכר כזה. הוא עשה מאמצים גדולים לכך שיבחנו אותו. תהליך המיון והגיוס נמשך כשנה, ובן עבר בצורה טובה. צריך להבין, רק אחד מתוך אלף מועמדים מגיע לשלב ההדרכה. רק ארבעה עד שישה מסיימים. בן עבר את הכל, אבל את הסיום של ההדרכה הוא לא עבר. הוא התאכזב.
"הוא הוצב במסגרת שאני מוניתי למפקד שלה. כשהגעתי, עשיתי שיחות אישיות עם הצוות וכמובן גם איתו. בן רצה להיות קצין איסוף. איש שעוסק ביומינט, מודיעין אנושי. זה אומר הפעלה וגיוס מקורות. אלה שעושים מניפולציה ובעצם מביאים לאקט של בגידה. זה נחשב להכי יוקרתי".
ג', מפקדו של זיגייר במוסד: "העובדה שמישהו חשד אפילו שהוא סוכן מוסד, היא הרסנית. הקריירה של בן היתה אמורה להיעצר באותו רגע. נוסף על כך, העיתונאי האוסטרלי המשיך לחקור ונסע לאיטליה. במוסד הבינו שיש להם בעיה"
על פי פרסומים שונים, זיגייר שירת לבסוף באגף קיסריה, הכולל יחידות לוחמות ויחידות מחסלים, אולם שאף להגיע לחוד החנית. בכתבה של "THE AGE" שפורסמה במארס 2013 - שנתיים וחצי לאחר מותו - חשף העיתונאי ג'ייסון קוטסוקיס את המקום שבו פעל החל מ־2005.
על פי התחקיר, זיגייר ושני סוכני מוסד נוספים ניצלו לכאורה את אזרחותם האוסטרלית כדי להתקבל לחברת תקשורת איטלקית, העובדת עם מדינות ערב ועם איראן. זיגייר שימש שם מנהל חשבונות וניהל את כרטסת הלקוחות, אף שלא למד את התחום. הוא סיים את עבודתו באמצע היום ואף אחד בחברה לא ידע במה עסק בשעות לאחר מכן.
"בן התעסק גם בעסקים, בפיננסים", מספר ג' על אותה תקופה. "היה לו איי.קיו מאוד גבוה והוא למד מהר. אני זוכר שהוא עשה ביומיים-שלושה דברים שאחרים עשו בחודש. הוא היה מוכשר ועם מוטיבציה, אבל גם עם בעיית אישיות שקשורה בפער בין הדימוי העצמי שלו לבין מה שהוא באמת. לכן הוא היה בחוסר שקט פנימי. הוא נראה בלתי מזיק, חננה, אבל ידע גם להיות ערס".
זיגייר היה מוערך גם על ידי המנהלים באיטליה, עד שהתחיל להשתעמם. על פי התחקיר, הפך אימפולסיבי וסיכן כמה עסקאות, ולכן פוטר. הוא חזר לישראל ב־2007. "באותה תקופה בן התחתן ונולדה בתו הראשונה", אומר ג'. "כשנסע ללמוד באוסטרליה הודעתי לו שכשיחזור זה יהיה כבר לתפקיד יותר מנהלי. אמרתי לו 'אתה נשוי, יש לך ילדה, אולי תהיה עורך דין. קח תפקיד במטה'".
תקופת לימודיו של זיגייר באוניברסיטת מונאש במלבורן רוויה בדיסאינפורמציה. כתבות שפורסמו לאחר מותו גרסו כי זיגייר, אחרי הכישלון באיטליה, ניסה לגייס מקורות מהמזרח התיכון. המוסד מכחיש הפעלה שלו בתקופה זו. היתה גם השערה שלפיה המקור שרצה לגייס הצליח להוציא ממנו פרטים שלכאורה גרמו לעיכוב בפרשת שחרור שלוש הגופות של נעדרי סולטאן יעקוב ממלחמת לבנון הראשונה. הסדרה בחנה את אמינות התיאוריה הזו ומטילה עליה צל כבד.
"זו היתה ההתחלה של הסוף", אומר ג'. "העובדה שמישהו חשד אפילו שהוא סוכן מוסד, היא הרסנית. הקריירה של בן היתה אמורה להיעצר באותו רגע. נוסף על כך, העיתונאי האוסטרלי המשיך לחקור ונסע לאיטליה. במוסד הבינו שיש להם בעיה".
"ברור שהוא הכתובת"
הדרמה התרחבה לממדים עצומים והתמקדה בשני מישורים: הראשון היה טלפון נוסף של העיתונאי קוטסוקיס לזיגייר, בינואר 2010, מבלי לדעת שהוא בישראל ותחת בדיקה של המוסד. זיגייר טרם נעצר, וישב בבתי קפה בהרצליה מבלי לדעת שאלו ימים אחרונים של חופש. הפעם הוא היה פחות מנומס לעיתונאי, הכחיש באגרסיביות כי הוא סוכן מוסד וסיים את השיחה בקללה.
המישור השני התרחש הרחק משם, בדובאי, אז נמצאה במלון גופתו של בכיר חמאס מחמוד אל־מבחוח. ההתנקשות יוחסה למוסד. כמה ימים אחר כך פרסמה משטרת דובאי את תמונותיהם של 11 המחסלים, ובהם שלושה בעלי אזרחות אוסטרלית. אף אחד מהם לא היה זיגייר, אולם את הסחף כבר לא היה אפשר לעצור.
"האירוע הזה היה חמור מאוד", אומר ג'. "זה התקשר לדברים שראינו במקומות אחרים ולתפקיד שבן עשה. עירבנו גורמים מקצועיים שסייעו בניתוח המודיעיני מהעולם של הריגול הנגדי. בן הגיע לשיחה במשרד פעם אחת ואמרנו לו 'תשמע, אתה צריך להתחיל להסביר, כי מפה שב"כ ניהלו את זה. אתה עובר מעמד ונמצא תחת אזהרה'.
"בן הרגיש שהוא נתפס, והוא לא פושע. באותו יום הם (השב"כ - ט"א) לא עשו לו כלום. לא טלטלו אותו, אלא שמו מולו את העובדות והתעמתו איתו. אחרי שעתיים הוא הודה. הייתי בשוק. מאוד כעסתי עליו, אבל לא יצא לי לומר לו שהתאכזבתי. ידעתי שיש פה משהו מוזר. אירוע ביטחוני. דליפה מפרויקט שהוא עבד עליו. ברגע שזה נפרם, היה ברור שהוא הכתובת. כששמעתי את זה אמרתי 'מה? לא יכול להיות'".
זיגייר נעצר בחשד לפגיעה בביטחון המדינה. הוא הובא לכלא איילון ברמלה תחת מעטה סודיות. במסמכים הראשונים צוין כ"אסיר X" והוכנס לאגף 15, שבו תא בודד המצויד במצלמות במעגל סגור. התא הוקם במקור עבור יגאל עמיר, רוצחו של ראש הממשלה יצחק רבין.
ג' היה מי שבישר למשפחתו של זיגייר על מעצרו. "חיכינו להם בחדר האח"מים בשדה התעופה", הוא מספר. "אשתו לא הפסיקה לבכות. אמרנו להם 'הבן שלכם עצור על מסירת מידע. זה אירוע פלילי. חבל שתיכנסו לפרטים, כי הוא עשה עבירה חמורה ויהיה משפט מסודר'. היו מתח וכעס. הם שאלו 'מה עשיתם לו? מה עשיתם לו?'"
"זוכרים לו חסד נעורים"
עו"ד משה מזור משמש ראש מחלקת צווארון לבן וליטיגציה מנהלית בפירמת גולדפארב־גרוס־זליגמן. לפני 14 שנים ייצג את זיגייר עם עורכי הדין רועי בלכר ובעז בן צור. "הפעם הראשונה שבה ראינו אותו היתה בהארכת המעצר, שהתקיימה בלשכה של השופטת הילה גרסטל, אז נשיאת בית המשפט המחוזי מרכז", הוא אומר. "אנשי הקשר שלנו מהשב"כ סיפרו בגדול במה מדובר, והבנתי שיש סיפור עם איש מוסד, שעשה דברים גדולים עבור המדינה, אבל הסיפור הסתבך".
איך התרשמת מזיגייר באותו יום?
"ציפיתי לראות מישהו מחוספס, ופתאום ראיתי ילד, פחות או יותר בן גילי, עם עיניים גדולות כחולות. המבט שלו היה נוקב, אבל גם הביע מצוקה. המפגשים מול בן היו בכלא. התא שלו היה מאוד מסודר עם מקרר, טלוויזיה ורדיו, אבל עדיין היה מבודד מכל העולם. לסוהרים היה מגע מצומצם איתו, ורוב השיחות איתם נעשו דרך אינטרקום. הם לא ידעו עליו כלום. למשל, במהלך המונדיאל נכנס לרגע אחד הסוהרים וראה את בן צופה במשחק. הוא שאל אותו בעד איזו קבוצה והופתע שהתשובה היתה אוסטרליה. הסוהר לא הבין מה לאסיר הסודי וליבשת הרחוקה".
עו"ד מזור ביקר בכלא בכל יום ראשון ולפעמים גם באמצע השבוע. גם בני המשפחה הגיעו לבקר. הקשר בין הסנגור לסוכן המוסד החל כשיחות מקצועיות, אולם מהר מאוד עבר לנושאים אישיים.
"כשיש כזו אינטנסיביות בטיפול, נוצרת קרבה טבעית", הוא מסביר. "בן חיפש קשר אנושי. עם הזמן השיחות האישיות הפכו יומיומיות, כי כמה אפשר לדבר על התיק, מה נטען ומה צריך לעשות. דיברנו על החיים, ובן סיפר על אוסטרליה ועל הילדות שלו. הוא היה מאוד חכם ורחב אופקים".
איך נראה סדר היום שלו?
"בהתחלה הוא התאמן ועשה ספורט, אבל אחר כך הפסיק. כשלא צפה בחדשות בטלוויזיה, הוא צייר או שעבר על התיק המשפטי, שהיה מוחזק אצלו בתא בכספת מיוחדת".
היו לו רגעי משבר?
"בעיקר בסופי שבוע. בכל יום ראשון מצאתי אותו שפוף. היה לו קשה גם עם הכינוי 'יוסי'. לא רק שהיה בכלא, גם זהותו נשללה ממנו. אחד הסוהרים היה נחמד אליו במיוחד, אבל כשבוע לפני שבן נפטר הסוהר הזה נספה באסון הכרמל. בן לקח את זה קשה. הוא שיווע לקשר ונקשר לכל מי שהיה לידו".
עו"ד משה מזור, פרקליטו של זיגייר: "בן לא היה מרגל ולא בוגד, אלא בחור ציוני ואמיץ, שנתן את הלב למדינה. הוא קצת תעה בדרך, ועל הטעות הזו שילם בחייו. אם היו יודעים מה הוא עשה, היו מהללים אותו בכל קרן רחוב"
למרות השנים שעברו, נראה שעו"ד מזור עדיין מתוסכל מהדרך שבה הסתיימה הפרשה. הוא אינו מסתיר את חיבתו לזיגייר ואת תחושת ההחמצה.
במהלך 11 החודשים שבהם היה כלוא, הוגש נגד זיגייר כתב אישום על עבירות ביטחוניות. בסדרה שולל ג' את חרושת השמועות שאפפה את פרסום הפרשה. "זו שריפה של שיטה או יכולת", הוא אומר. "אנשים חושבים שיש לנו הרבה כאלה, אבל אין הרבה כלי נשק למוסד. זה לא שאין את הטנק הזה, אז עוברים לטנק אחר. אם שורפים דבר כזה, אי אפשר לשקם אותו וצריך לעשות משהו אחר. אלה תקלות שלוקח שנים להשתקם מהן".
היה מוצדק לשים אדם כמוהו בבידוד מוחלט ולא להסתפק בפיטוריו מהמוסד?
עו"ד מזור: "אני לא נכנס לשיקולי הביטחון של הארגון. בוודאות הוא לא בגד. גם המניעים רחוקים מבגידה ולא היתה מאחוריהם אידיאולוגיה. זה תיק משפטי סביב טעות. כשאחרים טועים אפשר לתקן, אבל במקום העבודה שלו זה אחרת. כגודל האחריות, כך עומק הבעיה.
"אבל למרות הרגעים הקשים, בשיחות בינינו הוא הסתכל כל הזמן קדימה. הסדר הטיעון היה על השולחן, וחוץ מכמה היבטים, העונש המוצע אפשר לו להמשיך בחייו. זה מספר שניתן להכיל. אף יום בכלא הוא לא כיף, אבל אפשר היה מבחינתו לראות את העתיד".
וזיגייר דיבר על העתיד?
"הוא רצה לחזור לאוסטרליה, ללמוד ולעבוד. לא היו רמזים לכך שהוא עומד לסיים את חייו. הוא אפילו ציין שמאחר שירצה את עונשו בזהות בדויה, לא יהיה לו רישום פלילי. בן לא פעם אמר שמהפרשה הזו הוא ייצא מחוזק.
"נכון שהיו שיחות שבהן הוא נשבר, אבל תמיד אמר 'היה לי יום קשה, אין מה לעשות, אבל אני יודע להתמודד עם זה'. ראו עליו את המצוקה, במיוחד בחודשים האחרונים. הוא רזה, הפך לצל של אדם והיה כבוי. זה נבע מבדידות ומחוסר ודאות. ביום אחד הוא עבר מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. כעורכי דין הרמנו דגלים אדומים, והיה מענה טיפולי מסוים לאורך הדרך. ראיתי שהוא נשבר ובוכה, אבל עם זאת היו לו מטרה וחזון".
מישהו מהמוסד ביקר אותו בכלא?
"הם לא זנחו אותו. אחד המפקדים שוחח איתו בתא שעתיים, וגם דמות נוספת הגיעה אליו. זה נתן לו אוויר לנשימה. הוא דיבר איתם על הדברים שעשו ועל המבצעים, שהמציאות שלהם עולה על כל דמיון. חשוב היה לו לראות שהם זוכרים לו חסד נעורים".
"בכה והיה נסער"
לעולם לא נדע מה עבר במוחו של בן זיגייר בערב 15 בדצמבר 2010 כשהחליט לסיים את חייו. האם היתה זו תוכנית שהתגבשה זמן רב, ואולי החלטה של רגע? מה שבטוח הוא שאיש המוסד התנהל כמו במבצע. הוא למד לזהות נקודות חולשה במצלמות התא והבין היכן יש תקלות ו"שטחים מתים".
הסוהרים לא הבחינו בו מרטיב את הסדין ומסדר את המיטה כאילו הוא ישן בה.
מחומרי החקירה שגובשו לדוח שלאחר המוות עלה כי זיגייר נכנס לשירותים בפעם האחרונה בשעה 18:45 והתאבד לאחר שקשר את הסדין הרטוב לחלון. הוא נמצא ללא רוח חיים בשעה 20:19. הבדיקה העלתה כי מצלמה 116, שהיתה מכוונת לשירותים, לא פעלה כראוי. אף שבדוח צוינו כמה כשלים, קבעה פרקליטות המדינה כי לא ניתן להוכיח שאנשי שב"ס פעלו ברשלנות, ולכן לא הוגשו נגדם כתבי אישום. בפשרה שהושגה בהמשך בין משפחת זיגייר לבין המדינה, נקבע שהמשפחה תפוצה בארבעה מיליון שקלים.
"הייתי בפגישה מחוץ למשרד וקיבלתי טלפון לא נעים מבן", נזכר עו"ד מזור ביום ההתאבדות. "הוא בכה והיה מאוד נסער".
בתקשורת פורסם שבאותו יום אשתו ביקשה להתגרש ממנו.
"בולשיט. זה עושה לה עוול. היה לו יום קשה ללא קשר. הוא התקשר אלי בסביבות 11 בבוקר וביקש לשוחח עם ההורים שלו. הוא כבר ניצל את הקצבת השיחות, אבל הבנתי שיש פה אירוע יוצא דופן. ביקשתי מהשב"כ לאפשר לו שיחה. המשכתי בשגרת יומי וחזרתי למשרד אחר הצהריים. כשפתחתי את המחשב, ראיתי אימייל מאמא של בן, שבו היא כתבה שהיא שוחחה איתו והוא נשמע לה מסוחרר ולא קוהרנטי.
"מבחינתי זו היתה דרמה שהתחברה לבכי שלו בבוקר. חרגתי מההוראות והרמתי טלפון ישירות לשב"ס, מבלי לעבור דרך שב"כ. ביקשתי מהסוהרים שיסתכלו במצלמות, והם אמרו שבן שוכב במיטה ונראה ישן. ביקשתי שיעירו אותו ויגידו לו להתקשר אלי. שלוש דקות אחר כך התקיימה השיחה האחרונה בינינו.
"כעסתי עליו קצת ואמרתי שהוא הלחיץ את אמא שלו. בן התנצל וביקש שאכתוב לה שהכל בסדר. המשכתי לשוחח איתו עוד כחצי שעה כי רציתי לאמוד את מצבו הנפשי. דיברנו על עניינים מקצועיים ובן היה מאופס, ראה את הדברים קדימה ודיבר על הסדר הטיעון. בסיום הוא אמר 'אני עייף, אלך לישון ומחר יהיה בסדר'. הרגשתי שהוא חזר לעצמו".
השיחה שבישרה לסנגור על מותו של זיגייר התקיימה לקראת חצות. על הקו היו היועץ המשפטי של שב"כ, וגם שותפיו של מזור בלכר ובן צור, שהופתעו מהבשורה. "הפתעה היא לא מילה נכונה", מבהיר עו"ד מזור. "לראשונה הבנתי את המושג 'הדם קפא בגוף'. כולם דיברו והייתי מנותק. שחזרתי בראש את השיחה שלי עם בן".
תהית איך הוא הצליח להתאבד בתא מאובטח?
"ראיתי את סרטון מצלמות האבטחה מההתחלה ועד הסוף. בדוח ישנה ביקורת על שב"ס".
אתה יכול לשער מה הוביל אותו למעשה הקיצוני?
"כל העתיד שהוא טווה קרס מול עיניו. להערכתי זו האכזבה שלו מעצמו".
אתה עדיין חושב עליו?
"הטרגדיה שבה התיק הסתיים מלווה אותי עד היום. לקחתי את המוות שלו באופן אישי. לא איבדתי רק לקוח, אלא גם חבר. מעת לעת אני חושב עליו, ונכון להיום הוא היה יכול להיות אדם חופשי. חבל שלא החזיק מעמד. העונש לא היה מעבר להרי החושך, אלא מעבר לפינה".
ההודעה על ההתאבדות הדהימה גם את ג'. "בדיוק נחתי מחו"ל והיתה לי הודעה בטלפון מראש האגף", הוא נזכר. "התקשרתי והוא אמר 'שמע, בן התאבד'. זה שתל אותי. לא הבנתי. הוא אמר שוב 'הוא התאבד, אני אצל אשתו עם פסיכולוג ותומכים בה'. ידעתי שארצה לנסוע להלוויה למרות שזה לא מקובל, בטח בסיטואציה כזאת".
"אהבתי אותו כאדם"
הלווייתו של זיגייר התקיימה כשבוע לאחר מותו, בבית הקברות היהודי במלבורן. על המטוס היו מזור וג'. "הטיסה היתה קשה מנשוא", אומר עו"ד מזור. "כל הזמן חשבתי שהוא נמצא בתא המטען, בתוך ארון מתים, ואני לא מחזיר אותו להורים שלו בצורה שרציתי.
"נכנסתי להוריו הביתה ברגליים כושלות כי חששתי מהתגובה שלהם. אמא של בן חיבקה אותי באצילות, והחיבוק הזה היה חסר לי כי הרגשתי אשם. היא הרי הזהירה אותי שמשהו לא בסדר, ואחרי כמה שעות הבן שלה מת. בזכות התגובה שלה, אני יותר שלם עם עצמי. היא הבינה שעשיתי הכל, גם אם לא הצלחתי".
בהלוויה הספיד ג' את זיגייר. "אני חש כבוד וזכות ששירתי את המדינה שלנו לצידך וכראש הצוות שלך", אמר. "בן, המסע הזה הסתיים לפתע כשגופך ורוחך לא עמדו בנטל שהרגשת".
למרות ההספד המרגש, ההורים פגשו את ג' רק כעבור כמה ימים. "לחצתי יד לאמא ולאחות, ולא לאבא. הוא לא רצה", אומר ג'. "האבא הסתכל עלי ואמר 'איך עשית לו את זה?'"
עו"ד מזור: "ג' אמר לי אחרי ההלוויה שהוא עשה כמה דברים בחייו, אבל ההספד הזה היה אחד הקשים".
מאז ההלוויה ביקרת באוסטרליה?
"לא בא לי לשחזר את המסע הזה בנסיבות אחרות. זה חלק מהטראומה".
אם זיגייר היה בחיים, הייתם בקשר?
"אני מניח שכן. זה היה קשר אינטנסיבי בסיטואציה מאוד אינטנסיבית. באמת אהבתי אותו בתור אדם".
"אני עקשנית ולוחמת, אבל זה היה אחד הפרויקטים הקשים שלי""
התחלתי לעבוד על הסדרה לפני שמונה שנים בלי שום ידע ביטחוני ובלי קשרים בשב"כ או במוסד", אומרת הילה מדליה, הבמאית והמפיקה של הסדרה. "מהר מאוד גיליתי שאף אחד לא רוצה לדבר. לא חברים, לא משפחה, לא עורכי דין. בחוסר ברירה צילמתי אנשים שלא קשורים ישירות לפרשה, וביום הצילומים הראשון קיבלתי טלפון מסגן הצנזור לשעבר, שהציע שלא אמשיך לעבוד על זה. עניתי לו שעכשיו הוא נתן לי יותר מוטיבציה. לאט־לאט הסכימו לדבר חברים מילדות ואחר כך גם עו"ד משה מזור, שסירב לשתף פעולה לפחות שנתיים".
מדליה, בעלת חברת הפקות הנושאת את שמה, היא זוכת פרס פיבודי, היתה מועמדת לארבעה פרסי אמי ומכהנת כחברה באקדמיה האמריקנית לקולנוע. במהלך העבודה על הסדרה היא פנתה גם לבני משפחתו של זיגייר, אולם הם סירבו להתראיין.
המשפחה צפתה בסדרה?
"שלחתי להם אותה ואני יודעת שההורים צפו בה. אין לי ספק שהיה להם קשה. אני שלמה עם הדרך שבה הצגנו את בן, לא ייפינו דברים. נושא הבידוד שלו הטריד אותי. האם זו חובה או שניתן היה להכניס אסיר נוסף? איך אפשר לבודד אדם במשך 11 חודשים? זה יכול להרוג כל אחד".
מה למדת על זיגייר במהלך העבודה?
"הוא היה נפש עדינה ורגישה. מאוד איכותי, סופר ציוני, חברותי, מבריק וחכם. הוא ענה על המון צרכים של המוסד, אבל לא בטוח שהם היו צריכים לגייס אותו. צריך היה להביא בחשבון את הפוסט־טראומה מהשירות הצבאי. לפני הגיוס התקשרו מהמוסד לאחר החברים הטובים שלו, והוא אמר להם חד־משמעית שבן לא מתאים".
ידעת למה את נכנסת בסדרה?
"לא חושבת. אני עקשנית ולוחמת, אבל זה היה אחד הפרויקטים הקשים שלי".
מי מהמרואיינים נגע לך ללב?
"הסנגור משה מזור. העבודה שלו היתה מורכבת וראיתי שהקשר שלו לבן אמיתי. ריגשו אותי גם החברים של בן מהקיבוץ. לרוב מתעניינים במוסד, בדרכי הפעולה ובמה עוברים הסוכנים, אבל המרכז שלי היו האנשים. אותי עניינו השאלות הגדולות, כמו חופש העיתונות וחופש המידע שמשפיעים עלינו כחברה. היו לא מעט גילויים בסדרה, אבל ברור שיש המון בפרשה שכנראה לא נדע לעולם. אחד הנעלמים הגדולים בעיני הוא 'המקור' שלכאורה ציין בפני העיתונאי קוטסוקיס שבן הוא סוכן מוסד. זה סימן שאלה גדול".
tala@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו