הכי רחוק מהבניינים הנוצצים של ת"א: לאדריכל אבנר ישר יש פתרון מקורי ליישובי עוטף עזה

לאבנר ישר אין ממ"ד בבית. האדריכל שכבר זכה לכל כינוי אפשרי - מ"איש המגדלים" ועד "חוזה מדינת המגדלים", רץ באוקטובר האחרון עם אשתו וילדיו למקלט הציבורי הסמוך למקום מגוריו. אבל ממ"ד? אין. "אני הולך לאט ובזהירות. זה מפחיד, אבל אני זוכר שהסיכוי שייפול עלינו טיל נמוך למדי". ואם תשאלו אותו, הוא לא יודע מתי הוא יעבור למגדל, אם בכלל. טוב לו בבניין הבאוהאוס שלו במתחם בזל.

איך אדריכל המגדלים של ישראל גר בדירה בבניין נמוך יחסית, בלי ממ"ד?

"בצעירותי היה אדריכל אנגלי מפורסם בשם ג'יימס פרייזר סטירלינג. הערצתי אותו. נסעתי עד לשטוטגרט כדי לראות פרויקט מוזיאלי שהוא תכנן. הייתי בטוח שהוא גר בבית מרהיב, כי הוא ייצר דברים מרהיבים. ובאחד הראיונות שלו הוא צולם יושב בבית, על כורסה עם בד מלמלה עדין על הידיות, הכי שמרני והפוך מהיצירות שלו. אז שכל אחד יעשה מה שבא לו, ויגור איפה שבא לו, ואני אגור איפה שבא לי".

גם מקום העבודה של ישר נמצא בהלימה למקום מגוריו. השיחה בינינו מתקיימת במשרדי ישר אדריכלים בתל אביב, במבנה תלת־קומתי פשוט ונמוך למראה, הרחק מתדמית אדריכל המגדלים של ישראל. במהלך השיחה ישר משרבט. שרבוטים אקראיים ברובם, צורות גיאומטריות המתאספות לשלם אחד, חלקן אף קשורות לנושא שיחתנו ופורחות בחטף ממוחו הקודח. מדי פעם הוא מישיר אלי מבט, לעיתים ראשו שקוע בדף שעל השולחן, ולעיתים הוא מביט הצידה, לרחוב, מהרהר.

נראה שההרהור הזה כמעט מובנה בו, ומתכתב עם תהיותיו מתחילת הדרך - אז חשב בכלל ללמוד פסיכולוגיה. במובנים רבים, כבן לאב ארכיטקט, יצחק ישר, ולאם זמרת, רמה סמסונוב, הציפייה היתה שיצעד בדרכי הוריו. "לא ידעתי מה אני רוצה לעשות", הוא נזכר. "התחלתי לקרוא את פרויד ואמרתי לעצמי - אם אבין את נפש האדם, אבין את הכל. כך הגעתי ללימודי פסיכולוגיה".

ישר למד כשנה וחצי בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, אך כשניסה לדמיין את עצמו "קם בבוקר ומתיישב בקליניקה מול אנשים כל היום", הבין שהאופי שלו זקוק לדינמיקה אחרת. "אני צריך להיות בהרבה דברים ביחד. במובן מסוים, היה בי צד שלא רצה ללכת בעקבות הוריי, אבל בסופו של דבר, הבנתי שאני צריך להקשיב ללב, לרצונות שלי, והחלטתי ללמוד ארכיטקטורה. אני לא מתחרט".
אולי מצאת שילוב עדין בין הדברים. יש האומרים שאדריכל טוב הוא גם פסיכולוג טוב.

"אולי בתור סיסמה. עבורי, המניע העמוק לעיסוק באדריכלות הוא חיפוש אחר פתרונות שייצרו עולם של ממש לאנשים. אנשים הם הנושא. עיר זה אנשים. אם תל אביב לא היתה מלאה באנשים, היא לא היתה אותה 'עיר בלי הפסקה'. אז אני מסכים לסיסמה שהצעת, אבל אדריכל לא מתקן את נשמת האנשים, הוא מתעניין בה, חושב על רווחתם הנפשית, ומנסה ליצור עבורם סביבה שבה חייהם יכולים להיות נעימים יותר".

ללמוד מאריק שרון

ישר (67), הבעלים של משרד "ישר אדריכלים", החל לעבוד במשרד שייסד אביו עוד כשהיה סטודנט. בחלוף השנים הוא תכנן חלק מרכזי בקו הרקיע של תל אביב כפי שאנחנו מכירים אותו כיום, ובאמתחתו פרויקטים בתחום המסחר והמגורים, בתל אביב ומחוצה לה - ובהם מתחם העסקים ToHa, מגדל רוטשילד 1, מגדלי דה וינצ'י בתל אביב, קמפוס מיקרוסופט, קמפוס אפל ועוד.

במהלך חייו התחתן ישר שלוש פעמים. מנישואיו הראשונים יש לו שלושה ילדים, הצעיר שבהם, תאי, הוא כיום עמית במשרדו. בשנת 2010 נישא בנישואים מתוקשרים לשחקנית והבמאית רונית אלקבץ, והביא איתה לעולם זוג תאומים, כיום בני 12. אלקבץ, כזכור, נפטרה בשנת 2016 לאחר מלחמה ממושכת במחלת הסרטן. ב־2020 נישא לאדריכלית עדי עיני ישר, עמיתה וראשת צוות במשרדו, הצעירה ממנו ב־30 שנים, ולהם שני ילדים: אורי בן 9 חודשים ורפאל בן שנתיים.

ב־7 באוקטובר אמורים היו לחגוג בבית משפחת ישר יום הולדת לרפאל. "שמענו אזעקה", נזכר ישר, "אבל אמרתי לעדי - לא מבטלים, זה תכף יסתיים. רק אחרי כמה דקות הבנו את גודל האירוע ונפל האסימון שאנחנו במצב שטרם היינו בו".

לפני 7 באוקטובר עוד חשב ישר, למשל, כיצד לאחד את העיר תל אביב ליחידה מנטלית אחת, אבל עכשיו נדמה שסדר העדיפויות שלו השתנה. "העיסוק בחיבור הזה קשור למנעמי החיים, והוא פחות רלוונטי בימים האלה", הוא אומר. "בתקופה האחרונה חשבתי לא מעט מה הייתי מציע ליישובים שנפגעו בעוטף עזה".

מעניין.

"אני חושב שהקשר של הציונות לאדמה הוא מאוד משמעותי. אם כל אותם מפונים יגורו במגדלים ולא ביישובים, נפסיד משהו מאוד משמעותי בחיבור הקולקטיבי שלנו לאדמה".

אז מה היית מתכנן?

"בכל יישוב שנפגע ונהרס הייתי לוקח שדות הסמוכים אליו, ומקים שכונה חדשה מבתי עץ. בתקופתו של אריק שרון כשר השיכון, בשנות ה־90, הביאו מארה"ב בתי עץ נהדרים. באמריקה, הבתים הכי מפוארים בנויים מעץ. זה לא יקר במיוחד והבנייה מהירה למדי - שלושה חודשים ויש לך בית. זה יתרון משמעותי.

"לצד הכאב הנורא, זה יאפשר להם לחזור לאדמה שלהם ולהתקיים כקהילה. המלחמה פה, אם אתה חותך את כל התיאוריות והמילים, היא מלחמה פרימיטיבית על אדמה. ולכן הדבר הכי חשוב הוא לשמור על האדמה ולטפח אותה. אז בזמן שהתושבים יחזרו לאדמה שלהם בבתי עץ חדשים, אפשר יהיה לשקם את הבתים הישנים ולבנות חדשים, ומי שירצה יוכל כמובן להישאר בשכונות בבתי העץ - כי הם יהיו נהדרים. כך או כך, זה ישאיר אותם בשטח שלהם ולא יהיה האקט של עזיבת האדמה, שמבחינתי הוא כואב".

מי צריך ליזום מהלך כזה, המדינה?

"אני חושב שהמדינה, כתפיסה, היתה צריכה לשאוף להחזיר את המפונים כמה שיותר מהר לסביבתם הטבעית - לטובתם ולטובת הציונות. אבל לא ראיתי בשום מקום שמציעים להקים שכונה חדשה תוך כמה חודשים. זה משנה מצב במכה, ובעיניי - זה הניצחון האולטימטיבי על חמאס".
בינתיים חלקם גרים בפרויקט שאתה תכננת, מגדלי דה וינצ'י בתל אביב.

"מצד אחד זה משמח, ומצד שני אני חושש שהקהילות האלה יתפרקו. ההצעה שלי לאותן שכונות מבתי עץ מתאימה וטובה יותר".

"אני חושב שבשנים הקרובות נראה רגיעה בהתחלות בנייה של בנייני משרדים במרכז. זה שילוב של הקורונה והמלחמה. אבל בטווח הארוך, חסרים כאן עוד המון משרדים ודירות. המדינה שלנו גדלה כל הזמן, וחייבים מקום נוסף לשכן את האנשים"

היית רוצה לתכנן פרויקט כזה, כמו שתיארת?

"בטח. אם היה נופל בזכותי לתכנן שכונה כזאת - זה היה פנטסטי, חלום. אבל לא אני הנושא כאן, אלא הם. אגב, גם ניסיתי להתנדב, אבל לא ממש הצלחתי להגיע למקבלי ההחלטות".

הממ"ד של המדינה

ההשפעות לאחר השבת השחורה צפויות להכות גלים מעבר לתכנון הנקודתי, הפוטנציאלי, שתיאר ישר ביישובי העוטף, ועשויות להשליך על עולם הארכיטקטורה כולו. "אני מניח שנראה שינויים, אבל רק לאורך זמן. עולם התכנון הוא עולם איטי", הוא אומר.

"אני יודע שאני אמנם עובד באותה צורה, אבל לא חושב באותה צורה. דברים שהיו ברורים לי לגמרי קודם, פחות ברורים לי עכשיו. כשאני מתכנן, נכנסים לתוך עולם המחשבה שלי מושגים חדשים, תחושות חדשות, שאני חושב שיש עכשיו להרבה אנשים במדינה. קונספציית ההגנה ההרמטית שלנו נסדקה במלחמת יום כיפור, וממש נקרעה אחרי 7 באוקטובר. ותהיה לכך השפעה למשך עוד עשרות שנים, גם על עולם האדריכלות. בדיוק כפי שקרה בקורונה. יש אירועים שמעצם עוצמתם משאירים חותם עמוק.

"תפיסת המרחב שלנו, תחושת הביטחון במרחב שלנו, השתנו וישתנו משמעותית. כל תפיסת הציונות, מתחילתה ועד 7 באוקטובר, התבססה על כך שבעצם אנחנו מיישבים את המרחב ומפזרים יישובים לאורך הגבול כדי לשמור עליו ועל פנים הארץ. תודעתית, בתפיסה שלנו, לא היתה בכלל אפשרות שהמרחב הזה ייפרץ. ופריצת המרחב באופן שבו היא התרחשה תשפיע גם על תוכניות ההתיישבות של המדינה וגם על תחושות האנשים. כל תודעת הביטחון כאן השתבשה לחלוטין".

תחושת הביטחון המעורערת עשויה לחזק את מגמת העדפתם של המגדלים על פני צמודי הקרקע? על פניו הם בטוחים יותר וחשופים פחות להתקפות קרקעיות מבחוץ.

"בסוף המשפט שאתה בונה עכשיו יש ממ"ד אחד גדול, שבו מטאפורית מתגוררת כל המדינה. ואני לא חושב שזו תפיסה נכונה של החיים. נקודת המוצא שלנו לא צריכה להיות איך להתגונן, איך אנחנו פסיביים ויושבים בתוך הממ"ד".

אבל אנשים עדיין חוששים, מפחדים. ולמען האמת, זה פחד די רציונלי.

"אין לי ביקורת על זה, אבל אני חושב שמי שעסוק בשמירה על עצמו, בסופו של דבר מפסיד בקרב. אם אנשים יעסקו בשמירה על עצמם, הם לא יוכלו לשנות את המצב כך שבעתיד לא נצטרך לחיות בתחושת פחד כזאת. יש לי רתיעה מהתפיסה הזאת שאנחנו צריכים להתחפר ולהתגונן. אז נכון, דירות בלי ממ"ד מושכרות בעדיפות נמוכה הרבה יותר ביחס לדירות עם ממ"ד. אבל אני חושב שמצבנו יהיה בכי רע אם כחברה, כעם, הביטחון שלנו יגיע מתוך מגדלים משוריינים או עטיית שריון. זה לא ביטחון. אני גם מקווה שלא ניכנס למצב שבו אנחנו מתכננים ובונים מקלט אחד גדול, מתוך חרדה. זו תהיה בכייה לדורות".

"הפילוג הוא פצע. אני לא רוצה להגזים בכוח האדריכלות, אבל אפשר ליצור סביבות שמייצרות עצבים וחוסר ביטחון, וגם לתכנן עיר שנעים ובריא לחיות בה. לחלל שמסביבנו יש השפעה, אבל לא רק הוא קובע. מה שחשובות הן האמפתיה, הסולידריות"

הכי רחוק מהקיוביקל

ישר אינו אדם חרד, וגם המלחמה לא הצליחה להצית בו חרדות חבויות. מה שכן ניצת בו ביתר שאת היא ההבנה עד כמה דק הקרח שאנחנו פוסעים עליו. "התחדד לי עוד יותר כמה חשובים הם פיוס, אמפתיה וסולידריות. זה שינה אותי. אני מסתכל על דברים קצת אחרת, מעצם העובדה שהבנתי עד כמה המציאות שלנו שבירה, ושנדרש לטפח ולשמור על מה שיש לנו. שום דבר לא מובן מאליו. לא ברמה הפיזית ולא ברמה החברתית. אני מקווה שהאמצע ימצא דרך לחיות יחד.

"הלכתי להפגין, ואני מאוד חושש מהפילוג. אנשים מדברים על להיות 'יחד', אבל אני חושב שאם הייתי מנהיג הייתי חותר לפיוס ולא לאחדות. מה זה בכלל אחדות? שכולם יחשבו וירגישו אותו דבר? הפילוג הוא פצע, ויש יכולת לרפאו בעצם קיומו של דו־שיח".

אדריכלות יכולה להוות בסיס להתמודדות עם פילוג?

"אני לא רוצה להגזים בכוחה של האדריכלות. אפשר ליצור סביבות שמייצרות עצבים וחוסר ביטחון, אבל מטרת המקצוע שלי היא, למשל, לתכנן עיר שנעים ובריא לחיות בה, עם אפשרות לצעוד ברגל כשמסביבך ירוק וכיכרות מקסימות. אלא שבאותה עיר מקסימה יכולה להיות אידיליה בין אנשים, ובאותה תפאורה בדיוק יכולים להתרחש הרג ואלימות. לחלל שמסביבנו יש השפעה, אבל לא רק הוא קובע. היו תקופות שבהן רחובותיה המקסימים של פריז שצפו נהרות דם. מה שחשוב, כפי שאמרתי, הוא הפיוס, האמפתיה, הסולידריות".

האמפתיה זולגת לאדריכלות?

"כשאדריכל פחות אמפתי ואכפתי לאנשים שסביבו, הסביבות שהוא ייצור יהיו פחות מתחשבות באנשים. ומצד שני, האמפתיה באה לידי ביטוי ברצון מחודד יותר ליצור סביבה נעימה. הייתי קורא לזה אדריכלות הומנית".

איך זה בא לידי ביטוי בפועל, כאן בישראל?

"פרויקט דה וינצ'י בתל אביב, למשל, בנוי סביב גינה ציבורית. זה לב הפרויקט, והגינה הזו פתוחה לציבור וכוללת מרכז אמנויות של עיריית תל אביב. למשרדים עצמם מגיעים דרך גלריה פתוחה, ולא רק דרך מסדרון מהמעלית. האדם הוא במרכז, והגינה יוצרת סביבה נעימה בתוך הרעש של תל אביב. על גג בניין המשרדים יש גינה מהממת של 7,000 מטר. זו דוגמה לפרויקט שנבנה באמצע העיר אבל מציע אזורים חווייתיים למשתמשים".

המחירים שם קצת פחות הומניים.

"אני לא אחראי על המחירים, המחירים הם של מרכז תל אביב, ומובן שיש שם בנייני מגורים עם דיור בר השגה. אבל אני מדבר על התכנון. את אותו פרויקט אפשר היה לבנות בצורת בוקסה סגורה - למטה חנויות, מעליות עם משרדים ומעל דירות. בומבה אחת גדולה. אבל אז לא היתה שום אינטראקציה בין הפרויקט לעיר. בסוף הכנסנו כ־300 דירות ו־30 אלף מטר של משרדים על מגרש לא גדול. הפרויקט תוכנן באופן כזה שהוא משרת את הצרכים של העיר".

"אני לא בעד ערי מגדלים. יש שכונות שהן מגדלים על מגדלים, וזה זוועה. כשהרבה מגדלים ניצבים זה ליד זה נוצר שיממון אורבני. זה גם לא פשוט כשמאות ישראלים חיים במגדל אחד, אבל זה חלק מהפיוס שהכרחי כאן"

בניין אחר שמממש את החזון ההומני שעליו מדבר ישר הוא פרויקט לנדמרק, שהתחיל בצורה אקראית למדי. "לא מזמן שלחו לי שרבוט שלי מיולי 2015. שרבוט אקראי לחלוטין. אחרי כמה חודשים קיבלתי פרויקט חדש, ראיתי את צורת המגרש וחזרתי לשרבוט. הוא התאים כמו כפפה ליד. ככה נולד לנדמרק.

"זה פרויקט שמורכב משני מגדלים, אחד של 100 אלף מטר ואחד של 60 אלף מטר. יש בו בעיקר משרדים, מסחר וקצת מגורים. הייחוד של המגדל הראשון, שייפתח בשבועות הקרובים, הוא בכך שחשפנו את כל מערך התנועה בבניין לאור השמש. יוצאים מהמעלית לאטריום של 40 קומות, שממנו ניתן לראות את כל העיר.

"אין שם בכלל מקומות סגורים וחשוכים כמו בניין משרדים רגיל. זה יוצר חוויה מיוחדת והופך את הבניין לבעל זהות, מקום שבו האינטראקציה בין אנשים היא במקום הראשון. היכולת לפגוש אנשים בחללים הציבוריים של הבניין הזה היא גדולה. הרצון העיקרי שלנו היה להפוך את הבניין למואר, אנושי ומזמין, למרות הגודל שלו. בעיניי, ואני לא מתייחס כאן להגדרה רשמית כזו או אחרת, זה מאוד הומני. האדם במרכז".

האם נראה עכשיו יותר בניינים ברוח הזאת?

"בהחלט. ברגע שאתה מראה לאנשים שאפשר לחוות את החוויה הזאת בצורה הרבה יותר נעימה, הם יעדיפו אותה".

יהיו מי שיקראו את הראיון הזה ויגידו, מה פתאום אבנר ישר מקשקש על אדריכלות הומנית.

"בטח שיהיו. אבל לא אכפת לי מה אנשים יגידו".

ואנשים אומרים הרבה דברים. כינו אותך אדריכל בליין, טווסי, כוחני, זכר אלפא. מצד אחר, יש מי שאומר שאתה אכפתי, סקרן ומאוד לא יהיר. איפה נמצאת האמת?

"אני קורא מה שכותבים. אני יכול להגיד שמאוד אכפת לי מאנשים, מהחברה. אני גם אוהב לחיות, להצליח, להשפיע, ואני לא חושב שיש בזה משהו פסול. אני רואה במקצוע שלי שליחות, ואני לא מפחד מהמילה הזאת. יש לי גם משרד גדול וזה כרוך בקשרים מסחריים עם יזמים, למשל. אז יש מי שרוצה לצייר תמונת מצב שלפיה אני עומד לשירותם של בעלי הון, אבל אני לא רואה את עצמי כך.

"מי שבונים את העיר והמדינה הם יזמים, והם רוצים להרוויח. זה לגיטימי, אני לא מכיר מישהו שלא רוצה להרוויח. אני כן יכול להגיד שאני לא עובד עם אף יזם שאני חושב שהוא חזיר, ושלא אכפת לו. לא נעים לי לעבוד עם אנשים כאלה. אנשים חושבים שאני רוצה לבנות מגדלים כי אני עושה מזה כסף ובונה לעשירים. אבל מגדלים הם לא לעשירים בלבד, והמציאות מוכיחה את זה. יש לנו פרויקטים בקריית ביאליק, אשדוד, חולון, בת ים, ירושלים".

לא למהר אל הנגב

אי אפשר שלא לדבר עם ישר על מצב השוק לאחר המלחמה. רק בחודש ינואר האחרון נרשמה התעוררות בשוק הנדל"ן עם זינוק של כ־44 אחוזים במכירת דירות חדשות, אבל בתחום המשרדים - הוא לא ממהר להסיק מסקנות. "אני חושב שבשנים הקרובות נראה רגיעה מסוימת בהתחלות בנייה של בנייני משרדים באזור המרכז. זה שילוב של הקורונה והמלחמה. אבל בטווח הארוך, חסרים כאן עוד המון משרדים ודירות. המדינה שלנו גדלה כל הזמן, וחייבים מקום נוסף לשכן את האנשים".

לכן אתה בעד ציפוף באמצעות מגדלים. אבל מעניין אם אי־פעם מישהו שאל את עצמו, בוודאי לאחר השנה הסוערת שנרשמה כאן סביב הרפורמה המשפטית – האם השיטה הזו טובה לישראל, בדגש על הטמפרמנט שלנו? וזה עוד לפני שדיברתי על הטענות שמגדלים מעמיסים על המטרופולין יותר ממה שהיא יכולה להכיל.

"קודם כל, אני לא בעד ערי מגדלים. יש שכונות שלמות שהן מגדלים על מגדלים וזה יוצא זוועה. הדירה יכולה להיות טובה והנוף מרהיב, אבל מה שקורה מתחת, כשהרבה מגדלים ניצבים זה לצד זה - הוא שיממון אורבני. כפתרון, אפשר לשלב מגדלים בבנייה נמוכה יותר, שעוקבת אחר הרחובות ויוצרת אותם, ומפעם לפעם ניצב לו מגדל גבוה יותר.

"לגבי שאלתך, זה לא פשוט כשכמה מאות ישראלים חיים במגדל אחד. אז כן, הצפיפות יוצרת גם מתח ומחייבת אותנו ללמוד לחיות עם האחר בכבוד ובדיאלוג - בבניין, בכביש, בכל מקום. ללמוד לחיות ביחד זה מורכב, אבל זה חלק מהפיוס שהכרחי כאן. יפן, למשל, היא מדינה מאוד צפופה, ועדיין מצליחה לשמור על מרחב אישי. לא תראה שם אנשים שחודרים למרחב של האחר".

אז הציפוף הוא גם מגרעת.

"הציפוף הזה הוא פוטנציאל לצמיחה ולפריחה פנטסטית בתחומים רבים, והוא גם פוטנציאל לכך שאנשים יאכלו אחד את השני. ציפוף הוא טוב עד לרמה מסוימת. אנחנו לא צריכים להפוך למקום הכי צפוף בכדור הארץ, אבל אנחנו כן צריכים לחשוב מה עושים עם אוכלוסייה גדלה והולכת. הממשלה תצטרך להחליט אם ליישב אנשים בנגב או לבנות עוד 2-3 ערים גדולות".

מה רע בליישב את הנגב?

"אני נגד זה שאנשים יצטרכו לנסוע שעתיים לעבודה, ואני בעד שיישארו שטחים פתוחים. כשאתה מרכז את האנשים ויוצר סביבות נעימות בעיר קיימת כמו באר שבע, אתה גם חוסך הקמת תשתיות ליישובים חדשים, כי בעיר יש לך את כולן. לא הייתי ממהר להקים יישובים חדשים".

אבל מה יקרה בעוד כמה עשורים בעיר שבה בונים עוד ועוד מגדלים, שמחזיקים מאה שנה בממוצע? תבצע פינוי־בינוי לגורדי שחקים? זה ריאלי?

"אני כבר עושה פינוי־בינוי לפרויקטים שאני תכננתי. בנייני משרדים של חמש קומות. ואם יאשרו לבנות מגדל בן מאה קומות במקום רוטשילד 1 - אז כן, יהיה יזם שיהרוס בניין בן 32 קומות".

בעוד כשנתיים וחצי תהיה בן 70. איך זה לחיות לצד אישה שצעירה ממך ב־30 שנה, ומה אתה חושב על הגיל שלך?

"אני לא מרגיש את הגיל ביומיום שלנו, הגיל הוא לא פקטור ביחסים. אני אוהב אותה וטוב לי לחיות איתה. לגבי הגיל שלי - חבל שנולדתי כל כך מזמן. יש פחות כוח פיזי, שינויים באנרגיה, אבל אני מקבל אותם באהבה. הגיל שלי אחלה, רק חבל שנשאר פחות זמן".

הבן שלך ימשיך אותך פה ביום מן הימים?

"כן, הוא כבר פה".

יש בזה משהו מנחם.

"פחות מעניינת אותי ההמשכיות, מעניין אותי שאני יכול לתת מהידע ומהניסיון שלי לילדיי, בפרגון מוחלט. זו חוויה מאוד נעימה. אני רוצה שהילדים שלי יהיו שמחים. מעולם לא אמרתי לבן שלי מה להיות, הוא רצה ללמוד ארכיטקטורה".

"מה יקרה בעוד כמה עשורים בעיר שבה בונים עוד ועוד מגדלים, שמחזיקים כמאה שנה? "אני כבר עושה פינוי־בינוי לחלק מהפרויקטים שלי. ואם יאשרו לבנות מגדל בן מאה קומות במקום רוטשילד 1 - אז כן, יהיה יזם שיהרוס בניין בן 32 קומות"

עם כל המגדלים האלה שדיברנו עליהם, אמרת בעבר שכשתעצום את עיניך, המחשבה האחרונה שלך תהיה על ילדיך, לא על המגדלים שתכננת.

"זה נכון. על כל שבעת ילדיי. אם אני צריך לחשוב על מה אני משאיר בעולם הזה, אז אני חושב על הילדים שלי ולא על העבודה שלי. זה לא מתוך זלזול במה שאני עושה. אבל בסופו של דבר, אם יקלפו אותי מהכל - בלי משרד, עבודה - אז בסוף אני בן אדם, והילדים הם חלק ממני. כל הבניינים שתכננתי - זה חיצוני לי. תכננתי אותם, הם כבר לא שלי. אני מאושר שיש לי הרבה ילדים. ילדים הם הדבר הכי אמיתי שיש".