טקס פרסי האוסקר 2024 ייחקק בזיכרון הקולקטיבי המקומי כרגע שפל נוסף ביחסי ישראל ועולם התרבות הפופולרית המערבית. אם לא די בעובדה שהערב הילל וחגג סרט ארוך מדי ומשמים למדי, לכל אורכו הפגינה האליטה הקולנועית האמריקנית ערכי מוסריות והומניות סלקטיביים משהו. מהסוג שמצטלם יפה וממוסגר בסיסמאות הרואיות אך בפועל חסרות משמעות, ומתעלם מחלקים שלמים מסיפור שקשה באמת להבין מגובה מגדלי השן.
בילי אייליש ואחיה לא רק ששדדו את פרס "השיר הטוב ביותר" מריאן גוסלינג, אלא גם דגמנו היעדר מודעות עצמית משווע כשענדו על הבמה סיכות הקוראות להפסקת אש בעזה (ולא, נניח, להשבת החטופים - שחטיפתם היא האקט שהחל את המלחמה באותה עזה מותקפת); ג'ונתן גלייזר, הבמאי היהודי מאחורי הסרט (המעולה, אגב) "אזור העניין", המתאר את שגרת יומו הפסטורלית של מפקד אושוויץ רודולף הס, יישר קו עם הבון־טון ההוליוודי, ובנאום הזכייה שלו בקטגוריית "הסרט הבינלאומי הטוב ביותר" הטיח האשמות בישראל וביקר את פעולותיה. מתקפת 7 באוקטובר, האירוע האכזרי, הקשה והמצלק ביותר עבור מיליוני ישראלים ויהודים ברחבי העולם, לא ממש אוזכר שם, ולו למען הגינות עובדתית או קונטקסט היסטורי.
במובנים רבים, טקס האוסקר מגלם בתוכו את החלום והשקר ההוליוודי. הוא מתקיים מדי שנה בתיאטרון "דולבי", אודיטוריום לא גדול במיוחד ובמציאות גם לא ממש זוהר, שלפחות מבחוץ דומה יותר למתנ"ס בעיירה פרובינציאלית אפרורית, ופחות למוקד עלייה לרגל עבור גדולי העוסקים במלאכת הקולנוע.
די מדהים לחשוב על השינוי שכמה מצלמות ושטיח אדום אחד יכולים לחולל לכניסה של בניין שממוקם בשדרת הכוכבים המפורסמת של עיר הסרטים. טיילת מהוללת אמנם, אך בפועל מדרחוב שכולו הפעלות, דוכני רחוב ואטרקציות המוניות לתיירים שמעוניינים במפגש עם ספיידרמן, בחיבוק מהענק הירוק, בתמונה עם בובת שעווה של דוויין ג'ונסון או במנת נקניקייה בלחמנייה. ממש כמה מטרים משם, במלון "לאו" שחדריו צופים לשלט האותיות שנושא את שם המחוז המפורסם ביותר בלוס אנג'לס, התמונה נראית מעט שונה.
את חלל לובי המלון מאיישת חבורת מוזיקאים ומוזיקאיות שמקורותיה רחוקים מאוד מאל.איי. מיקס לא שגרתי של אופי, גילים וסטטוסים שמצליח לבלוט בנוף של עיר הסרטים. אוסף של אנשים שמצליחים, בכפיפה אחת, להיות מחוברים למציאות יותר מכל אחד אחר בעיר הזו, ועם זאת חווים בחמשת החודשים האחרונים, כל אחד ואחת בדרכו, מציאות סוריאליסטית שהיתה יכולה בקלות לעבור עיבוד לכדי זוועתון אימה, מותחן עוצר נשימה או דרמת מלחמה שבעיר הסרטים יודעים להפיק היטב.
לידם, באותו לובי ובעיקר בסביבת הבר, מסתובבות זמרות הלבושות במעילי עור ומבלים רוקרים מקועקעים וארוכי שיער שכמו נתלשו מקליפ של הרכבים אייטיזיים מזן "פויזן" או מהופעה של גאנז אנד רוזס בניינטיז. לעזאזל, חלק מהנוכחים כאן, דוגמת הגיטריסט רון "במבלפוט" ת'אל, בעצמם היו חלק מאותה גאנז בשלבים מסוימים בקורותיה. הוא אפילו לא הגיטריסט היחיד של ההרכב האגדי שיקפוץ השבוע להופעת אורח בחייהם של משתתפי המשלחת הישראלית הראשונה ל"Rock n' Roll Fantasy Camp", מיזם שמאפשר לחובבי הז'אנר - באמצעות סדנאות אמן, ג'אם סשנים, הופעות, בילויים ומפגשים עם אמנים מוכרים - לחיות שבוע אחד כמו מוזיקאים מקצועיים.
סיבוב עם רינגו סטאר
לא עסק זול בכלל, מחנה הפנטזיה הזה, שכבר השתתפו בו שמות כמו אליס קופר, סולן אירוסמית' סטיבן טיילר וגיטריסט הלהקה ג'ו פרי, רוג'ר דאלטרי מ־The Who; ג'רי קנטרל ומייק אינז מאליס אין צ'יינס, מייסד ומוביל ההרכב מגהדת' דייב מאסטיין, וגיבורי גיטרה רבים וטובים אחרים. המחזור הבא, עבור מי שמתעניין, יכלול את נודלס, גיטריסט להקת די אופספרינג, ואת מתופף הרד הוט צ'ילי פפרס צ'אד סמית.
אבל מחזור מארס 24' הוא אחד המעניינים והבלתי שגרתיים שבתולדות המחנה (מילה טעונה, יש שיטענו). בעיקר כי הוא היה נקודת מפגש דמיונית, חלומית, אפילו אבסורדית, בין שמות כמו מנהיג סקיד רואו סבסטיאן באך, המתופף טומי אלדרידג' מווייטסנייק, ומייקל אנתוני מואן היילן, לבין זמרות ונגנים קצת פחות מוכרים אך בהחלט לא פחות מדוברים, לפחות בימים אלה. שכן מחנה פנטזיית הרוקנ'רול של השבוע שעבר אירח מוזיקאים שורדי 7 באוקטובר, מרקעים שונים.
חיבור בלתי הגיוני על הנייר (אבל כפי שיתבהר, הרבה פחות מופרך במציאות) בין רוקרים משופשפים, תושבי קבע ותיקים של לה לה לנד, לבין מפונים מיישובי העוטף, ניצולי מסיבת נובה, בני משפחה של חטופים ונרצחים וכאלה שעברו (ושרדו) גיהינום של שעות ארוכות בפרעות שבוצעו בקיבוצים. מאחורי החיבור הבלתי שגרתי בעליל הזה עומד שיתוף פעולה נדיר בין ארגון קרן היסוד, המוסד המרכזי לאיסוף תרומות למען ישראל, ודיוויד פישוף - מפיק ודמות מפתח ותיקה ומוכרת בתעשיית המוזיקה בארה"ב. או במילים אחרות - מפגש בין כסף, מוח יהודי ורצון לעשות טוב.
"את הרעיון ל'רוקנ'רול פנטזי קאמפ' הגיתי לפני 26 שנה, כשיצאתי לסיבוב הופעות עם רינגו סטאר וצוות נגני אולסטראס מוכרים שהקמתי", מספר פישוף, יהודי חד, גבה קומה ורחב חיוך. "אנשים אמרו לי שלקחת חברים מלהקות שונות ולחבר אותם יחד יכול לעבוד אולי לערב אחד, מופע צדקה אולי, אבל לצאת איתם לסיבוב הופעות שלם? זה בחיים לא יעבוד. ואז רינגו (שאותו גם ניהל פישוף במהלך הקריירה הארוכה שלו; ע"פ) ונילס לופרן (חבר להקות האי־סטריט בנד של ברוס ספרינגסטין וקרייזי הורס) עוללו לי מעשה קונדס.
"ביום הרביעי לסיבוב ההופעות לופרן בא אלי ואמר 'אני עף מפה, הדבר הזה לא יכול לעבוד בחיים'. שאלתי מה קרה, והוא אמר ששניים מהנגנים, ג'ו וולש וליבון אלמה, רבים ביניהם על שירים ושאני צריך ללכת להפריד ביניהם. הגעתי לזירת האירוע וראיתי סכינים, דם, בקבוקי זכוכית שבורים ואת שניהם מתקוטטים אחד עם השני. אמרתי להם 'מה זה, אתם חבורה של תינוקות?', לא חששתי כך מימיי. ואז התברר שזו היתה למעשה מתיחה ששעשעה אותם נורא. אמרתי לעצמי 'תראו את החבורה הזאת, נהנית כל כך בדרכים בסיבוב הופעות. מה היה קורה אם הייתי מסוגל להעניק אפילו מעט מהחוויה הזו, של חבורת נגנים נודדת, למוזיקאים לא מקצועיים ולמעריצים?'
"כך עלה לי הרעיון לתת למי שלא עוסקים בכך למחייתם טעימה מפנטזיית הרוקנ'רול הזו, התנסות בחוויה. ג'ו פרי מאירוסמית' העביר סדנת אמן באחד המחנות ותיאר את העניין הזה באופן המדויק ביותר: הוא פנה לאחד המשתתפים ושאל אותו 'במה אתה עוסק?' המשתתף ענה 'אני עורך דין ובסופי שבוע אני מנגן בגיטרה', ואז ג'ו אמר לו 'זה בולשיט, אתה קודם כל גיטריסט. אתה מתעסק בעניינים משפטיים כדי לשלם את החשבונות שלך'. השורה התחתונה היא שהאנשים האלה הם מוזיקאים. בשלב מסוים בחייהם הם היו צריכים לעשות את הבחירה בין העולם האמיתי לבין לעסוק במוזיקה פול־טיים. 99 אחוזים מהם בחרו בחיים האמיתיים".
או במקרה הישראל הספציפי – בחרו בחיים, נקודה. מאיפה עלה הרעיון להביא למחנה הפעם שורדי 7 באוקטובר?
"ב־5 באוקטובר, בחול המועד סוכות, הייתי בביקור בישראל והסתובבתי בירושלים. נתקלה בי ברחוב אישה בשם תאיר, שהיתה חברה טובה של בני. היא סיפרה לי שהיא נשואה לגנרל בצבא הישראלי ושאלה אם אני רוצה לראות בסיס צבאי. עניתי שכן, ממש אשמח, כי מעולם לא ביקרתי בבסיס צבאי ישראלי קודם לכן. הסתובבתי בבסיס, ראיתי טנקים, וזו היתה חוויה יוצאת דופן. כלומר, הדבר האחרון שעשיתי בארץ, יומיים לפני שהכל התחיל, היה לבקר בבסיס צבאי.
"בהמשך חזרתי לביקור בישראל בדצמבר ורציתי לראות מה קרה בדרום הארץ. קראתי לחברי סאם גרונדוורג, היו"ר העולמי של קרן היסוד, והוא ארגן לי סיור בניר עוז ובאתר פסטיבל נובה. אני בן לשורד אושוויץ שהיה מדבר על השואה מדי יום, ולפני 30 שנה ביקרתי בגטו ורשה. רציתי לראות את המקום. החוויה בניר עוז הזכירה לי את הביקור ההוא.
"בשלב מסוים מדריכת הסיור אמרה שהיא צריכה לעזוב להלוויה של אחד משלושת בני הערובה שצה"ל הרג בשוגג. זו היתה ההלוויה של יותם חיים ז"ל וביקשתי להצטרף אליה. בשלב מסוים בטקס אחיו של יותם, תובל, ניגן סולו תופים לזכרו. אח שלי מתופף, ייצגתי את רינגו סטאר והסתובבתי בחברת מתופפים לא מעט - אבל מעולם לא חוויתי דבר כזה. סולו תופים באמצע הלוויה. לאחר מכן האב הניח את מקלות התופים להיטמן בקבר. באותו רגע הבנתי מה אני יכול להציע לאנשים הללו".
תובל חיים (31) הוא אחד מעשרת משתתפי המשלחת הישראלית ללוס אנג'לס. הדרך למחנה, שקדמו לה קול קורא שהפיצה הקרן ותהליך מיון שניהלו אנשיה, החלה במפגש ראשוני בין משתתפיו לצורך בחירת השירים שעליהם יערכו חזרות באולפני הקלטות אייקוניים, ושאותם ינגנו בכמה אירועים - האחרון שבהם במועדון ה"וייפר רום" האגדי, שבתחילת דרכו היה שייך לשחקן ג'וני דפ, בעצמו רוקר ומוזיקאי חובב שהחליט להפוך את התחביב למקצוע בשלב מאוחר יחסית בחייו.
"אני מכיר את דיוויד מהתפקיד הקודם שלי, כקונסול כללי בלוס אנג'לס, ותמיד התבדחנו ואמרנו שהוא היה רוצה את העבודה שלי ואני את שלו", מספר גרונדוורג, יושב ראש קרן היסוד ומי שעזר לרקוח ולהפיק יחד עם פישוף את פרויקט ההשתתפות הישראלית במחנה.
"השילוב של דיוויד עם הרוקנ'רול שלו ושלי עם קרן היסוד - מוסד לאומי שנמצא בקשר עם קהילות יהודיות בחו"ל - אמנם נראה מוזר על פניו, אבל איכשהו הוא גם טבעי. בסופו של דבר, רצינו למצוא אנשים שחיים מוזיקה ועברו את 7 באוקטובר, ולתת להם חוויה שתעזור קצת לרפא את הנפש שלהם. אנחנו לא מתיימרים להיות מטפלים, אף שנעזרנו בכאלה והם לרשותם במקרה הצורך. רצינו להחזיר להם קצת את האמון באדם. ונוסף על זה, יותר כמשהו משני אבל הוא גם נוכח כאן, לתת להם פלטפורמה לדבר, להשמיע, לספר את הסיפורים שלהם. אולי לתת לקהל שלא בקי במה שקרה להם לשמוע אותם ממקור ראשון. להפגיש אותם עם יהודים מהצד השני של העולם כדי שיראו שאכפת להם, שהם כואבים את הכאב שלנו. לפני הכל הרעיון הוא לעשות להם קצת טוב".
"סימפוניה של ירי"
המסע לעיר המלאכים מתחיל באחד המקומות האהובים בארץ, המדרון בנמל התעופה בן־גוריון שמוביל לאזור הדיוטי פרי. בימים רגילים מדובר באי של שקט ותקווה פטורה ממע"מ, אבל בלילה של סוף חורף ישראלי וכפי שהוא בחמשת החודשים האחרונים, מדובר בחלל המעוטר בכרזות המציגות את פניהם של החטופים בשבי חמאס.
עבור חלק גדול מהנוכחים מדובר בפרצופים של חברים, בזיכרונות מאנשים שהכירו ובבני משפחה שלא ראו ימים ארוכים. הגיטריסט בר רודאיף (27), בנו של ליאור רודאיף, נהג האמבולנס של קיבוץ ניר יצחק שנחטף ב־7 באוקטובר ואשר מעט מאוד ידוע על מצבו, מספר על דיסוננס (אחד מני רבים בשבוע הזה) שהוא ומשפחתו חווים.
בתוך חלום הבלהות שהם נמצאים בו כבר שבועות רבים, אחותו ילדה את בתה השלישית בסוף השבוע שקדם ליציאה למחנה. כשהוא מתאר את מה שראה בבית החולים, בר ממחיש היטב, באופן מדויק כפי שהוא אבסורדי, את התמהיל המשונה בין אופטימיות להיעדר התקווה שהוא ומשפחתו חווים. על רקע האחיינית החדשה שנולדה, על אחד מקירות בית החולים, התנוססה תמונתו של אביו. סב שטרם פגש את נכדתו הטרייה, כמו גם אב שהקנה לבנו חינוך מוזיקלי עשיר ונחשב לתומך הנלהב ביותר בבחירה שלו לעסוק במקצוע.
"יש איזו אמביוולנטיות כשאתה נמצא בתוך הדבר הזה", יספר בר בהמשך. "אני בלוס אנג'לס, נהנה, כיף לי. אני מנגן, שר, צוחק עם האנשים שסביבי, אבל בתוך כל זה אבא שלי עדיין בעזה ואלוהים יודע מה קורה איתו. מצד שני, אני באמת רואה בזה פעולה הסברתית מאוד חשובה. הגישה שלי כבר במשך חודשיים היא שאני רוצה לדבר עם אנשים שהם לאו דווקא תומכינו המיידיים, אלא חבר'ה שיושבים על הגדר. אלה שלא עד הסוף בטוחים מה קורה בסיטואציה ויכול להיות שלא פגשו ישראלי בחייהם. זה היה נראה לי סופר־משמעותי.
בר רודאיף: "בסופו של דבר, לשבת בבית ולבכות לא יעזור - לא לי ולא לאבא שלי שחטוף בעזה. זו הזדמנות להוציא קיטור באמצעות מוזיקה, להתנגד לאנטישמיות ולדה־הומניזציה שעושים לנו בעולם כרגע ולהגיד 'הלו, אנחנו אנשים בדיוק כמוכם'. אין יותר מחבר מזה שהם רואים אותי איתם על אותה במה, מבצע את אותם שירים"
"בסופו של דבר, לשבת בבית ולבכות לא יעזור - לא לי ולא לאבא שלי. זו הזדמנות להוציא קיטור באמצעות מוזיקה, להתנגד לאנטישמיות ולדה־הומניזציה שעושים לנו בעולם כרגע ולהגיד 'הלו, אנחנו אנשים בדיוק כמוכם'. אין יותר מחבר מזה שהם רואים אותי איתם על אותה במה, עם אותם כלי נגינה, מבצע את אותם שירים. אני חושב שזו פעולה סופר־אותנטית, יותר מכל פעולה הסברתית אחרת".
לצד תמונות החטופים, קירות השדה מלאות פרסומות. בין בשמים לאביב אלוש אפשר לראות גם בקבוקי וויסקי, מושג שעוד יעלה לא מעט במחנה. זה יקרה, למשל, בהקשר של "וויסקי אה גוגו" (או "הוויסקי", כפי שהקליפורנים מכנים אותו), מועדון הופעות היסטורי בסנסט בולברד שאירח על במתו הקטנה אגדות כמו רולינג סטונס, הדורס, אואזיס, סאונדגרדן ושלל הרכבים אחרים, אבל אזכור ראשוני של המשקה החריף יבוא דווקא מכיוונו של בן קינג (52), גיטריסט, מעצב גרפי וצלם, שביתו נשרף כליל בידי מחבלי חמאס.
קינג, שעלה לארץ לפני 27 שנים והשתקע עם אשתו בקיבוץ בארי, הסתגר במשך 13 שעות בממ"ד, אוחז בידית הדלת בזמן שגופו, הוא מספר, הופך קפוא. הוא ורעייתו הסתתרו תחת העשן שנכנס מבעד לדלת הממ"ד, צופים בחייהם עולים באש באותן שעות ארוכות.
"היה לי וויסקי בן 20 שנה בתוך הבית, עכשיו אני מבין למה הוא נשרף כל כך טוב", הוא אומר אחרי הנחיתה בלוס אנג'לס במעין הומור בריטי יבש. קינג איבד את כל חייו באותו היום - מאלבומי תמונות וסרטונים של ילדיו שתכנן להעלות לענן דיגיטלי ועד אוסף שעונים, גיטרות ומגברים. אלה הומרו באוסף טראומות, הבזקים מיום בחיים, פיסת זמן שבה שהה בחדר שאמור היה להיות מוגן, בין חייו הנשרפים לבין חוץ הקיבוץ שמעבר לחלון, שהיה רווי צללי מחבלים.
בכל הזמן הזה, הוא מספר, הצלילים היחידים ששמע היו אלה של מלחמה. "יריות מכל הסוגים", הוא מתאר. "ירי מאקדח אוטומטי, צרורות, ירי של כדורים בודדים. קולות של מסוקים וקול חבטות של אנשים שנופלים על הרצפה. אני לא יודע אם באמת היו כל אלה, אבל ככה זה נשמע. סימפוניה של ירי".
מסר מצולם מסלאש
כבר בערב השני למחנה, החבורה זוכה להפגין את יכולותיה מול קהל. זה קורה במסיבה בבוורלי הילס, המתקיימת באחוזה עצומה שמספרים שהיתה בזמנים שונים ביתם של אלטון ג'ון ושל פרינס, כמו גם המקום שבו רצחו האחים מננדס ב־1989 את הוריהם ויצאו למסע קניות נהנתני מכספיהם, במה שהיה לאחת מפרשות הרצח הזכורות בתולדות ארה"ב (ובקרוב גם תעמוד במרכז סדרה שיביים ריאן מרפי). יותר הוליווד מזה?
על הבמה מנגנים חברי המשלחת המחולקים לשני הרכבים שונים - קלאסיקות רוק מול קהל שזו לו פגישה ראשונה פנים אל פנים עם מי שחוו את טבח אוקטובר. ברחבה שמעל לבריכה בחצר האחוזה מספרים הנגנים הישראלים על אותו יום, בעודם עוטים חולצות הקוראות לשחרור החטופים או נושאות את פניהם של אלה שהכירו ואשר נמצאים עדיין בשבי חמאס.
הזמרת רז שיפר, שחוגגת באותו הערב את יום הולדתה ה־28, לובשת חולצה שעליה מודפסת דמותה של חברתה מילדות ענבר הימן, שנחטפה מהמסיבה בנובה לרצועה ונרצחה בשבי החמאס. את ההופעה היא מקדישה לחברתה רומי גונן, שכמו רז בילתה בנובה, אך נחטפה לעזה. רז תשיר בין היתר את "My Hero", קלאסיקה של פו פייטרס המובלת במקצב תופים שעליו אמון תובל חיים. הלהקה מקדישה את השיר ליותם, אחיו של תובל ומתופף בעצמו, וזה רגע עצוב בשבוע שמכיל, לצד לא מעט שעות יופי, צחוק וחסד, גם לא מעט כאב.
בין מסר שצילם במיוחד עבור המשלחת הישראלית הגיטריסט האגדי סלאש לשיחה קבוצתית עם גיטריסט הליווי שלו במבנה הנוכחי של גאנז, ריצ'רד פורטוס, אחדים מהם ימצאו את עצמם בעומס רגשי. השילוב בין לוס אנג'לס ההדוניסטית, הטיפוסים הצבעוניים שהם פוגשים בחדר החזרות "Third Encore" ורוח החיים הפוקעת מכל פריטה, חבטת תוף ושאגה ביצירות שהם מבצעים, ובין הקונטקסט, המסגור של הביקור הזה, לא קל להכלה.
הזמרת רז שיפר, שחוגגת הערב את יום הולדתה ה־28, לובשת חולצה שעליה מודפסת דמותה של חברתה מילדות ענבר הימן, שנרצחה בפסטיבל נובה. את ההופעה היא מקדישה לחברתה רומי גונן, שכמו רז בילתה בנובה, אך נחטפה לעזה
"היו רגעים שבאמת היו לי קשים נפשית", מספר דוד קליין (47), תושב יד מרדכי, שקם בבוקר 7 באוקטובר לקולות מלחמה ומאז הוא ומשפחתו גרים במלון בגבעת אולגה. לקיבוץ הם התקבלו אחרי תהליך ארוך ולא פשוט, וגם לבית שנכנסו אליו זו לא היתה כניסה קלה עבורם.
"נכנסו לבית הזה חולים בקורונה, בבידוד", הוא נזכר. "באותו שבוע היו צריכים להגיע אלינו טכנאים לחבר את החשמל ולטפל במטבח, אבל הכל נתקע. במשך שבועיים אף אחד לא רצה לבוא לעבוד אצלנו, אז יצא שבוע כזה של שטיפת כלים באמבטיה. קצת כמו שאני עושה היום במלון".
קליין, גיטריסט שמעביר במציאות מופע רסיטל מוסבר שבו הוא מנגיש באמצעות גיטרה יצירות מוזיקליות קלאסיות, מספר שבמחנה מצא את עצמו מתקשה להרגיש שייך לעיתים, בדומה לחוויית ההיטמעות הלא לגמרי מלאה שלו בקיבוץ. "בגלל שאני רגיל לנגן סולו, לא קל לי לנגן בהרכב", הוא מסביר. "יש בחבורה הזו אנשים שעבורם זה הרבה יותר טבעי. כולם פה פגועים. גם אני באיזשהו מקום פגוע. בשלב מסוים התחלתי להסתובב עם סכין עלי, ראיתי גופות כשיצאנו מהקיבוץ, אבל אני לא יכול להבין תחושה של מישהו שמחזיק ידית של דלת במשך יום שלם כששורפים לו את הבית. חוויתי פחד, אבל לא מוחשי בצורה הזו".
דוד קליין: "בשלב מסוים התחלתי להסתובב עם סכין עלי, ראיתי גופות כשיצאנו מהקיבוץ, אבל אני לא יכול להבין תחושה של מישהו שמחזיק ידית של דלת במשך יום שלם כששורפים לו את הבית. חוויתי פחד, אבל לא מוחשי בצורה הזו"
"רק רציתי להורים"
מישהי שבהחלט מבינה את התחושה הזו היא ולריה דבורקין (25), זמרת ושחקנית, שעד אותו יום שחור באוקטובר ניהלה את הבר של קיבוץ ניר עם. בבוקר, מחוץ לביתה, נערך במדגרה קרב של לוחמי מג"ב מול 40 מחבלים, וולרי מצאה את עצמה במשך 22 שעות בממ"ד בחדרה נטולת קליטה סלולרית. איתה בחדר הבטוח היו הכלב צ'ייסר, חצי פינצ'ר חצי טרייר, שהיה חכם מספיק כדי לא לנבוח במהלך כל אותו יום, חבילת במבה והמריחואנה הרפואית שלה - מתכון להתקף חרדה עבור האדם הממוצע, אך לא עבורה. לצ'ייסר, אם תהיתם, שלום, חרף פוסט־טראומה שגם הוא נושא.
"מג"ב וגולני ממש הצילו אותנו שם", היא מספרת בעודה ישובה על ספה מחוץ לאולפן החזרות, לרקע ביצוע של "Let It Be", שנשמע כהד ברקע. "באיזשהו שלב ביום כבר חיכיתי שהמחבלים יגיעו, כי ראיתי שיש מלא מהם ועוד ועוד נכנסים. בהתחלה עשרות מחבלים, אחר כך מאות ואחר כך אלפי מחבלים. אתה רואה אותם נכנסים כמו עכברושים וכבר מחכה שהם יבואו".
מחשבה איומה.
"מה עוד היה לי לעשות? אני בחורה. גם אם היה מגיע אלי רק מחבל אחד עם הנשק שלו, באמת היה לי את האומץ לעשות משהו? לא נראה לי. המחשבה שלי היתה 'איך אני מגיעה חיה בסופו של יום לבית של ההורים שלי?' לא היה חשוב אם יחטפו או יאנסו אותי, שיעשו מה שהם רוצים, רק שבסוף אחזור לבית של ההורים. זו המחשבה שהיתה לי בראש. ישבתי בממ"ד משש בבוקר ובשעות הלילה כבר עברה לי בראש המחשבה שאולי יחטפו אותי, כי היו הרבה נעדרים.
"פעם בכמה זמן הקליטה הסלולרית חזרה והייתי מקבלת מלא הודעות ומבינה שיש הרבה אנשים שלא מוצאים אותם. צריך להבין את הסיטואציה: אני מנהלת את הבר של הקיבוץ ונמצאת שם מכיתה ז'. כמות הנרצחים שאני מכירה גדולה מאוד. הרבה מאוד חברים קרובים, רחוקים, כאלה שלמדו או ששירתו איתי, כאלה ששירתו עם בן הזוג שלי בצבא. ב־7 באוקטובר הם עדיין היו נעדרים".
ולריה דבורקין: "בארבע בבוקר יצאנו מהקיבוץ. לקחתי רק את צ'ייסר הכלב ואת היוקללי שלי. אני מוזיקאית, אז אני צריכה אותה איתי. חושך, יישוב רפאים. ריח של אש מהקיבוצים השכנים. שתי ידיים על ההגה, אני רועדת ונוסעת"
איכשהו בתוך כל זה לא איבדת עשתונות.
"אני מרגישה שהסיפור שלי הוא לא הכי נורא. אמרתי לעצמי 'אוקיי, אנחנו בסדר. כיתת הכוננות שם, ואם אשמע שהמחבלים באים אהיה מוכנה'. רצים כל מיני סרטים בראש".
רוב האנשים היו דווקא רוצים להישאר ממוקדים בסיטואציה כזו. לא הרבה היו מדליקים ג'וינט.
"תראה, נכנסתי לממ"ד בשש ורבע בבוקר ויצאתי ממנו בארבע בבוקר ביום שאחרי. זה כמעט 24 שעות בממ"ד בלי טלוויזיה, בלי קליטה. לא השתמשתי בטלפון כי ידעתי שאין לי מטען. התקשרתי לאמא שלי בשתיים בלילה ואמרתי לה 'טוב, אני הולכת לישון'. הצלחתי להירדם לחצי שעה, ובחצי השעה הזאת פספסתי את אוטובוס הפינוי שהגיע לקיבוץ והוציא ממנו אנשים.
"בארבע בבוקר קיבלתי את ההודעה שאנחנו יכולים לצאת מהקיבוץ. עלינו על האוטו, לקחתי רק את צ'ייסר ואת היוקללי שלי. אני מוזיקאית, אז אני צריכה אותה איתי. חושך, יישוב רפאים. אני מול שדרות ויש ריח לא טוב באוויר של אש מהקיבוצים השכנים. שתי ידיים על ההגה, אני רועדת ונוסעת. אי אפשר לנסוע מהר כי אתה עובר בין נתיבים. הנסיעה הזו ארכה משהו כמו 50 דקות, כי היה גם פקק של אנשים אחרים שיצאו מאזור ברור חיל.
"כשהגעתי הביתה אני זוכרת שממש כעסתי. לא הייתי מפוחדת כמו שכעסתי. כעסתי מאוד על הצבא, על הממשלה, על כולם. אמרתי לעצמי 'איך לא ראו? איך לא ידעו?' לא הרבה זמן קודם היה מבצע אחר של חמאס ופינו אותנו לפניו. ממש הודיעו לנו, עוד לפני שהיה צבע אדום, שקורה משהו וביקשו שנתפנה מהבתים. היינו במצפה רמון במשך שבוע והכל בסדר. איך על הדבר הזה לא יכולתם לדעת?"
הגלימה שמתחת
בערב שבת הם מוזמנים לארוחה חגיגית וכשרה בבית של פישוף. ערב מלא ניים דרופינג, שירה וגיטרות חתומות על ידי שמות ענק מתעשיית המוזיקה, מהאוסף האישי של המארח.
יניב אביטן, מתופף מוכשר ובלש משטרה בפנסיה שנלחם בעוז כדי להגן על הכניסה של קיבוץ זיקים, פוקד קודם לכן את אחד מבתי הכנסת המקומיים ביחד עם מארחיו.
לצידו נמצא דוב אנגל, גיטריסט וזמר בעל קול רוקנ'רולי חרוך, תושב נווה דניאל שנפצע במהלך פעילות מבצעית ב־8 באוקטובר. הוא מתנייד באמצעות מקל ובעיקר לא יכול לסבול את העובדה שהפך לא כשיר לקרב כבר ביום הראשון ללוחמה. מאז הוא עוזר לחבריו ליחידה בכל דרך אפשרית ומחכה לחזור למערכה.
"מאז 2005 לא פספסתי אף מבצע, תמיד מקפיצים אותי ואת הצוות שלי ראשונים, ופתאום במלחמה הכי גדולה של מדינת ישראל אתה יושב בצד. זה הרג אותי", הוא מסביר. "לכן אני עושה המון פיזיותרפיה, כדי לא לפספס את המלחמה בצפון. אצטרך להוכיח שאני כשיר. הקושי האמיתי שלי הוא לא להיות חלק מהכל. אני מאוד מקווה שאחזור לשורות מהר מאוד".
במחנה, לעומת זאת, כמו גם בארוחת שישי, דוב גונב את ההצגה באמצעות שירה בקול רם והפעלת יתר המשתתפים. "זה די מדהים לפגוש אנשים שמנסים להפיץ אור דרך מוזיקה, גם בלי קשר ליהדות", הוא אומר. "אתה מדבר פה עם משתתפים במחנה וכל אחד חושף מעצמו, מה הוא עובר, מה הוא מרגיש. ואחרי זה אתה עולה לבמה פתאום, שר ומופיע. אלה מעברים קשים.
"תחשוב על בן מבארי. הוא סיפר לי מה הוא עבר, ומתברר שאני מכיר את מי שחילץ אותו מהבית שלו שנשרף, והאדם הזה נהרג ביום למחרת. אתה רואה בן אדם ואתה לא יודע איזו גלימה יש לו מתחת".
דוב אנגל: "מאז 2005 לא פספסתי אף מבצע, תמיד מקפיצים אותי ואת הצוות שלי ראשונים, ופתאום במלחמה הכי גדולה אתה יושב בצד. זה הרג אותי, לכן אני עושה המון פיזיותרפיה. אצטרך להוכיח שאני כשיר. הקושי האמיתי שלי הוא לא להיות חלק מהכל"
פנטזיית הרוקנ'רול מגיעה לקרשנדו, כאמור, במועדון ה"וייפר רום", שם שני ההרכבים מופיעים מול קהל שמורכב ממקומיים וממשתתפי מחנה נוספים ממדינות שונות. שגיא ארד, גיטריסט ועורך דין במקצועו שעוזר להקים חללי נגינה ביישובי עוטף עזה (ובבתי מלון של מפונים, בהווה), עוד לא לגמרי החליט איזו סיטואציה מתוך חייו הנוכחיים מרגישה דמיונית יותר: נגינה לצד כמה מגיבוריו הגדולים, או הלחימה הקשה שניהל יחד עם חבריו לכיתת הכוננות של קיבוץ מגן.
גם יקיר אוזן (37), מתופף שבית משפחתו נמצא בקו הבתים הראשון של מושב יבול, נראה כמי שמנסה לאזן בין מה שעבר באותו היום, המגורים מאז בבית מלון בשדה בוקר והבמה שהוא מנגן עליה פתאום. פלטפורמה שהופיעו עליה ענקים כמו ג'וני קאש, טום פטי, קורטני לאב, לני קרביץ ופי ג'יי הארווי, וגם אמנים שמסרבים להופיע בארץ - פרל ג'אם, למשל.
דיוויד פישוף, מייסד מחנה הרוק: "בהלוויה של יותם חיים, אחיו תובל ניגן סולו תופים והאב הניח את מקלות התופים בקבר. אח שלי מתופף, ייצגתי את רינגו סטאר - ומעולם לא חוויתי דבר כזה. באותו רגע הבנתי מה אני יכול להציע לאנשים הללו"
"עשה את העבודה"
בדרך חזרה לארץ, אחד החיבורים המשעשעים במבט ראשון שהציגה חוויית המחנה - המפגש בין רוקרים מחוספסים לבין יהודים שמקיפים אותם, כבר נראה טבעי יותר. במובן מסוים, כמו ישראל, האסתטיקה והצליל הרוקנ'רוליים גם הם לא חווים את שנותיהם היפות בעשורים האחרונים. החיבור רוק־יהדות שהתבטא בקשרים מקצועיים רבים - מבריאן אפשטיין של הביטלס, דרך ג'ין סימונס מקיס ומלקולם מקלארן של הסקס פיסטולס, ועד דיוויד גפן או ברנרד רודס של הקלאש, עזר לעצב את הז'אנר. זה קשר שפותח, עבור חובבי הלהג שבינינו, דיון על פופולריות ואתוסים שממתינים לעדנה מחודשת, בזמנים שבהם היא עדיין לא נראית באופק.
לא מקרי שלצד ישראל התייצבו כבר בימים הראשונים למלחמת חרבות ברזל אייקוני רוק, בעוד כוכבי פופ עכשווי לא מיהרו להתבטא בנושא במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב - מיהרו לגנות את ישראל. "כנראה משהו בעולמות התוכן האלה כן מתחבר", אומר בר רודאיף. "אם אתה יושב בארוחת שישי אצל דיוויד והחזן שיושב איתך בשולחן נותן שם ביצוע ל'הללויה' שלא נופל מזה של אף זמר, אז כנראה יש קשר. עולמות התוכן האלה אולי נראים שונים, אבל הערכים הכלליים מאוד דומים. ה'חיה ותן לחיות', ה'אני בא לעשות את המוזיקה ואת הטוב שלי ואני לא אמור להפריע לאף אחד'.
"אני חושב שהחיבור הזה טבעי יותר ממה שאוהבים לראות. אולי זה אפילו סוג של הפכים משלימים. בסופו של דבר, יש משהו אמיתי בלהיות רוקר על במה. איזו חלוציות מסוימת והבנה שאם מישהו צריך לקבל תמיכה, אתה תומך בו. אני חושב שעולם הפופ עדיין מפחד. באיזשהו מקום הרוק תמיד היה חסר פחד.
"ובאשר למחנה - זו היתה חוויה שסיפקה תחושה של מעטפת שאפשרה למלא במוזיקה את כל החללים שנוצרו בתקופה הזו. גם אם רק לרגע ורק על הבמה, זה עשה את העבודה. בסופו של דבר, הם לא יכולים לקחת מאיתנו את המוזיקה".