"אני לא רוצה יותר כלום", אמרתי למוכרת בעודי משלמת על חבילה של תריסר קפיצי משחק צבעוניים שמחציתם נשברו כשיצאו מהשקית. "אני לא רוצה יותר כלום", מלמלתי בעודי עוברת על כל השמלות באפליקציה של זארה כדי למצוא שמלה שתעשה את הבלתי אפשרי: תגרום לי להיראות כמו מיליון דולר ותעלה 259 שקלים. "אני לא רוצה יותר כלום", אמרתי לבן הזוג בסופר, ואז לקחתי מהמדף משהו שנראה כמו כובע אמבטיה מניילון לכיסוי מזון ב־21.99, מסטיקים לאוטו וקופסת תותים.
הקפיטליזם ניצח אותי. אני יודעת שזו אני שניצחתי את עצמי, או יותר נכון הפסדתי לעצמי, אבל ביני לבין עצמי אני מדמיינת את ה"קפיטליזם" כדמות של גיבור על עם גוף שרירי והראש של רמי לוי, עם גלימה מעלי אקספרס שעליה מצויר סימן של דולר. וזה לא רק הכסף, אני עייפה מלהיות צרכנית. עייפתי מלהרגיש שהחמצתי הזדמנות אם לא קניתי, ופראיירית אם כן. עייפתי מלהרגיש שאני "חייבת את זה", אני לא חייבת כלום. אני בת 44. אם לא קניתי את זה עד עכשיו, זה כנראה לא הכרחי.
• • •
אני לא רוצה לקנות שום דבר, כי אני לא רוצה ללכת לחנות. איכשהו אני נופלת רק על שני סוגים של מוכרים: הסוג הראשון שמתעלם מקיומך והסוג השני שהיית ממש מעדיפה שיתעלם מקיומך. כמו כן, אני לא יודעת מי אחראי לזה, אבל בכל החנויות יש היום מפזרי ריח ממש חזקים, כדי שכשאת יוצאת מקסטרו, עדיין תזכרי עד סוף היום שהיית בקסטרו ותוכלי להתרפק על הפעם ההיא בקסטרו, היום בצהריים, כשמדדת ג'ינסים בחדר הלבשה עם תאורה של חדר ניתוח שהווילון שלו מכסה רק שני שלישים מהפתח. גוד טיימס.
הכי אני אוהבת לגלות בחדר ההלבשה שהמידות עצמן הופכות להיות קטנות יותר משנה לשנה, ואם פעם היית 38 במכנסיים, היום את 44-42. אני לא לגמרי מבינה מה פשר המזימה הזו לגרום לאנשים להרגיש שמנים יותר ממה שהם, אלא אם כן לבעלים יש גם רשת מכוני כושר. אבל היי, כל אלה בעיות שאפשר להימנע מהן אם לא קונים ג'ינס. גם ככה הצלחנו לנרמל ללבוש פיג'מה מחוץ לבית, ושזה לא אומר שאת בדיכאון או הומלסית.
אבל אני גם לא רוצה להזמין הביתה. לאחרונה דיברתי עם שירות לקוחות כלשהו, והנציגה אמרה לי שהחבילה תגיע במהלך שלושת הימים הקרובים ושאהיה זמינה בטלפון. לא רציתי להתווכח. האם זה אומר שבמשך שלושה ימים אני לא אוכל לישון, להתקלח או לבלות עם הילדים? גם אם כן, זה בוודאי מתגמד מול קולפן ומחבת פנקייקים!
לאחרונה אני גם לא טורחת להשאיר כתובת כשאני רוכשת אונליין. השליחים ממילא לא מסתכלים, ומתקשרים פעם אחת לפני שהם יוצאים, עוד פעם במהלך הנסיעה, ואז שוב כשהם מגיעים לרחוב, לדלת הבניין, לקומה ולדלת. בהינתן שמי שמכיר אותי יודע לשלוח הודעה במקום להתקשר, האנשים היחידים שאני מדברת איתם בטלפון הם שליחים ואבא שלי, שמתקשר לשאול בדחיפות מה הכתובת של המסעדה שקבענו לאכול בה צהריים בעוד יומיים.
• • •
אני לא רוצה לקנות שום דבר, כי אחר כך צריך להחזיר את זה, ולהחזיר את זה פירושו הנורא מכל - ללכת לדואר. אני לא יודעת אם פעם זה היה פחות מעצבן או שהיה לי יותר זמן פנוי, אבל כרגע אני מעדיפה לעשות כל דבר אחר, רק לא ללכת לדואר. אני מעדיפה לכרסם לעצמי את המרפק. אני מעדיפה לשחות בעצמי ולהחזיר את החבילה.
השבוע, כשהגעתי לסניף, המסכים שעליהם מופיעים מספרי התורים היו מקולקלים ועל חלון הזכוכית הדביקו פתק: "בשל תקלה טכנית, לא ניתן לקבל חבילות ודואר רשום בסניף. כמו כן, חלק משירותי האשנב ובנק הדואר אינם זמינים. אנו מתנצלים על אי הנוחות". אם אני הייתי מזלזלת עד כדי כך בלקוחות שלי, אנשים שקנו כרטיס להופעה שלי היו באים ומגלים שבסוף אין הופעה, אבל הקהל מוזמן לשבת בכיסא שלו במשך שעה ורבע ולהסתכל על הווילון.
לאחרונה היתה סערה גדולה סביב פיטורי מנכ"ל רשות הדואר שהביאו כדי "להבריא" את הדואר. אני לא יודעת אם הפיטורים היו מוצדקים, אבל גם אני מאוד התפלאתי כשדודי אמסלם מינה במקומו סיר ממולאים. אני כמובן לא רוצה למהר לשפוט, חלילה, אף אחד, ומאחלת לסיר הממולאים בהצלחה בתפקיד.
אז אני לא רוצה להזמין, אני לא רוצה להחליף, אני לא רוצה לריב עם שירות לקוחות או לקבל שיחות איומים אחרי שהשארתי ביקורת כנה מדי על שירות הלקוחות. אני לא רוצה לקנות שום דבר, כי אני לא צריכה יותר שום דבר. אני לא רוצה מסקרה חדשה, אני רוצה לסיים קודם את זאת שיש לי. אני לא רוצה בגדים חדשים, אני רוצה שאלה שיש לי ייראו טוב גם אחרי 30 כביסות.
אני לא רוצה לקנות שום דבר, כי אם אני יכולה להרשות לעצמי את זה, זה קצת מאבד מהאפיל. שידת המנס מאיקאה. אדידס סמבה. מעיל מיוניקלו. יותר מכל, אני לא רוצה לקנות כלום, כי אין לי איפה לשים את זה.
• • •
אין לי בעיה לשלם על כל מה שאין לו קיום פיזי: חופשה עם הילדים, מסאז' אבנים חמות, שירותי ענן - אבל אני לא רוצה יותר דברים! הבית שלי מתמלא בחפצים חדשים, פח האשפה מתמלא בחפצים ישנים, העולם מתמלא בזבל. לאחרונה בכל פעם שאני קונה משהו, אני חושבת על אי הזבל הענק באוקיינוס השקט. 1.6 מיליון קמ"ר של דברים שאנשים כבר לא צריכים, וכנראה אף אחד לא היה צריך אף פעם.
ב־2067 גודל האי בטח יוכפל, ואני בטח אתקשר לילדה מהחללית ואגיד לה "שומעת, קניתי לך נעלי בית של טוויטי ב־39.90. נראה לי שזה יהיה לך ממש טוב".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו