ואז הופיע בקבלה מילואימניק ובידיו כלבה פגועת ירי

יום אחרי המתקפה הרצחנית של חמאס על יישובי עוטף עזה, שגרת הבוקר של בית החולים הווטרינרי האוניברסיטאי בבית דגן השתנתה לגמרי. "הסתובבנו כאן כמו רוחות רפאים", נזכרת ד"ר איריס גרין, מתמחה שנה שלישית במחלקת חירום וטיפול נמרץ. "זו היתה מעין הרגשה של חוסר משמעות - מה אנחנו עושים פה, הרי יש מלחמה בחוץ? ואז היה טלפון מהקבלה: 'הגיע חייל עם כלבה פצועה מהעוטף'".

לפני שנתיים וחצי החלה הבמאית תמרה ממון לצלם בבית החולים הווטרינרי את הסדרה "חדר מיון: חיות", עבור יס דוקו, שתשודר מיום ראשון הקרוב (10.3). היא חשבה שתתמקד ברופאים, בחיות ובבעליהן. היא לא חלמה שמלחמה עקובה מדם תיכנס באמצע ותשנה את התסריט ואת הסדרה שלה לגמרי.

נטע דן, המילואימניק שהופיע באותו בוקר בחדר המיון, היה מאובק. הוא החזיק בידיו כלבה שכדור פגע באגן שלה וריסק את העצמות בבסיס הזנב. "זו היתה הפעם הראשונה שבה נתקלתי בכלבה פצועת ירי", מספרת ד"ר גרין. "אבל פצע זה פצע, ואני מניחה שבלי טיפול היא היתה מתה מזיהום דרמטי. הפצע כבר היה מזוהם, והדבר היחיד שאפשר היה לעשות זה לטפל בה כמו בכל כלב שנפגע בתאונת דרכים. גם היתה הרגשה שזה הדבר היחיד שיש לו משמעות באותו יום מעיק. הכלבה לא היתה בסכנת חיים מיידית, אבל היתה שקטה, במצב ירוד ומסכנה".

תוך כדי הטיפול הראשוני הצוות הבחין שלכלבה יש שבב ועליו פרטים מזהים של הבעלים. הלב נחמץ כשהתברר שהיא מגיעה מקיבוץ ניר עוז, שספג בשבת מכה איומה. "בידיים רועדות התקשרנו למספר הטלפון, כי חששנו שלא יהיה מענה", ד"ר גרין מספרת. "ידענו שהיתה שם קטסטרופה, אבל פתאום היה קול מצידו השני של הקו. רותם ענתה לי כשהם בדיוק היו על האוטובוסים בדרכם לאילת. סיפרנו לה שהכלבה שלהם איתנו, ואחרי שסיימנו את הטיפול הראשוני התקשרתי אליה שוב והיא פשוט פרקה עלי את כל הסיפור. עמדתי עם הטלפון במסדרון ובכיתי יחד איתה".

התברר ששמה של הכלבה מיקה, בת 8, שהיתה כבת משפחה אצל רותם ויקיר כהן ושלושת ילדיהם בשבע השנים האחרונות. "באותו בוקר היו אזעקות, נכנסנו לממ"ד ולאט־לאט הגיעו ידיעות שמסתובבים מחבלים בקיבוץ ושמומלץ שנסתגר בממ"ד", מספר יקיר.

"היה לחץ מטורף. השכן שלי, חבר כיתת הכוננות, יצא להגן על היישוב והשאיר אצלנו את אשתו ואת התינוקת בת הארבעה חודשים. בערך ב־10:30 נכנסו לביתנו מחבלים, ירו וזרקו רימונים. 40 דקות נלחמתי איתם על הדלת. הם ניסו לפתוח, ואני החזקתי אותה כדי שתישאר סגורה. תוך כדי מאבק אחד הכדורים שהם ירו חדר את דלת הכניסה, עבר את הירך שלי, פגע במיקה ונעצר בקיר. לא שמתי לב לפציעה שלי בגלל האדרנלין, אבל שמעתי את מיקה מייללת ובאיזה רגע הורדתי ראש וראיתי מלא דם.

"לפתע אחד המחבלים צעק בעברית 'היום אין לכם צהריים', והם החלו לשרוף את הבית. הבנתי שהם כנראה עזבו, אז מיהרתי לחבוש את עצמי. העשן חדר לממ"ד, הכל נהיה שחור, לא היו מים, התחלנו להקיא. אמרתי שאני יוצא החוצה ואז נחליט מה עושים. יצאתי וחיכיתי שיירו עלי. אף אחד לא היה שם, אז הוצאתי את כולם מהממ"ד ורצנו למיגונית במרחק 100 מטרים. הסתתרנו בה עד השעה 5, כשהגיע כוח של צה"ל. צעקתי לחיילים 'לא לירות' והם חילצו אותנו".

יקיר כהן, הבעלים של הכלבה מיקה: "תוך כדי מאבק במחבלים, אחד הכדורים שהם ירו חדר את דלת הכניסה, עבר את הירך שלי, פגע במיקה ונעצר בקיר. לא שמתי לב לפציעה שלי בגלל האדרנלין, אבל שמעתי את מיקה מייללת וראיתי מלא דם"

בכל אותן שעות מיקה נשארה מאחור, פצועה ומדממת. "לא חשבתי אז על הכלבה", יקיר מודה. "כולם לידי היו על סף איבוד הכרה והייתי בטוח שהיא מתה. החיילים לקחו את המשפחה למקום ממוגן בקיבוץ, ומתברר שבאותם רגעים הוציאו גם את הכלבה מהממ"ד והביאו אותה לאזור שלנו. היא היתה במצב רע, כנראה חיפשה מקום למות וברחה. חייל מצא אותה למחרת משוטטת ולקח אותה לבית החולים בבית דגן. כשקיבלנו את הטלפון ובישרו לנו 'הכלבה שלכם פה' רותם אמרה: 'לא הבנתי מה אמרתם עכשיו'. זה היה מטורף, לא האמנו".

יקיר כהן: "הייתי בטוח שהיא מתה. החיילים לקחו את המשפחה למקום ממוגן והוציאו גם אותה מהממ"ד. היא כנראה חיפשה מקום למות וברחה, וחייל הביא אותה לבית החולים. כשבישרו לנו שהיא הגיעה לבית החולים לא האמנו"

כלבים עם סיפור אנושי

ככל שעברו הימים, החלו להגיע לבית החולים הווטרינרי בבית דגן פציינטים מהדרום. ממון, במאית הסדרה, הבינה שנוצרה תפנית בעלילה. "בכנות, חששתי לתעד את המלחמה, כי אמרתי שאני לא יודעת מה אני בכלל רוצה להגיד עליה ולצלם טראומה בהתהוות זה מוזר", היא מספרת. "אני עצמי לקחתי את הבן שלי ונסעתי ליוון. באיזה שלב זה הביך אותי. את קוראת לעצמך יוצרת דוקומנטרית ואת לא בארץ בימים כאלה? לקח לי גם זמן להבין שלבית החולים יש קשר ישיר לקרבות ושאני חייבת לתעד מה שקורה בו".

בינתיים בית החולים עבר למתכונת מלחמה. "הגיעו כלבים שעמותות אספו, חלקם מעזה, כלבי רחוב בעיקר", ד"ר גרין מספרת. "הם היו עייפים, מותשים, אבודים, אבל רובם בריאים. בהתחלה היתה תחושה שחיות יגיעו בהמוניהן, אבל לצערי, רוב הכלבים שנפצעו קשה לא שרדו. למי שבכל זאת טופל על ידינו היה סיפור אנושי שנגע בנו. למשל, לטפל בכלב שהגיע ממשפחה שחלק ממנה אולי כבר לא איתנו. כולנו התגייסנו לטפל בחיות האלה".

בין היתר הובהלו למרכז החירום הגדול בישראל לחיות בית גם כלבים של יחידת עוקץ, המפעילה כלבים בחזית למשימות ייעודיות, שנפצעו במהלך הקרבות ברצועה. אחד אושפז עם פציעת ראש ואחר עם פציעה מכדור. "הגיע באגסי עם זיהום דרמטי בבית החזה", אומרת גרין. "ברור היה לי שהכלב הזה תפקד לפחות שבועיים כשהוא חולה. הכלבים האלה מדהימים. הם מושכים את עצמם מעבר לקצה כדי להשלים את המשימה".

באחד מהקרבות הגיעה לבית החולים מייקי, רועה בלגית, כלבת עוקץ שנפצעה אנושות מפיצוץ רימון. כשאושפזה בבית החולים דיברו על סיכוי אפסי שתשרוד. "מייקי הגיעה עם פציעת ראש חמורה והיו לא מעט רגעים שהתנדנדה בין חיים ומוות", מספרת גרין. "אנחנו תמיד עושים הכל כדי להציל את בעל החיים, כי אפשר להתחרט אחרי שעושים אבל אי אפשר להתחרט כשמרימים ידיים".

העובדה שהיא נפצעה בקרב סייעה לנחישות הטיפול?

"המקרה שלה באמת היה קצת שונה. לא רק בגלל שהיא כלבת עוקץ, אלא מפני שהיא כלבת עוקץ בזמן הזה ובמקום הזה שבו כולנו היינו שבורים וצריכים להיאחז במעט תקווה, ומייקי היתה התקווה. תמיד עם כלבי עוקץ יש תחושת משימה. זה לא עוד כלב פצוע, אלא כלב שנפצע בזמן שהגן עלינו".

ד"ר איריס גרין: "כשליבנו נכמר, אנחנו מגייסים כסף לבעל חיים במצוקה. פעם לקחתי עלי את חומוס, גור פיטבול קטנטן שנדרס. הבעלים אמר שיקנה כלב חדש. כואב לי לשמוע את המשפט 'בסכום הזה אקנה חדש', כאילו לא מדובר ביצור חי"

בפיצוץ מייקי איבדה את ראייתה ואת שמיעתה, והרופאים כבר היו בשלב של הרמת ידיים. "נפלה לדעתי החלטה על המתת חסד", מספרת ד"ר גרין. "היא הוכרזה כ־DNR - מצב שבו אנחנו מסכימים שכל עוד הם בחיים עושים כל מה שאפשר, אבל אם הם מתים אנחנו לא מבצעים החייאה. ואז לפתע היה אצלה שיפור קל. נאחזנו בו ואמרנו 'רגע, רגע', ובעקבותיו בא היום שאת השלט 'DNR', שנתלה על הכלוב שלה מחקנו, כי היה ברור ששווה להילחם על חייה. מייקי היתה פה כמעט חודשיים, וביום השחרור היה מה זה מרגש. המקרה שלה יוצג בכנס טראומה בארה"ב, כי אין הרבה כלבים עם פציעות רימון כאלה ששרדו את מה שהיא עברה. זו פציעה שונה בגלל ההדף, פיזור הפציעות, ובעיקר המוכנות שלנו ללכת עד הסוף".

כלבה שלא שומעת ולא רואה, עם כל הצער, יש טעם לחייה?

"החושים שלהם באופן כללי טובים משלנו. גם אנשים שמאבדים את הראייה והשמיעה, או חלילה גם וגם, מוצאים בסוף את דרכם. זה דורש אמנם תקופת הסתגלות, אבל הם מסתדרים. כשמייקי יצאה מכאן, גם ההליכה שלה נטתה מעט הצידה בגלל פגיעה במערכת שיווי המשקל, אבל המוח בסוף מוצא את קו האופק החדש שמאזן. מייקי עברה פיזיותרפיה ממש כמו חייל פצוע בתל השומר. הצליחו לארגן לה תרומה של מנוף כדי לסייע לה לעמוד זקוף ולתמוך. כל יום היינו מוציאים אותה עם המנוף ומעודדים, בעזרת חטיפים, לבצע תנועות ולהתקדם עוד קצת".

ד"ר גרין שלפה את הנייד והראתה סרטון ששלח לה החייל, בן זוגה של הכלבה ביחידת עוקץ, שלא נטש אותה בזמן האשפוז ולאחר מכן לקח אותה לביתו. "זו פוזה של כלב שטוב לו", היא הראתה את מייקי המחלימה, שוכבת לה בסתלבט. "תראו אותה משחקת, שמחה. אי אפשר להתווכח ולהגיד שזה כלב בלי איכות חיים. אולי לא רואה ולא שומעת, אבל מתנהגת כמו כלב".

איך אוהבת חיות כמוך מקבלת את העובדה שאלה בעצם כלבים שנועדו לסכנה ולהקרבה?

"זו שאלה פילוסופית על תפקידנו כמקבלי ההחלטות עבורם, שאין לי עליה תשובה. מצד שני, אנחנו שולחים גם בחורים צעירים לקרב".

ד"ר גרין: "אנחנו לא מתעשרים מזה. עלות ההחזקה של בית חולים כזה עצומה. יש פה צוות של מאות רופאים וטכנאים, וציוד מטורף. יש דיסוננס בין התפיסה של 'באת לעזור לחיות' לעובדה שזה מתורגם לעלויות אסטרונומיות"

על פרידות והמתות חסד

הסדרה עוסקת גם ביחסים שבין החיה לבעליה ברגעים האחרונים. לפעמים הפרידה טבעית, ולפעמים נאלצים להחליט שכדאי להרדים את בעל החיים, כי נראה שמצבו כבר לא ישתפר. "זו החלטה קשה", ד"ר גרין מדגישה, "אנחנו מרדימים אם אנחנו מאמינים שזו טובת החיה ולא טובת הבעלים. לפעמים כשכלב מכשכש בזנב, רגע לפני מותו, זה בכלל לא כיף".

קורה שבעלים רוצה להמית ואתם פחות?

"אם המתת החסד אינה מוצדקת - אנחנו מסרבים. וסירבתי לא פעם. למזלי, זה לא קורה הרבה. אני זוכרת שעשיתי תורנות והגיעה אלינו בולדוגית צרפתייה עם כשל לב חמור, אבל הסיפור האנושי מאחוריה היה מצמרר. מתברר שמי שהיה בעליה נהרג בצוק איתן, וכעת אמו מחזיקה אותה. הצלחנו לחלץ אותה בשיניים מהמוות, אבל אחרי חודשיים היא שוב הגיעה ממוטטת.

"הייתי צריכה להמית אותה וזה היה נורא, נורא, נורא. היה ברור שהיא לא תצא מכאן, ולא אשכח את הבעלים אומרת לי שהיא לא מסוגלת לקבל החלטה כזו אחרי מה שקרה לבנה. רציתי למות. בסוף אלה המקרים שאנחנו זוכרים. הסיפורים קורעי הלב".

אתם יכולים לקבל החלטה על המתה בעצמכם?

"אני לא יכולה להחליט בשביל הבעלים, אבל הרבה קם ונופל על טיב ההסבר שלנו, כדי לעזור להם להחליט. כי לאנשים קשה להבין שהחיה האהובה שלהם רוצה למות. אנחנו תמיד צוחקים ואומרים שככל שהבעלים יותר נחמד והסיפור יותר קורע לב, ככה הכלב יותר חולה ועומד לסיים את חייו. תמיד זה הכלב של אדם גוסס, אלמנה או כלב טיפולי. וזה מטלטל לראות את העצב, כי זה לא כלב - זה חבר".

באחד מפרקי הסדרה מופיע זוג שלא מצליח להיפרד מהחתול שלו, בן 20, חולה מאוד, שברור לכל כי ימיו ספורים. "זו מערכת יחסים מורכבת", ד"ר גרין מסבירה. "במקרה הזה שניהם רופאים גריאטרים שמבינים היטב מה מצבו של חתול זקן, חולה לב וכליות. ועדיין הם הרגישו שהם רוצים לתת לו כמה שהם יכולים. לפעמים אנחנו רואים רק את הצד שלנו בסיפור ושוכחים גם את הצד השני, שהוא חתול שליווה אותם במשך תקופת חיים. הרגעים הכי מרגשים בעבודה שלנו נוגעים לקשר שבין החיה ובעליה".

גרין (39) נולדה במושב טל שחר, הסמוך לגדרה, וגרה בו גם כיום. היא נשואה ואם לשתי בנות. מגיל צעיר, כאחת שאספה בעלי חיים עזובים, היה ברור לה שתטפל בחיות, אבל היא לא חשבה על רפואת חירום, אלא יותר על מרפאה מסורתית של וטרינר עם קליניקה מתוקתקת.

"לא הכרתי את העולם הזה עד שהגעתי לשנה ד' בלימודים", היא מספרת. "זו שנה שלמה שעושים בה רוטציות בבית החולים, שבועיים בכל מחלקה. כשהגעתי לחירום הבנתי מייד שאני מתה על זה - הקצב, האדרנלין, האנרגיה. אני חושבת שגיליתי את האהבה לתפקוד כזה עוד בשירות הצבאי כסמב"צית על גבול לבנון. היו אז טילים וחדירות, וזו היתה הפעם הראשונה שתפקדתי מצוין תחת לחץ".

שקט מחריש בחדר המיון

ביום שבו ביקרנו בבית החולים הווטרינרי בבית דגן הקבלה היתה עמוסה בכלבים ובחתולים, אבל מה שהדהים יותר מכל היה השקט מחריש האוזניים, במקום יללות ונביחות של כאב. נעים הרבה יותר מעוד ערב דחוס בחדר מיון של בני אנוש.

"אם היית בא אתמול, הרעש כאן היה נוראי", ד"ר גרין מצננת את ההתלהבות. "אבל זה נכון שרוב בעלי החיים לא יושבים ובוכים, אלא מבינים שזה המצב, כאילו הם מקבלים את רוע הגזירה ומחכים שיעזרו להם".

חיות מכירות תודה על הטיפול בהן?

"זו דווקא תכונה יפה אצל כלבי רחוב, אלה האסופים שמגיעים במצב זוועתי, מוזנחים וחולים. כשהכלבים יוצאים מפה, אפשר לראות במבטם הכרת תודה והבנה. היתה פה גולדי, גורה שהגיעה מ'תנו לחיות לחיות' עם שלוש רגליים שבורות. זה מצב בהחלט קשוח. בעמותה הזו יש נטייה ללכת עם מקרים כאלה עד הסוף, לא בוחלים בטיפול אינטנסיבי, ארוך ויקר. הם לקחו עליה חסות והמשיכו גם כשהיה שלב של סיבוכים וזיהום. בסוף גולדי יצאה מבית החולים כשהיא הולכת על ארבע ומצאה לעצמה בית. זה ניצחון. זו אולי לא רפואת חירום קיצונית של החייאות, אבל בסופו של דבר זו כלבה שנאספה מהרחוב פצועה ויצאה חיית מחמד, לא סובלת וטוב לה".

ויש גם רגעים פחות טובים.

"אנחנו מוצפים בכמות של מוות שקשה לתאר. זו רפואת חירום, מגיעים לפה המקרים הכי קשים, אלה שלא קיבלו מענה במרפאות. המקרים המורכבים מתנקזים אלינו בצוואר בקבוק ורבים מהם לא שורדים, ולא משנה מה נעשה. אנחנו צריכים לבנות יכולת לא לסחוב את זה עלינו כל הזמן".

במאית הסדרה תמרה ממון: "בתחילת המלחמה נסעתי עם הבן שלי ליוון, אבל זה הביך אותי. את קוראת לעצמך יוצרת דוקומנטרית ואת לא בארץ בימים כאלה? לקח לי זמן להבין שלבית החולים יש קשר ישיר לקרבות ואני חייבת לתעד מה שקורה בו"

אבל לא כל החיות זוכות לספונסרים נדיבים כמו גולדי. מי שלא עושה ביטוח לחיה שלו מגלה רק בבית החולים כמה העסק יקר. הרופאים במקום נאלצים לא פעם לספר לבעלים שהוא עומד להיפרד מאלפי שקלים רק כדי להחזיק את חתולו האהוב בחיים.

"יש לא מעט סיטואציות מורכבות", ד"ר גרין מודה. "אנשים נורא רוצים לעזור לחיות, ולא קל להם לעמוד בעלויות. בדרך כלל אנחנו מוצאים פתרונות. זה לא פשוט, והרבה מההחלטות מנוהלות על ידי שיקול כלכלי, ולא כמו שאנשים חושבים שאנחנו עושים בדיקות כדי להרוויח. זה באמת לא מעניין אותי. להפך. אנחנו מנסים לראות על מה לוותר כדי לצמצם עלויות. אנחנו חד־משמעית לא מתעשרים, ולא נעים לי להגיד לך מה השכר שלי. זה מביך".

ועדיין - הטיפול יקר.

"עלות ההחזקה של בית חולים כזה עצומה. יש פה צוות של מאות רופאים וטכנאים, וציוד מטורף. יש דיסוננס בין התפיסה של 'באת לעזור לחיות' לעובדה שזה מתורגם לעלויות אסטרונומיות. אבל אם אנחנו רוצים את הרפואה הכי טובה, אנחנו צריכים לעמוד בסטנדרט. אי אפשר לתת זריקה לכלב ולהגיד יהיה בסדר. זו לא הרפואה שאנחנו רוצים להציע".

קורה גם שעלות הטיפול יוצאת מכיסכם?

"לעיתים, כשליבנו נכמר, אנחנו מגייסים כסף לבעל חיים במצוקה. בתחילת הדרך לקחתי עלי את 'חומוס', גור פיטבול קטנטן שנדרס וממש התקלף לו העור מהרגל. הבעלים לא רצה להיכנס לפרויקט ואמר שיקנה חדש. כואב לי לשמוע את המשפט 'בסכום הזה אקנה חדש', כאילו לא מדובר ביצור חי. הלכתי למנהל בית החולים ושכנעתי אותו שייתן לי להשאיר את הכלב. התחננתי לכל העולם. במחלקת הכירורגיה תיקנו לו את הרגל עם הרבה ניתוחים ומצאתי לו בסוף גם בית. אנחנו מדי פעם מרשים לעצמנו להוריד את החומה ולהתקשר לחיה יותר מהרגיל".

זו עבודה שוחקת?

"מאוד. יש רגעים שאני שואלת את עצמי מה לעזאזל אני עושה פה? - ואז מגיחה איזו כלבה פצועה כמו מיקה ומזכירה לנו את הרגעים הקטנים שאנחנו מנצחים בהם".

מיקה, שמחבלי חמאס ירו בה כשהיתה בממ"ד של משפחת כהן בקיבוץ ניר עוז, החלימה ויצאה מבית החולים כשהיא נטולת זנב. משפחת כהן נדדה בינתיים לאילת, וכיום היא מתגוררת בשכונת כרמי גת שבקריית גת ומסתגלת לחייה החדשים.

"זה שונה ממה שאנחנו מכירים, אבל זה מה שיש", מספר יקיר, אבי המשפחה, על המעבר. "אנחנו מנסים שתהיה קצת שגרה, לצד הדאגה לשלום החטופים וחזרתם הביתה. אנחנו כנראה לא נחזור לגור בקיבוץ, אבל מוקדם לדעת, כי ייקח לו כמה שנים להשתקם".

איך הרגל שלך?

"אני עושה פיזיותרפיה. הכדור שחטפתי נכנס ויצא ופגע בעיקר בשריר. האורתופד אמר שתעבור שנה עד שהרגל תחזור לעצמה".

רצה חופשייה בשדות המושב

מהאשפוז מיקה יצאה היישר לביתה של ד"ר גרין במושב, שם היא מתרוצצת בחצר כשעל צווארה מדליון "גיבורת־על", שהביא לה המילואימניק שחילץ אותה מהתופת. יקיר, שהיה הכי קשור אליה בבית, יודע שבמצבם הנוכחי זה הצעד הנכון לשני הצדדים.

"בדברים כאלה אתה צריך לחשוב לא רק על עצמך", הוא מסביר, "חשוב לי שמיקה תהיה מאושרת אחרי מה שעבר עליה. לראות אותה אצל איריס היה מרגש ברמות. היא רצה במושב מבלי להיות קשורה ונראה שהיא מאוד נהנית. זה היה מטורף בשבילי".

לא היה לך קשה לשחרר אותה?

"אני מאוד אוהב אותה, אבל יש רגעים שאתה עושה מה שטוב לאחר. וזה מה שטוב למיקה כרגע. איריס היא מדהימה, אין אנשים כאלה. לא יכולנו לבקש יותר טוב".

ד"ר גרין, כמו בילדותה כשאספה חיות נזקקות, לקחה את מיקה לביתה בלי לחשוב פעמיים. "בהתחלה היא היתה נורא עסוקה בלנסות לברוח", היא מספרת. "נורא פחדתי, אז גידרנו את החצר. במשך הזמן היא תלשה את האזיקונים עם השיניים ויצאה רק כדי להתיישב בחוץ ולהרגיש חופשייה. ממש קיבוצניקית. עם הזמן היא הסתגלה למקום".

למה לקחת אותה?

"יש רגעים שאנחנו נקשרים. המשפחה שלה צריכה זמן למצוא את עצמה מחדש. אני בהחלט מבינה אותם, אבל אף אחד לא ייקח ממיקה את שורשיה. ביום ששחררו את חטופי קיבוץ ניר עוז מהשבי היא הסתובבה חסרת מנוחה בבית, שונה מהרגיל. היא אפילו נשכבה ליד המיטה שלי בלילה, מה שהיא בדרך כלל לא עושה, כי יש לה בסלון מיטה על השטיח. אני מניחה שהיא שמעה קולות מוכרים שהגיעו מהטלוויזיה".

אנשים מיוחדים עובדים בבית החולים הווטרינרי האוניברסיטאי בבית דגן. היוצרת תמרה ממון נתקלה בהם לראשונה לפני שמונה שנים כשהביאה לשם את כלבתה האהובה ג'ולי, שסבלה מפריצת דיסק, ועם השנים החליטה שחובה לצלם את הנעשה שם. זה נגמר ב־94 ימי צילום, שעות על גבי שעות של חומרים, ורצון שיהיה המשך לסדרה.

"הסברתי לאנשים בבית החולים שאני לא עושה סרט תדמית, אלא באה לספר סיפור", אומרת תמרה. "ניסיתי ללוות את בעלי החיות ברגישות. הייתי אומרת להם שגם אם מדובר בסיטואציה שהם לא רוצים להיזכר בה, לפחות תיעדנו את הרגע האחרון בחברת החיה האהובה שלהם. התחלתי את הפרויקט בגלל הכלבה שלי ג'ולי ובסוף היא מתה כאן, על השולחן, לפני חצי שנה. הרופאים שצילמתי עשו לה החייאה, וכולם בכו כשהיא מתה. לה אני מקדישה את הסדרה".

shishabat@israelhayom.co.il