"ייסורי מצפון? לא. זאת העבודה שלי": החיים הסוערים של פרקליטת הצמרת שני דרי

שני דרי היא סלב, אבל בינתיים רק באזורים מסוימים ומפוקפקים. "כשאני נכנסת לבית משפט או לבית סוהר כולם מכירים אותי - השופטים, הסוהרים, המנהלים, האסירים", היא מעדכנת, אבל כנראה זה רק עניין של זמן עד שהפרסום שלה יתרחב גם לעולמות שבחוץ.

ביום שלישי הקרוב צפויה לעלות ברשת 13 סדרת הדוקו־ריאליטי בכיכובה, "הפליליסטיות", שעוקבת אחריה ואחרי עוד שש עורכות דין בתחום הפלילים בעבודתן הצמודה עם עבריינים, ומספקת הצצה גם לחייהן הפרטיים.

דרי (36) שרויה בקונפליקט עז לקראת השקת הסדרה. היא מנפנפת טענות על רדיפת פרסום, וכמובן מנמקת: "את כל היעדים במקצוע הזה כבר השגתי וכבשתי. הגעתי לטופ. אני בן אדם ששונא פרסום ומאוד אוהב את הפרטיות שלו, אבל הגעתי לגיל שבו אמרתי לעצמי: מתי עשית משהו חווייתי רק בשבילך? לא היה לי טיול אחרי צבא, לא השתגעתי עם חברות במועדונים, לא ישבתי בברים. אז אמרתי: למה לא?".

לא מופרך להניח שהפרסום הזה יביא לך עוד עבודה, אבל גם ביקורת.

"אני בטוחה שיקטלו אותי, לא משנה על מה. יגידו שאני נובורישית, שאני חיה בסרט, שכל מה שמעניין אותי זה כסף או פרסום. בטח יגידו שאני עורכת דין ליגה ז'. הכל טוב. אני חיה את חיי בהבנה ברורה שאני שמה קצוץ על מה שאחרים חושבים. אף פעם לא עניין אותי מה אומרים עלי.

"כשהתחילו הפרומואים לקראת השידור אמרתי לעצמי: אוי, מה עשיתי? אני הכי לא אוהבת את ההד הזה, אני לא צריכה פרסום, אבל אני בשלב שבא לי לברור לקוחות ולא להתייצב לכל טלפון. בא לי יותר זמן עם המשפחה ולהתפתח בכיוונים חדשים. נכנסתי לתוכנית כדי ליהנות, ואני אצטרך ליהנות גם מההשלכות".

"כמעט כולם נרצחו"

דרי, שמתגוררת היום עם שלושת ילדיה - אוריאל יוסף (15), אליאן (12) ונריה גבריאל (6) - בבית מפואר בהרצליה פיתוח, בילתה את רוב ילדותה בחיפה. כשהיתה בת 10 הוריה התגרשו, אביה העתיק את מקום מגוריו לאילת והיא העבירה את נעוריה על הקו בין הערים. היא מעידה על עצמה שהיתה תלמידה מחוננת וספורטאית בנבחרת כדורעף, ושמגיל צעיר חלמה להיות עורכת דין.

איך ילדה קטנה נמשכת למקצוע כל כך אפור, אתם בטח שואלים - אז דרי מספקת הסבר מפורט:
"אבא שלי נהיה דמות מוכרת באילת. היו לו בזמנו ספינות קזינו, את מועדון המוזיקה המזרחית 'פפראצי' וכל מיני חופים. כילדה הייתי מסתובבת ליד מכונות המזל, לוקחת מאבא דליים עם אסימונים בלי הגבלה ומשחקת. אבל יחד עם ספינות הקזינו והמועדון הגיעו קצת צרות. לא צרות שלו, פשוט היו מגיעות לשם כל הדמויות הכי מדוברות במדינה מהעולם העברייני, ואיתן גם המשטרה.

"זה לא זיכרון טראומטי, אבל הייתי רואה לפעמים משטרה בספינות, או שהיתה מגיעה משטרה אם קרה משהו במועדון. הרי כשקורה אירוע אלימות, אוטומטית מגיעים אל בעל הבית.
"ככה נחשפתי לעורכי דין. פתאום נכנס בן אדם בחליפה, יואל גולדברג האגדי, ומסדר את העניינים. כילדה הייתי מסתכלת על זה בהערצה. אני זוכרת שחשבתי 'למה המשטרה עושה ככה לאנשים? למה עצרו אותו עכשיו? למה לוקחים מישהו לתשאולים בתחנה?'. רציתי להיות כמו יואל. אגב, גם אחותי התאומה עורכת דין.

"אבל הקריירה שלי היא לא בגלל אבא והאנשים שראיתי אצלו בסלון, שאגב כמעט כולם נרצחו מאז. זו לא הגוורדיה של היום - זה דור אחר".

אז איך התחברת לעבריינים של תקופתנו?

"כשלמדתי משפטים עשיתי עבודה אקדמית במשפט פלילי על שטח מחיה לאסיר ועל טיפול באסירי הפרדה. כדי לבסס את הדבר הזה הלכתי לפגוש אז את כל אסירי ההפרדה במדינה - אברג'ילים, בר־מוחא, אלפרונים, אבוטבולים, מולנר, מוסלי. הם היו אסירי הפרדה וככה הכרתי את כולם.

"הציגו אותי בפניהם בתור המצטיינת שלוחמת למען זכויות האדם של אסירי ההפרדה. זה מאוד מושך כשמישהו רוצה לשפר לך את התנאים בכלא והם מאוד הרימו לי. באתי אליהם ממקום של 'אני רוצה לפעול בשבילכם'.

"בהתמחות ציוותו אותי לעורך הדין שמייצג את רוב משפחות הפשע, משה יוחאי, ואחר כך הוא לקח אותי אליו. התיק הראשון שעבדתי עליו אצלו היה הרצח ב'ברנוער'. ישבתי כמו מטורפת לעזור, שעות־לא־שעות, בודקת סתירות בין עדויות.

"לא סמכנו על חגי פליסיאן. אתה לא ישר אומר על בן אדם 'הוא זכאי'. רצו לתת לו שני מאסרי עולם על הראש - הוא לא מל"ו צדיקים, אז אתה מחפש משהו. אבל פליסיאן לא הסתיר כלום, אלא דווקא כיוון אותנו לראיה המזכה"

"התפקיד המוגדר שלי היה להיות פעמיים בשבוע אצל חגי פליסיאן בכלא, לגבות ממנו אותה הגרסה כדי לראות אם הוא זז במילה, משקר או מסתיר. לא סמכנו עליו. אתה לא ישר אומר על בן אדם 'הוא זכאי'. רצו לתת לו שני מאסרי עולם על הראש - הוא לא מל"ו צדיקים, אז אתה מחפש משהו. אבל פליסיאן לא הסתיר כלום, אלא דווקא כיוון אותנו בסוף לראיה המזכה".

זה היה התיק ששינה את הקריירה שלך?

"אחרי תיק הברנוער יצאתי לעצמאות ופתחתי משרד. תחשוב: יצאתי מהצבא אחרי שנה ישר ללימודי משפטים, התחתנתי עם בעלי הראשון שם־טוב דרי וילדתי את הבן הראשון שלי בגיל 20, בשנה הראשונה של הלימודים. בשנה השלישית כבר הבאתי את הבת השנייה ובגיל 24 הייתי עורכת דין גרושה עם שני ילדים.

"בדיעבד אני יכולה להגיד שהתגרשתי על אגו. סתם התגרשתי. היתה בינינו אהבה ענקית והוא חבר שלי עד היום, אנחנו אוהבים כמו אח ואחות והוא אבא מדהים.

"הסיבה שלא התחרטתי וחזרתי אליו היא כי אחרי חצי שנה הכרתי את בעלי השני (שלומי אסייג - נ"ו). הוא ראה אותי בתוכנית 'עובדה' על חגי פליסיאן ושלח לי הודעה בפייסבוק 'איזו יפה את'. אחר כך הוא המשיך לשלוח הודעות, וכשהוא הצחיק אותי - נתתי לו את מספר הטלפון. התחתנו מהר והבאנו ילד אחרי הרבה זמן של הפריות, אבל שנה וקצת אחרי הלידה הוא חלה בסרטן".

"כשלמדתי משפטים עשיתי עבודה על שטח מחיה לאסיר ועל טיפול באסירי הפרדה. כדי לבסס את הדבר הזה הלכתי לפגוש את כל אסירי ההפרדה במדינה - אברג'ילים, בר־מוחא, אלפרונים, אבוטבולים, מולנר, מוסלי. ככה הכרתי את כולם"

"לא קמתי מהמיטה"

אסייג חלה באוגוסט, ובחודש מאי שלאחר מכן הוא נפטר. "זה היה אינטנסיבי ומטורף", מתארת דרי. "בהתחלה עשינו טיפול ניסיוני והוא כמעט מת לנו בגלל קריסת מערכות, אבל יצא מזה וניצח את הסרטן. כעבור חודשיים אמרו שהוא חייב ניתוח מח עצם, אחרת הסרטן יחזור. כמה ימים לפני שהשתל נקלט הוא נפטר ממחלה בכבד, שלא עמד בכימותרפיה. הוא היה האהבה הכי גדולה בחיים שלי וגם של הילדים שלי. פספוס ענק לעולם".

איך המוות שלו השפיע עלייך?

"לא הצלחתי להתאושש, אפילו לא לקום מהמיטה. כל עשר דקות הייתי מדמיינת את הילדים צפים מתים בבריכה. הייתי מתקשרת כמה פעמים ביום לאמבולנס ואומרת להם שאני עומדת למות. היו לי מחשבות שאם הסבל הזה לא נגמר - אני תולה את עצמי. הגעתי לשלב שהייתי צריכה לבחור: להתאשפז בבית משוגעים - או לקחת את עצמי בידיים.

"הסתכלתי על הילדים ואמרתי 'עד כאן'. ראיתי שניים ועוד יתום שאין לו אף אחד חוץ ממני, והבנתי שאני חייבת למצוא את הכוח להיות כאן עבורם. ואז הם נתנו לי את הכוח לקום על הרגליים. הייתי 45 קילו, הם ראו את הדעיכה שלי וימים שלמים שכבו לידי במיטה, ליטפו אותי ואמרו כמה הם אוהבים וצריכים אותי.

"במקביל, הלקוחות שלי הרימו אותי בחזרה. הייתי מכריחה את עצמי לקום ב־6 בבוקר, לצאת למשרד ולחזור בחצות. נכנסתי לחרדה קיומית. הבנתי שאני מפרנסת יחידה, ולכן עדיף שאהרוג את עצמי בעבודה בשביל הילדים. היתה לי חצי שנה של גסיסה ואז חצי שנה של אינטנסיביות בעבודה כדי לחזור לעצמי. לקחתי כל תיק שיכולתי, כל לקוח, לא סיננתי אף אחד. זה מה שהחזיר אותי לחיים.

"הייתי בוכה שעה, נכנסת לאולם בית המשפט כאילו לא קרה כלום, ואחרי הדיון מסתגרת בשירותים ושוב בוכה. עצורים לא רצו עורך דין אחר, רק אותי, ואני הייתי צריכה את ההרגשה שצריכים אותי בעולם".

על סט צילומי "הפליליסטיות" פגשה דרי את בן זוגה הנוכחי, אבי מוטולה. "חמש שנים היינו רק אני והילדים, וחשבתי שככה הכי טוב. גרתי בבית עצום בירושלים, על דונם, אבל הכל היה סגור, חשוך ורדום, והבריכה לא נפתחה. כשאבי נכנס לחיינו השמחה חזרה לבית".

מוטולה הגיע לקשר הזה אחרי שנה במאסר, לאחר שהורשע במסגרת עסקת טיעון בניפוח הכנסות חברה, בתקופה שבה היה מנכ"ל חברת "אפריקה תעשיות". "בהתחלה לא ידעתי מזה, אבל זה לא מפריע לי", מודה דרי. "אני לא שופטת אנשים. כל אדם יכול למצוא את עצמו בסיטואציות כאלה, לשלם את חובו לחברה, לחזור לחיים ולנסות להשתקם. היום הוא נזהר גם במים הרדודים.

"אם הייתי פוגשת אותו לפני כן - לא הייתי עושה את זה. זה כמו לצאת עם לקוח, קו אדום. גם אם הייתי רואה אותו במאסר. ממש לא. לא כי הוא אסיר, אלא כי כשאני בעבודה אני בהתנתקות מ'שני האדם'. אין ערבוב".

"יום אחד הבן שלי שאל אותי 'איך את יכולה לייצג את הגננות המתעללות?'. נחנקתי. אני לא יכולה להגיד שקראתי את כתב האישום ולא בכיתי. כשראיתי את הסרטונים התכווץ לי הלב ובכיתי, ואז התאפסתי ואמרתי לעצמי 'זה לא נוגע בך'"

"הרבה ניגודי עניינים"

בעבודה של דרי יש הרבה צדדים אפורים, וחיכוך קבוע עם המשטרה. פעם אחת היא גם מצאה את עצמה במעצר. "הייתי מגיעה לתחנת משטרה, מייצגת 12 אנשים ביחד, אומרת לכולם לשתוק בחקירה ומרוויחה את הכסף על כולם. זה יצר הרבה ניגודי עניינים".

מקרה אחד כזה היה בתיק על נשק שנמצא בתקרה אקוסטית. "מתוך 12 העצורים כולם שוחררו, למעט נ' שקיבל כתב אישום. מה שלא ידענו הוא שאחד מהמשוחררים הוא סוכן משטרתי ועד מדינה. הוא ביקש לפגוש אותי בתחנת דלק ושאל על מה נ' קיבל את כתב האישום. אמרתי לו 'רק על החזקת נשק', והמילה 'רק' שמה אותי במעצר חמישה ימים.

"הסוכן הבין שבבניין נתפס רק האקדח, והמשטרה התייחסה לאמירה שלי כדיווח מהבחור העצור על כך שלא נתפסו עוד דברים, כי היו שם מטען חבלה ועוד דברים שהוחבאו. זימנו אותי לעדות ומייד עצרו אותי. שמו עלי אזיקים ואפילו לא אמרו לי על מה אני עצורה. עליתי להארכת מעצר וקיבלתי ארבעה ימים. שתבין, לא עשיתי שום דבר פלילי בחיים שלי, וגם התחום האפור לא יכול להוביל אותי למעצר, אז כל הזמן ניסיתי להבין מה לי ולכנופייה האשדודית ששאלו אותי עליה בחקירה.

"בהתחלה לקחתי את זה בצחוק, אבל כשהתיישבתי על ספסל הנאשמים בבית המשפט זאת היתה טראומה. התביישתי ברמה שרציתי שהאדמה תבלע אותי. ראיתי את אבא שלי באולם, הוא היה עם דמעות. כל המיוצגים שלי הגיעו, הנשים שלהם, האימהות שלהם, החיילים שלהם. קיבלתי הלם.

"ואז את ישר מתויגת כעבריינית. אחרי המעצר הייתי הולכת לבית סוהר כדי להיפגש עם מיוצגים שלי ועוברת חקירות בכניסה. לך תגיד לכל העולם שלא עשיתי כלום. אפילו עד המדינה לא הבין למה עצרו אותי".

נקמו בך?

"חד־משמעית. זו היתה נקמה מתוקה של ימ"ר לכיש על כל מה שעשיתי להם כל השנים. אני לא מרגישה רדופה, פשוט גרמתי הרבה נזק בתקופה מאוד קצרה. אחרי שהשתחררתי וקיבלתי את חומרי החקירה ראיתי שלא היה כלום, לכן אני בתביעה איתם עד היום".

יש כאלה שרואים את העבודה שלך כזרוע המשפטית של ארגוני הפשיעה.

"גם המשטרה רואה אותי כשלוחה שלהם. בוא לא ניתמם, יש עבריינים שיבקשו עזרה מעורכי דין, ועורכי דין נעצרים על זה. לאחרונה נעצר מישהו בכלא רימונים על הברחת סמים, והיה עורך דין ששללו לו קשר עם אדם מסוים כי המשטרה טוענת שהוא הזרוע הביצועית להעברת מסרים מהכלא החוצה. הגבולות צריכים להיות ברורים".

אבל אלה אנשים שקשה להגיד להם לא.

"זה תחום אפור, במיוחד מה שאתה שואל לגביו. אין שחור ולבן, אבל צריכים להיות גבולות. ברגע שעורך דין יאפשר לבקש ממנו שעון לבית סוהר, הברחה קלה, זה ימשיך לסמים ולהעברת מסרים מבחוץ. יש מסרים שאפשר להעביר, נגיד 'תגידי לאשתי שאני אוהב אותה', או 'המפתחות של הרכב שנעצר בימ"ר נמצאים במגירה בבית, שהיא תלך לקחת', אבל גם יכול להיות ש'המפתחות של הרכב' זה קוד. יכול להיות ששם, בלי לדעת, נפלתי בעבר. לא יכולתי לדעת שאם אמרו לי למסור שצריך 'להתקשר לסבתא רחל בטלפון השחור שבמגירה', זה בכלל קוד לפעולה. עם חוכמת הרחוב והניסיון שצברתי, ואחרי שנחקרתי ונעצרתי, הבנתי שאני צריכה להיזהר מכל מסר. ברגע שיראו אותך, עורכת דין, כ'יונת דואר' - שם תמותגי ולא תוכלי להתרומם מזה".

איך הקשר שלך עם המשטרה? בראייתם את כמו האויבת שלהם.

"אני מאוד מעריכה את משטרת ישראל, את מערכת המשפט, את הסוהרים ואת העבודה שכולם עושים. בלעדיהם היינו מדינת עולם שלישי והפשע היה חוגג. מנגד, בגופים הממסדיים יש אנשים שפועלים מאגו. כסנגורית, העבודה שלי היא למצוא את מחדלי המשטרה. אם אתה מונע מאגו ועומד מולך אדם שמוצא את החולשות, את הפאקים ואת המחדלים פעם אחר פעם - אוטומטית אתה מתייג אותו כאויב. אבל אנחנו לא האויבים.

"אם תפסו מישהו עם סכין ביד ודנ"א על הסכין - אני לא יכולה לעשות כלום. אבל אם שוטר ישטוף את הסכין בכיור וייקח אותה לשקית המוצגים בלי כפפות - אני אשחרר את החשוד ולא משנה באיזה תיק. זה התפקיד שלי. מתייגים אותי כאויבת, או כמזוהה עם העבריין הספציפי שאני מסייעת לו, אבל זה לא נכון. אין לי שום עניין אישי, רק מקצועי".

"קרו מקרים שפרשתי"

הרגע הזה בשיחה הוא הרגע הנכון כנראה לבדוק מה שלום המצפון של דרי. לברר, למשל, איך היתה מסוגלת לייצג חשודים באונס הקבוצתי של נערה בת 16 במלון "הים האדום" באילת.
"ייצגתי בתיק הזה ארבעה שהיו במסדרון, הלכו וחזרו, נתנו כיפים זה לזה ובסוף הורשעו במעשה מגונה ובעבירות מין חמורות", היא מסבירה.

"פעם הייתי אומרת 'כשאני הולכת בבוקר לעבודה - המצפון שלי נשאר בבית'. היתה לי ראייה שלכל בן אדם מגיע ייצוג, ולא משנה מה העבירה. חשבתי שאין הבדל בין אנס, רוצח וגנב, ושאני בסך הכל החוצץ בינו לבין רשויות החוק, זו שמשמשת פה לזכויות ולהליך הוגן. לפני 7 באוקטובר הייתי אומרת 'כל אחד', בלי שום היסוס, כי זו ההגדרה שלי לעורכת דין. היום אני יודעת שלא אייצג בעבירות לאומיות וביטחוניות".

אבל מה ההבדל בין מחבל נוח'בה שאנס ורצח לבין "חייל" בארגון פשיעה שאנס ורצח? בסוף זה אותו המעשה, רק המניע שונה.

"אף רצח או אונס לא מוצדק מבחינתי, אבל מנטלית אני לא יכולה לעבוד כשהמניע אידיאולוגי".

ואין לך בעיה לייצג מישהו שאנס ילדה בת 12, כי אולי מכיוון שעלית על מחדל משטרתי הוא ישתחרר בלי עונש?

"אתה שואל אם יש לי ייסורי מצפון? לא, זאת העבודה שלי. יש בכלא אנשים שיושבים בלי שעשו את מה שאומרים שהם עשו, והיינו רוצים שיעמוד לידם אדם שינסה להוציא את האמת לאור בכל מחיר, גם אם עשה וגם אם לא עשה. קרו מקרים שלא הצלחתי להתמודד עם זה נפשית ופרשתי. אמרתי 'זה גדול עלי'. למשל - פגיעה בילד, תיק שהגיע להריגה".

איך את מסבירה לילדים שלך שאת מייצגת את הגננת מ"הגן של טולי"?

"יום אחד הבן שלי שאל אותי 'איך את יכולה לייצג את הגננות המתעללות?'. נחנקתי, כי אין משהו שיותר יקר לי בעולם מהילדים שלי. אני לא יכולה להגיד שקראתי את כתב האישום ולא בכיתי. כשראיתי את הסרטונים התכווץ לי הלב ובכיתי, ואז התאפסתי ואמרתי לעצמי 'זה לא נוגע בך'. יש את שני האדם ויש את שני הסנגורית, ואלה שני דברים שונים. אם לא אדע לעשות את ההפרדה - לא אוכל לעבוד במקצוע הזה.

"הקראת גזר הדין היתה אירוע קשה מאוד בבית משפט. ההורים מאחור התבייתו רק עלי. אני מבינה את הכאב שלהם, אבל הם לא נתנו להליך להתקיים, קיללו אותי, איחלו לי סרטן ושהילדים שלי ימותו. היו אמירות מאוד קשות על המראה שלי, על הבית שלי ועל החיים שלי. ואז השופט קובו עצר את המשפט ואמר להם שאם הקללות לא ייפסקו גם המשפט לא ייגמר, והצדק שהם רוצים לא ייצא לפועל, כי אם הסנגורית לא תהיה באולם - לא נוכל להרשיע אותן.

"כל הגננות קיבלו עונש מאסר. אם הן יקבלו את העונש, ישוקמו ויחזרו לחברה כנשים נורמטיביות - כולנו הרווחנו. החוק שלנו במדינה מחייב ייצוג. ואם לא אני - מישהו אחר היה מייצג אותן. גם אצל הלקוחות עם העבירות הכי קשות שיש מצאתי נקודות אור באישיות".

והצלחת להראות אותן לשופטים?

"אולם בית המשפט הוא במה. מתקבלות החלטות על סמך כושר השכנוע, ההופעה והעמידה שלי מול השופט. לפעמים אני לא מאמינה ששופט נתן החלטה שהיא בניגוד מוחלט להיגיון, למשל לבטל איסור יצירת קשר או שמירת מרחק ממתלוננת בתיק אלימות במשפחה. הרבה פעמים אני מבטלת בשנייה את האזיק האלקטרוני או איסור מרחק כי יש ילדים בבית, אבל זה לא אומר שאני מאמינה שהוא צריך להיות בבית".

את יכולה גם לגרום ככה לרציחתה של האישה. כבר קרו מקרים.

"כן, זה קרה לי. ואם שחררתי רוצח בחבלה בנסיבות מחמירות והוא קיבל חמש שנים, ומחר הוא ישוחרר וירצח מישהו? זה כל המקצוע הזה".

את לא מפחדת שעבריינים יתהפכו עלייך?

"פעם הזמינו אותי לחקירה וסיפרו לי שעצרו לקוח שלי במודיעין עם סכין באוטו. החוקרים טענו שבגלל ויכוח בינינו הוא החליט שהעונש הכי קשה שאפשר לתת לי יהיה לחתוך לי את הפנים. זה מה שהוא חשב שהכי יכאיב לי. בדיעבד זאת היתה שטות.

"כל עוד היחסים שלך עם הלקוחות תקינים, ואת עומדת במילה, עושה את העבודה ולא מזלזלת - הכל בסדר. אם אתה רוצה לעבוד איתי - תשלם לי; אם אתה חושב שאני לא מספיק טובה - לך למישהו אחר.

"כן צריך לשמור על כללים ברורים, כדי לא להגיע למצבים כאלה. אסור לשקר ללקוחות, כי בסוף אתה מתעסק עם אנשים שהם לא בצד הנכון של המפה.

"לאורך השנים לקוחות שלי נרצחו, וגם אנשים שמאוד חיבבתי. אבל אני מייצגת גם משפחות שמסוכסכות זו עם זו, ולא פעם עשיתי שלום בין אנשים".

איך זה קרה?

"נפגשתי עם מישהו מהמשפחה הזאת, ולימים עם מישהו מהמשפחה השנייה, ואמרתי לכל אחד מהם שהשני הוא אחלה בן אדם, ישר ויודע לעמוד במילה שלו וככה לגרום ללהבות לרדת. אני מאמינה שאלו מלחמות סרק שמונעות מאגו ומכסף - וחבל, כי אלה דיני נפשות".

"ידעתי שאין אבא בתמונה"

קשה להתעלם מכך שדרי היא אישה בעולם מאוד גברי. "כנשים אנחנו מקבלות יחס גרוע ביותר", היא מספרת. "בהתחלה הרבה יותר קשה להיות אישה מאשר גבר במקצוע הזה. את מרגישה זלזול ויחס כמו לשק חבטות, אבל זה מתהפך ברגע שאת מבססת איזשהו מעמד. אז כאישה נהיה לך יותר קל להתנהל מול עולם גברי של משטרה, שופטים ופרקליטים. אגב, קח אישה יפה מול נשים בדרגות בכירות - הן שונאות אותה. חוויתי יחס קשה גם מגברים וגם מנשים".

לאור זאת היא מצהירה שאין בכוונתה לייצג נשים, ומפרטת: "כשאת מייצגת אישה את מבינה שהתא המשפחתי מתפרק. זה מאוד אינטנסיבי, כי זה כאילו להפוך לחברה הכי טובה שלה, כשאת הדבר היחיד שיש לה בחוץ".

כדי להסביר היא מספרת על מקרה שקרה לפני כמה שנים במושב שבו התגוררה, כשעצרו את שכנתה והיא התנדבה "לעשות טובה" ולייצג אותה, מה שהתפתח לכך שבתה של אותה שכנה נמצאת כיום אצלה, כמשפחת אומנה.

"ידעתי שאין אבא בתמונה ושיש ילדה לבד בבית. הלכתי לתחנה, והדבר היחיד שהאמא אמרה לי היה 'הילדה, הילדה'. מצאתי את עצמי אומרת לה 'הכל בסדר, הילדה תבוא לישון אצלי, אל תדאגי'.

"חזרתי למושב וישר לקחתי את הילדה, כי המשפחה גרה רחוק, והילדה, שהיתה בת 13, היתה צריכה להגיע לבית הספר ולמדה עם הבן שלי בחטיבה, אז ברור שאשים אותה אצלי. יש לי חולשה לילדים. ככה מצאתי את עצמי מייצגת אותה וכל הזמן הייתי מול הרשויות, מנסה לשכנע שלא צריך לשלוח אותה לאומנה כי אני פה. בשלב מסוים הגשתי בקשת אומנה, אבל רגע לפני החתימה פתאום אבא שלה רצה אותה.

"הילדה שאצלי באומנה נולדה מסיפור אהבה בין אמא שלה לגבר נשוי, והחשד היה ניסיון לרצח של האישה החוקית של האבא. האמא עדיין בכלא, נשפטה ל־11 שנות מאסר, ויש לה עוד כמה שנים לפניה. הילדה היא שלי לכל דבר ועוד שנייה מתגייסת"

"שתבין כמה זה מסובך - הילדה הזו נולדה מסיפור אהבה עם גבר נשוי, והחשד בתיק היה ניסיון לרצח של האישה החוקית של האבא. ממש נאבקתי על הילדה שלוש שנים וחצי עד שמיסדנו את זה והיא נשארה אצלי באופן רשמי. אמא שלה עדיין בכלא, נשפטה ל־11 שנות מאסר, ויש לה עוד כמה שנים לפניה. היא ילדה שלי לכל דבר והיא עוד שנייה מתגייסת. ילדה מדהימה.

"אבל זאת בדיוק הסיבה לכך שאני לא מוכנה יותר לייצג נשים. אני לא מצליחה להפריד בין העבודה לבין החיים האמיתיים. לא הצלחתי לנהל רגשות בסיטואציה הזאת".

"לפני שבועיים הילד שלי שאל אותי 'איך גדלתי איתך?'. זה היה בוקס בבטן. עד לאחרונה סיפרתי לעצמי סיפור מאוד יפה על כך שהם לא מכירים שום דבר אחר. אבל פתאום הבנתי שהם בהחלט הרגישו שלא הייתי בבית"

"חשבון נפש עם עצמי"

אחת מהשאלות שהפכו שנואות על נשים מצליחות בראיונות היא "איך את משלבת בין האימהות לקריירה?". עבור דרי התשובה ברורה.

"כשאני עם הילדים ומגיע טלפון מאיזה עבריין 'בואי לייצג אותי' - אני עוזבת הכל והולכת", היא מבהירה. "כל אסיפות ההורים איתי בעשור האחרון היו בטלפון. אם אני טסה לחופשה משפחתית ויש מעצר של מישהו מאוד בכיר - אני חוזרת לארץ.

"ההסבר שלי לילדים שלי תמיד היה שאנחנו נמצאים איפה שאנחנו נמצאים בזכות העבודה של אמא, ושאני חייבת להיקרא לדגל כשיש בעיה. הם נולדו לתוך הסיטואציות האלה - ילדתי את הילד שלי ביום שישי, ובמוצ"ש כבר שחררתי את עצמי מבית החולים כדי ללכת להארכת מעצר.

"לפני שבועיים הילד שלי שאל אותי 'איך גדלתי איתך?'. זה היה כמו בוקס בבטן. עד לאחרונה לא חשבתי שהילדים הרגישו את זה, וסיפרתי לעצמי סיפור מאוד יפה על כך שהם לא מכירים שום דבר אחר. אבל פתאום הבנתי שהם בהחלט הרגישו שלא הייתי בבית, ושהם יודעים שיש אימהות שמתנהלות אחרת. זה היה חלק מהשיקול שלי לעבור לגור במרכז, להתחיל לחזור הביתה בשעות נורמליות, להוריד הילוך".

ואיך זה עובד לך?

"לאורך הרבה שנים דאגתי לאופר בבית, למורים פרטיים ולכל מיני גורמי סיוע לאמא שלא נמצאת בבית, וחשבתי שהכל טוב. לאחרונה היתה לי שיחה מאוד קשה עם הבן הגדול, ומצאתי את עצמי מתנצלת ואומרת לו שכל החיים רק רציתי לדאוג שיהיה להם הכל, ואולי נתתי מקום רק לזה ולא שמתי לב לבית. עכשיו אני בחשבון נפש עם עצמי.

"אני עדיין לא מצליחה להתנהל בתוך זה. נגיד, לעזור לילד הקטן לעשות שיעורים של כיתה א' זו סיטואציה שאני לא מצליחה להכיל. זה יותר מפחיד אותי מתיק רצח. אני מבועתת, כי אף פעם לא עשיתי את זה. אני מתמודדת כיום עם הרבה מאוד דברים שלא עשיתי אף פעם בגידול ילדים, אבל אני נחושה להצליח, כמו שהצלחתי עם העבודה".

nirw@israelhayom.co.il