המשמעות האמיתית של "תמונת ניצחון"

בלילה שבין ראשון לשני הלכתי לישון מוקדם. בשעה מאוד מאוחרת לפנות בוקר התעוררתי פתאום משום מה ואשתי, שהיתה גם היא ערה משום מה, ממש ניצלה את זה שגיליתי סימן חיים ופצחה בשיחה. זו היתה יכולה להיות פתיחה נהדרת לקטע סטנדאפ זוגיות קלאסי שבו בת הזוג לעולם לא תעיר את בן הזוג, אבל כשהוא מגלה סימן חיים כל שהוא - היא פוצחת ישר על הראש שלו עם מונולוג, הבעיה שמה שהיא אמרה לי לא עונה בשום צורה על אב־הטיפוס של מונולוגים מהסוג הזה. אשתי הצדקת ניצלה את הרגע הזה כדי להגיד לי בהתלהבות: היי! שחררו שני חטופים!

ואני התעוררתי לגמרי ושקעתי לתוך הדיווחים. לא לגמרי הכרתי את כל הפרטים, אבל היא, שמכירה כל חטוף על כל פרט בביוגרפיה שלו, סיפקה לי את כל מה שחסר, וכמו כולנו צהלתי, שמחתי וליוויתי את לואיס ופרננדו כל הדרך לתל השומר אל משפחותיהם - ואז נרדמתי בחיוך מתוק כשבדמיוני שני ארגנטינאים חמודים ותשושים מחייכים מלוא פניהם.

בבוקר כבר הגיע הותר לפרסום ארור. שני לוחמי צה"ל, רס"ל עדי אלדור ורס"ל אלון קליינמן שנפלו בקרב. כרגיל אצלנו, התערבבו הרגשות והכל הסתבך. מעל העצב הנורא על הנופלים ריחף ענן של שמחה ותקווה בגלל השבים. תיאור הפעולה החל לצאת טיפין־טיפין. תמונות ומראות ופרטים ואפילו ציטוטים ורסיסי שיחות. ומיליוני הישראלים הדוויים, שעד לרגע זה ראו בדמיונם רק שני ארגנטינאים חמודים ותשושים מחייכים בשמחה, יכולים היו, כתוצאה מהדיווחים, להוסיף תמונה. אח, איזו תמונה!

אין כמו ארגנטינאים שמחים ואין כמו לואיס ופרננדו ומשפחותיהם ואין כמו צה"ל והשב"כ. איזה כוח עצום היה בתמונה הזו. הן בעזה נותרו עוד 134 חטופים והבוץ גדול וחוסר הידיעה מטריף, אבל התמונה הזו החזירה את האמון בצה"ל ובכוחו הבלתי מוגבל, נתנה תקווה להמשך, הוכיחה שהחטופים בראש מעייני כולם, השפילה את האויב ושימחה את הלבבות.

• • •

איני יודע כמה מהקוראים שמעו את השם "רבי אלתר", אבל תשאלו כל חרדי מגיל מסוים והוא יידע בדיוק במי מדובר. אלתר יאכנס ז"ל היה מורה בתלמוד תורה "ליד ירושלים", שלפני 35 שנה החליט לעשות משהו עם כישרון המשחק הקומי שלו ועם כישרונו המוזיקלי, והחל להוציא לשוק קלטות שמע ובהמשך גם קליפי וידאו שהוא יצר סביב עולמם של הילדים.

זו היתה יוזמה מאוד במקומה. דור אחד קודם לשלכם, הדור שלי, לא זכה לשום אלטרנטיבה תרבותית. מצד אחד ניסו ככל שניתן לסגור את הילדים מפני העולם התרבותי שבחוץ, ומצד שני כמעט ולא סיפקו לו שום אלטרנטיבה אחרת. הילדים החרדים בני דורי נאלצו לבחור באחת משתי אופציות: או לפזול החוצה, כמוני, להירשם לספרייה העירונית ולפגוש את עולם ספרות הילדים שבחוץ, או לחנוק את עולמם הדמיוני ולהסתפק במה שיש. ילדים חרדים של היום כבר נהנים מעולם תרבותי עשיר שהולך ומתפתח, בעיקר בתחומי הספרות אבל גם בתחומי אמנות נוספים. לנו לא היה כלום.

• • •

פה ושם נולדו יוזמות. ספרים אחדים, בעיקר סיפורי צדיקים, לצד תעשייה מוזיקלית מפותחת שהחלה בארה"ב ויובאה לכאן בכמויות גדולות, וזה עדיין לא הספיק. פתאום הגיע "רבי אלתר" ותוך שנייה חרך את כל השוק. אין ילד מהתקופה ההיא שלא יודע בעל פה כל שורה מכל שיר.

צריך לומר ביושר שהסחורה היתה די דלה: מילים פשוטות, חריזה מרושלת ומקרטעת ואף לא מנגינה חדשה אחת. כל השירים הולבשו על לחנים מסורתיים מוכרים מעולם בית הכנסת האשכנזי, ואלתר גם הקפיד לבחור את הכי פשוטים והכי נדושים. אני ממש זוכר שהקלטות האלה הגיעו. הייתי כבר ילד גדול וקצת נעלבתי מהרמה: "עננים בשמיים, אולי יירד גשם היום בצהריים, משיב הרוח ומוריד הגשם", שלא לדבר על ההתפתחות הדרמטית המתרחשת בבית השני: "כובע על הראש כפפות על הידיים, אולי יירד גשם היום בצהריים". אוי ויי איז מיר, מה שנקרא.

• • •

הלהיט הכי גדול והכי זכיר של רבי אלתר היה שיר שסיפר את סיפור יציאת מצרים. שיאו של השיר היתה השורה הבלתי נשכחת הבאה: "פרעה בפיג'מה באמצע הלילה אי אי אי אי אי" (את ה"פרעה" מבטאים במלעיל וביידיש "פארוי"), זהו תיאור של הפסוק מפרשת "בא", המתאר את הלילה ההוא שבו הוכה כל בכור בארץ מצרים: "ויקם פרעה לילה....ויקרא אל משה ואל אהרן ויאמר: קומו צאו מתוך עמי...". והנה, בתוך כל הזלזול המסוים בטקסטים ובלחנים, לא יכולתי שלא להבין שבקטע הזה, של פרעה והפיג'מה - היה משהו.

די היה בכך שגיליתי שגם היום, בגילי, אין לי שום דרך לדמיין את יציאת מצרים מבלי שבלב ההתרחשות, לצד המים הניצבים כמו נד ועם העבדים שנס המדברה בראש זקוף, משארותם צרורות על שכמם, מתרוצץ איזה תות ענח אמון, עם המתקן הפרעוני המוזר הזה של הפסים בזהב ושחור על הראש ופיג'מת פסים מפלנל על גופו המלכותי. מה שאומר, בפשטות, שאלפי־ אלפי ילדים חרדים, כבר כמה דורות, מצליחים לדמיין היטב בעזרת שורה אחת מפוצחת בכישרון את הסיפור המכונן הזה. וזה דבר גדול מאוד.

• • •

לפני שבוע נפטר רבי אלתר בירושלים. הרבה נאמר אחרי מיטתו. כולם זכרו ודיברו על פרעה ועל הפיג'מה. באתר "כיכר השבת" מצאתי קטע נהדר שכתב אלי גוטהלף, שגם הוא גדל על החומרים האלה, וההגדרה שלו היתה כל כך מדויקת עד שאני שמח לצטט אותה כאן: "תמונת ניצחון!", הוא כותב. "רבי אלתר העניק לדורות של ילדים תמונת ניצחון". הרי הכוח של השורה הזו לא היה רק בכך שהיא הצליחה להעביר את הסיטואציה - היא הצליחה להעביר גם את תחושת וחוויית הניצחון והחירות. "זה כמו", הוא ממשיך, "לדמיין את יחיא סינוואר רץ באמצע הלילה, בפיג'מה, מחפש את גלנט כדי להיכנע. הכי פשוט".

חמוד אלי ויפה אמר. ותודה לר' אלתר ז"ל על פרעה ועל הפיג'מה. תמונת ניצחון הוא ביטוי מסובך קצת, שאפילו מצא את עצמו נדחק לכמה ויכוחים בשבועות הקשים האחרונים. אני דווקא ממש מחבב אותו ומכיר בקיומו ובצורך שלנו בה, בתמונה. זוהי לא תמונה במשמעות תצלום, אלא במשמעות מראה וצורה.

• • •

יש דברים ורגעים במלחמה שאומרים הרבה יותר ממה שהם בפועל, ועל כן הם תמונת ניצחון. היו לנו כל כך הרבה כאלה במערכה הזו, לצד כל התמונות הרעות והקשות. רובן קשורות, ובצדק, להצלתם של אחינו ואחיותינו החטופים. כל חטוף ששב לגבולו הוא תמונת ניצחון, לא כל שכן אם זה קרה בידי גיבורי צה"ל וזרועות הביטחון. שיבואו עוד ועוד ושננצח במלחמה הזו, גם אם סינוואר עוד לא רץ לגלנט. כל חטוף שחוזר, כל הישג של צה"ל, הם פס בפיג'מה. בסוף הוא עוד ירוץ. באמצע הלילה.