ב־7 באוקטובר היה אביב אביטל בביקור בפורטוגל, שם מתגורר אבא שלו בשנים האחרונות. רק חצי שנה קודם לכן, במארס 2023, השתחרר משירות סדיר כחובש קרבי. כשהבין שפרצה מלחמה התחיל לברר פרטים ולתקשר עם מי שצריך, ותוך כמה ימים כבר היה בדרכו למדריד ומשם בטיסה ארצה, היישר לשטחי הכינוס.
הוא צוות לחפ"ק מג"ד 697 בחטיבה 551 - חטיבת מילואים. במשך כשבועיים התאמנו, עד שהחל התמרון הקרקעי והיחידה שלהם היתה מהראשונות שנכנסו לרצועה. במשך שבועות ארוכים לחמו בבית חאנון, בית לאהיה, אל־עטאטרה ובשכונת שייח' רדואן בעיר עזה - חיסלו מחבלי חמאס, תפסו שבויים, השמידו פירי מנהרות ומשגרים ופגעו בתשתיות טרור.
וגם שיחקו שחמט וקלפים, קראו ספרים, האזינו לרדיו, ניגנו, התפללו, שרו שירי שבת, הדליקו נרות חנוכה, בישלו ואכלו. לפעמים היו רעבים, הרבה מאוד חשבו מה הם עושים שם, וכל הזמן התגעגעו מאוד הביתה - להורים, לאישה, לילדים, לחברה, וגם לאקסית.
תוך כדי זה כתב אביב יומן, שמתאר באופן אחר, ייחודי, את היומיום של הלוחמים בעזה. את קטעי היומן שכתב בלב התופת הוא רוצה להוציא כספר, וחולם שאם קורא את הכתבה בעל הוצאת ספרים שירצה לקחת את החלום צעד קדימה, שייצור איתו קשר. כל השמות בכתבה פרט לזה של אביב שונו, לשמירה על פרטיות המופיעים בה.
13.10 | מפורטוגל למדריד
עברו שישה ימים מאז שהתחילה המלחמה. אני כותב עכשיו מתוך הרכבת לליסבון, מקווה שאף אחד לא יחפש את המחברת הזאת בשביל לקרוא בה ולהעלות ציטוטים שלי. עדיף להישאר אנונימי כמו שאני. לפני הרבה שנים, בתיכון, שמעתי שלפני שנכנסים למלחמה כותבים מכתב, שיפתחו למקרה ש... מאז שהתחילה המלחמה אני חושב על זה.
אני עושה את ההפך הגמור מכל המלצה שהייתי נותן למישהו בהיסטוריה במצב מלחמה. הייתי אומר להם תברחו, תעזבו לארה"ב, ובמקום זה אני מגיע במיוחד מפורטוגל. אני לא מרגיש גיבור, דווקא די פחדן, כמו בקזינו. אני מרגיש שאני נכנס לרולטה ורק מזל יכריע את גודל האבידות. אני לא מאמין גדול ב"מזל", אבל בזמנים כאלה קשה להישאר רציונליים.
30.10 | יום ראשון בעזה
קמנו מוקדם בביל"ו, הכנו את כל הציוד, אכלנו קצת ואחרי כמה עיכובים עלינו לאוטובוסים. היתה נסיעה ארוכה שאחריה עצירה, עד שבסוף לקחו אותנו לשטחי כינוס. היה כבר חשוך ליד קיבוץ בצפון הרצועה, וכששמתי על עצמי בפעם הראשונה את כל הציוד הוא היה כל כך כבד. ממש. היה לי ציוד אישי, פק"ל חובש, אלונקה, אפוד קרמי וכל מיני שטויות כמו רימונים ומחברת לכתוב בה. ההליכה בציר של שבעה קילומטר לקחה לדעתי יותר מ־7 שעות, ובזריחה הגענו ליעד. הדרך היתה לי קשה, אבל אברי ונירו עודדו אותי.
אחרי שהגענו התחלנו התקפה, הפלס"ר ופלוגה ב'. כמובן לא לפני שטנקים, D-9 ומלא הפצצות של חיל האוויר ותותחנים ריככו את השטח. הייתי רגוע בהתחלה, אבל שריקות של דברים שנופלים מהשמיים הלחיצו אותי. צריך להתרגל שזה של חיל האוויר שלנו. היו לנו שני פצועים, שני הפצועים האמיתיים הראשונים שטיפלתי בהם. הראשון עם כדור בכתף והשני עם שבר ברגל. בתור חובש בחפ"ק מג"ד, הרגשתי משמעותי. מעניין מתי ייפול לי האסימון שזו לא בדיחה מה שקורה פה. המשך יבוא.
אני מקווה שאף אחד לא יחפש את המחברת הזאת בשביל להעלות ציטוטים שלי. עדיף להישאר אנונימי. לפני הרבה שנים, בתיכון, שמעתי שלפני שנכנסים למלחמה כותבים מכתב, שיפתחו למקרה ש... מאז שהתחילה המלחמה אני חושב על זה
01.11 | "גשם סגול"
אכלתי וישנתי עד שהעירו אותי למשלחת אספקה. יצאנו עם ציוד לאסוף את האספקה ובזמן הזה היתה הרבה פירוטכניקה שלא ידענו אם היא שלנו או שלהם, עד שהכריזו "גשם סגול". אנשים נשכבו אבל לא קרה שום דבר, ואז הרימו שני מטולי תאורה שחשפו אותנו ועוד שנייה נחתו עלינו, כי הרוח החזירה אותם. היו הרבה צעקות, אבל אחרי שכל זה נגמר הגיע האספקה. עבדנו בעבודת צוות מטורפת. כולם יחד פורקים את התיקים ומסדרים את הציוד. בסוף ישבו איזה חמישה חבר'ה להכין לכולם טורטייה עם טונה, תירס, שעועית, דוריטוס ובצל. היה טעים ממש.
באמצע הלילה סימקו העיר את כולם ואמר שיש התארגנות של 12 מחבלים לתקוף אותנו. שמנו וסטים וקסדות והתיישבנו, מוכנים למקרה הצורך. אחרי איזה 5 דקות הוחלט להחזיר את כולם לישון. היום רק התחיל. תחושת רגיעה. קיבלתי את מה שהיה חסר לי, אוכל ושינה. החבר'ה יצאו שוב לטפל במיוערת המציקה הזאת, אבל אני לא רלוונטי אז נשארתי במבנה. הנה אני כותב בסתלבט.
02.11 | 12 פצועים
קמנו בבהלה... אחרי דקות בודדות הבנתי שהיה אירוע של הטלת רימון מרחפן על מגנן. יש פצועים והרבה כוחות נעו לעזור. כרגע אני לא שימושי והבנתי שלא לקחו אותי בחשבון כי - א. בגלל שהתעוררתי מאוחר, ב. פשוט שכחו שאני קיים. כרגע מדובר על 12 פצועים במצב שלא דורש מסוק לפי מה שהבנתי. כמובן שבמקום לחשוב על הפצועים ועל איך ההורים ידאגו, אני שואל את עצמי אם אלה דואגת לי.
03.11 | חיפוי בקבלת שבת
השתעממנו. הצעתי לאברי לשחק קלפים. שיחקנו פוקר סיני שהיה חמוד ואז עברנו לשחק קמביאו. סימקו הצטרף והספקנו כמה סיבובים. תוך כדי המשחק הגיע פרייזן ביחד עם צרפתי, ודודי והתחיל להפריע למשחק והראה לנו איזו חוברת מגניבה שהם מצאו. היה שם תיאור של איך לעשות מארב לחיילים, חטיפה, גלעד שליט, שימוש במטענים וטילי נ"ט.
אמרנו לו תן לנו רגע לסיים, אבל כמה קלפים אחר כך שמענו פיצוץ וישר עלה דיווח "צוות של הפלס"ר קיבל נ"ט". המשחק הופסק. "לעלות על ציוד מלא".
אנחנו כבר שבוע בעזה ולא היתה תקיפה משמעותית עלינו. אני מקווה שהיא תבוא כשאנחנו מוכנים. זה 100% גזר דין מוות למי שתוקף אותנו. היום יום שישי ואני בטוח שבמוצ"ש זה יקרה. היום אמור מטוס קרב לחסל את המג"ד של בית חאנון.
בכניסת שבת דודי הכין נרות מפחיות קולה, שמן ואיזה שרוך שמצא. הוא סיפר איך הנרות היו פעם בשביל שיהיה אור בבית. ספק מבצעי אבל מאוד סימבולי. התחילו להגיע חבר'ה לתפילה קבלת שבת. ספרנו וראינו שאנחנו בדיוק מניין. דודי מאוד התרגש מזה, צ' ביקש להגיד קדיש והתחלנו לשיר את הזמירות של שישי-שבת. המילים קיבלו משמעות חזקה.
זאת היתה תפילה כשמי שישב מקדימה עם נשקים וקסדות חיפה לכיוון ירושלים. שרנו בקול ולא חששנו, לפחות אני. אפילו היתה לי תחושה של "נראה מי מעז להפריע לנו עכשיו". להסתכל מסביב ולראות שכולם מכירים את השירים הוריד איזו מסיכה שכביכול הפרידה בינינו. זה הזכיר לנו מאיפה אנחנו ומה אנחנו עושים פה.
התפילה החזירה לי את הרצון ללכת לתפילות שישי וגרמה לי להצטער שלא הלכתי עם אבא של אלה כשיכולתי. אחרי זה עלינו למעלה ועשינו קידוש, אכלנו מנ"קים שהגשנו יפה בתוך טורטייה, דיברנו והיתה תחושה של אחדות והתרוממות.
יש לי תובנה חמקמקה של מחשבה שלא ברור ממה התחילה. הבנתי שאני רוצה להרגיש יהודי. אני אמנם לא דתי, אבל ללכת לקבלת שבת בבית כנסת נראה לי דבר שיעשה לי טוב, וגם ללמוד תנ"ך.
תובנה שנייה היא שאני בחסך של חיי לילה. אני חושב שארצה להתחתן ולהקים משפחה בגלל היופי שיכול להיות בלבנות משהו עם מישהי שאתה אוהב, למרות שעדיין מציקה לי בראש המחשבה שכולם מתגרשים בסוף.
07.11 | הרמקול הפך לרדיו
מצאנו רמקול ערבי ועשינו הכל כדי להפוך אותו לרדיו. הצלחנו להפעיל אותו לפני המהדורה של 10 בבוקר ברשת ב', שבה סיפרו על מצב המלחמה בקול מקוטע וכולם עמדו להקשיב.
תיארו את ההתקפה שלנו על בית החולים ומה שמצאנו שם. מטורף שאנחנו בחזית הלחימה והעניין היום. בכל מקרה, משפרים עכשיו את הקליטה מהרמקול ונהנים מהמוזיקה. שומעים ברדיו הרבה דיווחים על פעילות של הגדוד שלנו, על השמדת המנהרות והתקיפה בבית החולים.
08.11 | יום הולדת מפתיע
התעוררתי למראה עוגה. זאת היתה עוגת יום ההולדת של אביהו, שהגיעה שלמה בקטע מפתיע. קרמר ו־צ' בונים על היומן שלי ורוצים שאכתוב גם להם. נתפסתי ככותב היומן, וכל בוקר אומרים לי "יומני היקר"...
וואו, פשוט וואו. איזה כיף היה לקבל את המכתב מהמשפחה. הדברים שכתבו לי היו כל כך מדויקים שזה מדהים. מה שאמא כתבה היה יפה, אוריה הצחיק אותי והיה מדויק, ואריאל היה חמוד וכל כך מדויק גם. העלה לי חיוך וריגש אותי. חבל שהם לא יודעים שאני רוב הזמן כותב יומן ולא יורה בנשק יותר מדי. השיא שלי היה ביום הראשון עם שני הפצועים, אבל עדיף להיות חובש מובטל בזמן מלחמה. בא לי לחזור לפורטוגל, לטייל, לחגוג, להשתכר ולשכוח מה קורה. יאללה, מת לעוף מפה ומוכן להיכנס שוב.
היו לנו שני פצועים, שני הפצועים האמיתיים הראשונים שטיפלתי בהם. הראשון עם כדור בכתף והשני עם שבר ברגל. בתור חובש בחפ"ק מג"ד, הרגשתי משמעותי. מעניין מתי ייפול לי האסימון שזו לא בדיחה מה שקורה פה
11.11 | הסיוט של כל לוחם
אתמול, אחרי שניסיתי לישון, קרמר הגיש אוכל חם בחסות אונר"א. זה היה יום שישי, האווירה היתה טובה, פסטה ברוטב עגבניות בלי עגבניות, אורז עם תירס ואורז עם אננס. ישבנו רגועים, חשבנו ודיברנו ואז נשמעה צעקה של עומר מלמעלה: "כולם על ציוד עכשיו!"
כולנו נדרכנו. הבנו שקרה משהו ועוד מעט כחפ"ק מג"ד נצא. אמרתי לאברי להביא את הציוד הרפואי שהוא סחב בשבילי. עבדנו מהר ועזרנו אחד לשני כמו בהקפצה בטירונות. התחלנו להבין שהפלס"ר עלו על מטען באזור המסגד. יש כ־10 פצועים. הוכרז אר"ן, הסיוט של כל לוחם.
עליתי על כפפות ויצאנו בקצב לעבר המסגד. בדרך היו הרבה כוחות שאבטחו את העבודה על הפצועים ובאוויר היו שני רוכבי שמיים. בהתחלה לא נתנו לי להיכנס. חיכיתי בחוץ בזמן שאיזה חובש נדבק אלי, התחיל לבקש כפפות וניסה לנהל משהו למרות שלא היה קשור. בשלב מסוים פנקס הקשר"ג יצא מהמסגד וצעק "אביב". עניתי לו "כן", והוא אמר "כנסו". נכנסתי בריצה וראיתי שתי שורות של פצועים או יותר נכון שורה ארוכה וכמה פצועים בודדים.
על כל פצוע כבר היו איזה 203 מטפלים וניסיתי למצוא את מקומי. בשלב מסוים הסתכלתי ימינה לאחד הפצועים, ואת התמונה הזו יהיה לי קשה מאוד למחוק מהזיכרון. נתקעתי במבט עליו וחשבתי בתחושה רעה ועצובה "איזה מזל שזה לא אני". היה לי כל כך עצוב על מי שלא התמזל מזלו.
פתאום מישהו שאל "אתה חובש? לך לפצוע ההוא. הוא יגיד לך שהוא לא דחוף, בכל זאת תבדוק מה איתו". מובן שרצתי אליו וראיתי שהוא בהכרה וכבר מחובר למדדים. דיברתי איתו והוא כבר קיבל את היותו פצוע, למרות שלפני זה שמעתי מאנשים שהוא הסתובב וניסה לעזור.
תוך כדי שאני עובד עליו הגיע עוד חובש, לקח מדדים, פתח וריד ודיבר איתו. אני ניסיתי לדאוג לנוחות של הפצוע. מנהל האירוע אמר לפנות אותו. הוא כבר היה מוכן לפינוי על אלונקה ולצערי לא שטפתי לו את הפנים מספיק טוב. ליוויתי את האלונקה, העברתי את הפרטים שלו לפינוי והוא עלה. במבט חטוף על שאר הפצועים שהגיעו, חלקם מכוסים לגמרי, והיה שם פצוע אחד שזיהיתי, הוא היה מחזור מעלי... לראות אותו ככה על האלונקה זעזע אותי שוב במיוחד כי אני והוא באותו שלב חיים ואני בטוח שגם אותו המלחמה תפסה בהפתעה.
חזרתי בריצה למסגד, ריצה עם ציוד מלא שהרגשתי בה כאילו אני יכול לרוץ לנצח והקצב יישאר קבוע. איזה קודקוד בכניסה מנע מכל מי שרצה להיכנס. הבנתי את ההיגיון. אחרי שפינו את הפצועים ולקחו את שאר הציוד לבית הסמג"ד, התחיל להחשיך וצעדנו חזרה לבית המג"ד. התיישבנו במעגל בקומה הראשונה וכל אחד בתורו סיפר מה הוא חווה. שיתפנו והבנו שכולנו ראינו דברים בפעם הראשונה...
תוך כדי המעגל, צ' סיפר על בן דוד שלו שככל הנראה היה בפיצוץ, וכמה הוא עצוב על זה שעכשיו הוא צריך להסביר לאשתו של בן הדוד למה הוא נהרג או נפצע. צ' הוא זה ששכנע את בן דוד שלו לבוא לגדוד ועכשיו הוא צריך לחיות עם מה שקרה. אני מאוד מעריך את צ', הוא הדמות האבהית בחפ"ק ולמרות שהוא מבוגר הוא חייל שווה לכולם. אתמול הוא חזר לארץ, אחיו היה בזיהוי גופות וזיהה שם את בן הדוד שלהם. כאב שאני לא יכול לתאר לעצמי.
22.11 | ההבדל בין הגופות
התחילו לעדכן מה הלו"ז. בין החידושים בישרו לנו על עסקת חטופים. 50 חטופות וילדים בעד מחבלות חמאס או משהו ו־5 ימים של הפסקת אש. מבחינתנו, מה שזה אומר הוא שהלילה אנחנו מתקפלים אחורה. חוץ מזה יתחילו רענונים.
ישבתי לשמור עם שילה. הוא סיפר על הגעגועים ועל כמה קשה לו. הבנתי את הגעגועים, בכל זאת אישה וילדים בבית. לא ידעתי אם לקנא או לא. מצד אחד יש לו משפחה, אישה וילדים שהוא אוהב, ומצד שני יש לו משפחה, אישה וילדים שהוא אוהב...
לא מזמן היה פה בום גדול ומתברר שגדוד של הנח"ל חטף נ"ט. מקווה ומאמין שזה לא קשור לאלי או ליואל.
דיברנו על זה היום ורציתי להתייחס לזה פה. הרבה מדברים על ההבדל בין לראות גופה של מחבל ללראות גופה של חייל שלנו. זה מטורף, אבל יש הסכמה גורפת שהגופות והפציעות של המחבלים דומות לחיה דרוסה. האם זה ממקום של צדק או ממקום של לאומנות? לא יודע למה, אבל זה פשוט נכון.
23.11 | לקנא או לא
אתמול הייתי עצבני בערך מהבוקר, ככל הנראה בגלל הרעב. פעם ראשונה בעזה שבאמת חסר אוכל. מאז שהתיק שלי נהיה ממש כבד אני ממעט לסחוב אוכל ולאגור אותו, וזה מביא אותי למצבים שנגמר לי האוכל.
הודיעו על הפסקת אש ועסקת שבויים ומאוד שמחתי מזה ש־50 נשים וילדים יחזרו סוף־סוף הביתה. אפשר רק לתאר את הזוועות שהחטופים חווים בעזה. לדעתי ברגע שאותם שבויים ראשונים יגיעו לארץ הדברים שייחשפו יהיו כל כך נוראים, שלא יהיה מנוס מלמחוק את עזה.
שיחקתי עם אלי שחמט. המשחקים נגדו מתסכלים. זה תמיד נראה שאני עומד לנצח ובסוף אני מפסיד. הלכתי לישון בידיעה שמעירים אותי להליכה הלא מיוחלת. בסוף קמתי מאוד מבולבל בשעה 22:40. סרגיי העיר אותי לשמירה. מתברר שאמור להיות איזה פיצוץ, וגם נדחתה עסקת השבויים. לאף אחד אין מושג למה, אבל היא נדחתה ב־24 שעות. התבאסתי לחשוב על החטופים והמשפחות שציפו לראות אור בתקופה הזאת. חשבתי על כמה זה שיבש את הצבא שעצר לקראת הפסקת האש ועכשיו צריך להתניע מחדש ל־24 שעות.
ישבתי לשמור עם שילה. לא יצא לי לשמור איתו אף פעם והוא סיפר על הגעגועים שלו הביתה ועל כמה קשה לו. הבנתי את הגעגועים, בכל זאת אישה וילדים בבית. לא ידעתי אם לקנא או לא. מצד אחד יש לו משפחה, אישה וילדים שהוא אוהב, ומצד שני יש לו משפחה, אישה וילדים שהוא אוהב...
הייתי רוצה לשאול את אלה אם היתה באה להלוויה שלי, ואם כן, אם היתה מוכנה להגיד מילים, כל מילים שהן, ואם כן, למה שלא תהיה מוכנה לעשות את זה כשאני בחיים. ואם לא, למה לא - הרי כבר לא אוכל לפגוע בה יותר
03.12 | פעם שלישית עזה
אני יושב באוטובוס לעזה בפעם השלישית, למשימה הרביעית שלנו. אחרי שהיינו בבית חאנון, בית לאהיה ואל־עטאטרה, ממשיכים לעיר הגדולה - עזה.
אני מרגיש הקלה לעזוב את הטלפון ואפילו קורא לזה "לחזור למקום המוכר", שבו אתה יודע ומכיר את סכנת החיים שלך. כל החיים אנחנו בסכנת חיים. היא חמקמקה וקל לשכוח ממנה. זה גורם לאדישות ולחוסר הערכה לדברים שיש לך, ועכשיו כשנכנסים למקום שבו כל רגע חייך עלולים להיגמר, בעצם לא השתנה דבר חוץ מזה שהסכנה מסתכלת לך בעיניים.
קיבלנו כל כך הרבה ציוד חדש - מתרומות ומצה"ל - שעשה לי חשק לעשות את שביל ישראל אחרי המלחמה. זה יכול להיות חוויה מרפאה בשביל לעכל את חיי לפני הלימודים, העבודה והמחויבות. יש לי תיק, שק"ש, נעליים, שלוקר - מוכנים לצאת לשביל.
11.12 | יום משוגע
אתמול היה יום משוגע לגמרי! הכנתי לי משהו לאכול ואז סימקו אומר לי "תקפל את הציוד, אתה יוצא עם ארצי לראות שבויים". דפקתי כמה ביסים בטורטייה עם טונה וזרקתי אותה. מודה שהתרגשתי, סוף־סוף משהו משמעותי במלחמה.
התחלנו לנוע. פנייה פה פנייה שם, והנה ניצבו לפנינו 13 ערבים, כולם גברים, מופשטים, אזוקים ועומדים בשורה. כיסינו להם את העיניים בשביל שלא ידעו לאן לוקחים אותם ולקחנו אותם להאמרים. היה ביניהם אחד עם יד שבורה, אחד שמן, אחד זקן, שניים שנראו כמו ספגטי מחיטה מלאה על בוקסר ואחד שידע עברית.
שילה נסע לידם עם סכין שלופה בקטע מאיים אבל הם היו עם עיניים מכוסות אז כולם צחקו עליו. היה מסריח בטירוף, הם היו טינופת רצינית. הרבה מסביב שהתלהבו ורצו להרביץ להם.
פלג התחיל את החקירה שלו, ניסה להבין את השם, תעודת הזהות והגיל ולהעביר את הפרטים אחורה, כדי שיגידו לו אם יש להם שייכות לחמאס. הפרדנו ביניהם - צד אחד לא מעניינים, צד שני נבלות סרוחות. תפסתי לי כיסא והסתכלתי עליהם יושבים להם, רועדים מקור ובחוסר נוחות, ותהיתי לעצמי אם חלק מהם חמאסניקים, האם יותר גרוע להיות אזרח עזתי בצפון הרצועה או שבוי שלנו, והאם אני רחמן מדי או לא. היה לי ברור שאם זה היה הפוך, הם לא היו מרחמים עלי. הבנתי שם שלעולם לא אכנע בקרב. אמות לפני שאפול בשבי.
הם ישבו מחולקים ל־5 מצד שמאל ו־8 מצד ימין. החבר'ה של צד שמאל היו "המעניינים". היו ביניהם שני פעילי חמאס, אחד ממשרד הבריאות, אחד אבא של חמאסניק ואחד שאולי יודע איפה יש חטופים.
17.12 | "רק" חייל פשוט
חזרנו לעשות שמירות כרגיל. אחרי זמן מה של חוסר מעש שאני לא מצליח להיזכר מה היה, בנצי הודיע שיש עדכון חטיבתי על המצב. הוא דיבר על אירוע מטומטם שבו ירו בחטופים שהצליחו לברוח.
בבוקר, בזמן שקראתי, פרייזן שם רדיו. בהתחלה התעצבנתי, אבל הקשבתי לחדשות. היו הרבה קיטועים בגלל דיבור בקשר במקביל. החדשות התחילו בדיווח על עוד הרוגים. נורא שהמספרים רק עולים בלי הפסקה. ואז היה קיטוע והתחילו לדבר על הפסקת אש ל־7 ימים שבמהלכה ישוחררו כל השבויים, צה"ל ייצא בכללותו מעזה ובסוף הפסקת האש יהיה מחוץ לגבולות הרצועה. זה זעזע אותי שצה"ל ייצא בכזאת קלות, כשאי אפשר לסמוך על חמאס.
הדיווח הזה הסתדר לי עם העובדה שהתחלנו להתקפל במהירות מהשטח. צה"ל ממש מוציא כוחות מעזה. ברגע שהבנתי שזאת אופציה למה שקורה מאוד התבאסתי, אבל כמו שבתחילת המלחמה זכיתי לא להיות ממקבלי ההחלטות, גם עכשיו אני צריך לשמוח שאני "רק" חייל פשוט.
אני תוהה אם הכתיבה הרציפה כל יום ביומן הזה תעזור לי בכתיבה של המאמר בפסיכומטרי.
יש לי תובנה חמקמקה של מחשבה שלא ברור ממה התחילה. הבנתי שאני רוצה להרגיש יהודי. אני אמנם לא דתי, אבל ללכת לקבלת שבת בבית כנסת נראה לי דבר שיעשה לי טוב, וגם ללמוד תנ"ך. תובנה שנייה היא שאני בחסך של חיי לילה
28.12 | כשהבית נהיה מדכא
בוקר טוב, ישנתי מצוין. השעה 09:15 ורק עכשיו קמתי לשמירה. שכחו לרשום אותי ברשימה הלילה וזכיתי לישון לפחות 10 שעות.
הערב ירד, פרייזן וסימקו הלכו הביתה וחזרו מלא קצינים של החפ"ק מג"ד. הם חזרו עייפים, הבית נהיה מקום מדכא לכולם.
לראות את המלחמה מהצד השני יכול להיות ממש מבאס. לראות את העולם ממשיך כרגיל ושוכח זה מבאס, וגם לראות אנשים שהמלחמה שינתה את החיים שלהם לעד זה מבאס. לחשוב על האקסית זה מבאס ולחשוב על מישהי שהייתי רוצה לאהוב זה מבאס.
29.12 | מה עם "מה שלומך?"
03:15 בלילה. אני עייף מדי לקרוא אז אני כותב. אתמול, לפני שהלכנו לישון, התברר שהיציאה שלנו נדחתה שוב. כל פעם משאירים אותנו עם המילים "מחר נגיד מחר". מבאס אותי שנפספס את כל המסיבות של השנה החדשה.
מה חשבתי לעצמי כשנכנסתי לזוגיות. ידעתי שאפגע אבל אהבתי אותה כל כך שלא היה אכפת לי... גם אני עצמי פגעתי בה בצורה נוראית... זו קללה רצינית הקשרים שהיו לי, עם מוטיב חוזר רע. אחד מהם הוא ההבנה שהייתי רוצה להתחתן עם האקסית. סעמק! בית! לקבל ממנה הודעה! מה ביקשתי? "מה שלומך?", "חשבתי על זה ואני רוצה שנדבר". מה הייתי נותן בשביל זה...
אם יש משהו שלימדה אותי המלחמה הזאת זה שהחיים קצרים מדי בשביל לדחות את מה שאתה אוהב, צריך לחיות תמיד את מה שאתה אוהב.
הייתי רוצה לשאול את אלה אם היתה באה להלוויה שלי, ואם כן, אם היתה מוכנה להגיד מילים, כל מילים שהן, ואם כן, למה שלא תהיה מוכנה לעשות את זה כשאני בחיים. ואם לא, למה לא - הרי כבר לא אוכל לפגוע בה יותר. אני מניח שמצאתי את התשובה, אבל מרגיש לי שאולי היא לא. אני מדבר בעיקר כדי להמשיך הלאה מהר יותר.
יאללה, לשתות מים, פיפי ולישון. גם ככה אין פה משהו טוב יותר לעשות. לילה טוב.
תהיתי לעצמי האם יותר גרוע להיות אזרח עזתי בצפון הרצועה או שבוי שלנו והאם אני רחמן מדי או לא. היה לי ברור שאם זה היה הפוך, הם לא היו מרחמים עלי. הבנתי שם שלעולם לא אכנע בקרב. אמות לפני שאפול בשבי
30.12 | יום אחרון בעזה!
בסך הכל, כרגע, 85 ימי מילואים, 10 ימים בבית, מהם שבת אחת.
אז קצת סיכומים:
אני אחרי 4 ספרים: האדם מחפש משמעות, הזהו אדם?, אומנות האהבה והמלט.
פעלנו בארבעה אזורים בעזה: בית חאנון, בית לאהיה, אל עטאטרה ושכונת שייח' רדואן, והגדוד חיסל כ־150 מחבלים במצטבר.
יש לגדוד 60 פצועים וארבעה הרוגים: רס"ם (מיל') יוסף חיים (יוסי) הרשקוביץ, רס"ן (מיל') משה ידידיה לייטר, רס"ר (מיל') מתן מאיר, ורס"ר (מיל') סרגיי שמרקין. זכרם לברכה.
הביאו לדפוס: מרב סבר ואלי ברק
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו