מה קורה כשבן גביר חושב שהוא פוטין?

נתחיל מהאמצע. הדרישה לטרנספר שעלתה בכנס בבנייני האומה, היא מוסרית וצודקת. לא טרנספר של משאיות כפי שחלם כהנא, אבל חילופי אוכלוסייה בדרכי שלום ופיצוי - זה הגון. אומה הפותחת במלחמה כנגד אומה אחרת, חייבת לקחת בחשבון שתפסיד הכול.

ככה זה בקזינו של החיים. מי ששם את כל מה שיש לו על שולחן הרולטה, לא יכול לדרוש חלק מכספו חזרה אם המספרים לא הסתדרו לו בסוף. בטח ובטח כשיש ניסיון היסטורי של נאכבה או שתיים. על פי האמת, נכון להעביר את כל ערביי עזה למקום אחר ולבנות על אדמתם חבל ארץ יהודי לתפארת, עונש שיהדהד דורות לעם שמבין רק אדמה, כי דם לא מעניין אותו מזמן.

אבל זה לא אפשרי. לא רק לא אפשרי, גם הדרישה עצמה היא מסוכנת. המחשבה שאנחנו באמת עם השוכן לבדד ולא מתחשב בגויים כלל, היא ילדותית ומטופשת. רק השבוע פורסם שהאמריקאים שוקלים לעצור את אספקת הנשק לישראל כדי ללחוץ עלינו. בינתיים זה לא קרה, אבל בטוח שפעימה אחת או שתיים הוחסרו בקבינט, כי לכל מי שמחזיק באחריות, ולא רק מפזר מילים ריקות לצרכי התעצמות יהודית, נהיר ששבוע אחד בלי משלוחי פצצות וחלקי חילוף וכל מה שדורשת מלחמה בעצימות גבוהה כמלחמתנו, ואפשר לקפל את הכוחות או לספק להם רוגטקות למלחמת הצפון המתקרבת.

המילה טרנספר עצמה, שאמנם הופיעה רק בשלטים בקהל ולא על דוכן הנואמים, היא המילה המגונה ביותר במערב היום. קולוניאליזם הוא המושג הכי לא מקובל באמריקה, ספקית הנשק שלנו, ואין דרך טובה יותר לעורר עוד התנגדות אלינו מלדבר על השתלטות על הרצועה ויישובה ביהודים. זה יעלה לנו ביוקר רב מכפי שאנחנו יכולים לדמיין.

בשיחתי השבוע עם ח"כ צבי סוכות הקשיתי עליו בנקודה הזאת, והוא הודה שלא מדובר בתכנית אופרטיבית, אלא במשאלת לב ארוכת טווח. אם כך, אני מסיק, שכל הדיבור הזה הוא לצרכי פנים, יצירת תנופה רעיונית מאחדת לשולי מחנה הימין תוך השארת רוב עם ישראל שלא מעוניין בהקמת שכונות סביוני רימאל ותלמי חאן יונס מחוץ לתמונה, והרחקת מעט התומכים שיש לנו בעולם מאתנו. מי שמדבר על עוצמה, יתכבד ויתעצם קודם כל פנימית, בתוכו, ולא ישאב את כוחו מהפצת רעיונות דמיוניים שיחריבו עלינו את ביתנו המשותף. לא כל משאלת לב היא תכנית פעולה מדינית. ככה זה כשאתה בן גביר ולא פוטין.

הפתק

האין זה מטורף שלוחמינו עזי הנפש מצאו במנהרה את הפתק ובו הוראות של סינוואר ימ"ש להמשך המלחמה הפסיכולוגית בישראל? כך פרסם השבוע עמית סגל וההוראות שם פשוטות ומובנות לכל.

ארבעה עמודי תווך ללוחמה נגדנו כעת: 1. המשך הפצת סרטוני חטופים. 2. הגברת הלחץ הפסיכולוגי על גלנט. 3. המשך הקו שנתניהו אשם במה שקרה. 4. פגיעה בנרטיב שלנו שהפעולה הקרקעית משרתת את החזרת החטופים.

כך כתוב בפתק, שאולי כתב סינוואר עצמו, או אולי אחד מאחשדרפניו. ולכן, ברור לי שיש לנהוג הפוך ממה שכתוב בפתק. מה שטוב להם רע לי, מה שמשרת אותם פוגע בי, ולכן חייב לפעול הפוך, גם אם זה קשה מאד.

קודם כל, סרטוני החטופים. התקשורת מגלה אחריות ולא משדרת, אבל הם מופצים מיד ברשתות על ידי אנשים חסרי אחריות שגם צופים בהם בעצמם ולא מבינים שבעצם אקט הצפייה הם מגויסים זמנית לשורות החמאס, וגם מעבירים, בשביל הרגע הזה של העונג של להיות זה שיודע ומשתף. להפסיק עם זה. זה הורג את החטופים. לא פחות. לשלוט ברגש, לגלות נחישות ואומץ. לא לשתף. לא לצפות. לא להיכנע ללב המתרגש מדי.

2. בעניין הלחץ הפסיכולוגי על גלנט, ברור שהאיש חייב לקבל יותר תמיכה. הוא מתפקד בסביבה רעילה ביותר, סביבה חשדנית, לא מפרגנת, חתרנית בלתי נלאית. החלשת שר ביטחון בזמן מלחמה זאת בחירה מאוד מפוקפקת, ומי שעושה זאת הוא מנוול. צריך לחזק אותו ציבורית, לפרגן לו, לשלוח לו פרחים לשבת, לעשות משמרת תמיכה ליד ביתו בשעות נורמליות. שיראה סינוואר, ויתפחלץ במנהרה.

3. לעניין המשך הקו שביבי אשם. אני חושב, ברשותכם, שיש לסיפור הזה אשמים רבים מאוד. גם עשר ועדות חקירה לא יצליחו לתאר את כל מעגלי האשמה. בעיני ביבי אשם לא באסון עצמו, אלא בחלק ממה שאפשר אותו, אבל אם הדיבור על זה מחזק את חמאס, פוף, שכחתי מזה. האמת היא שאחרי הפתק הזה מחקתי חלק בטור שכתבתי על אשמת נתניהו. כשסינוואר יהיה תלוי על עץ, נדבר מחדש.

4. יש להמשיך את הפעולה הקרקעית בכל עוז. אם הם רוצים לפגוע בנרטיב הזה, סימן שהוא נכון, והם לחוצים פצצות, ויש להמשיך ללחוץ ולא לרוץ לעסקאות יקרות מדי. עוד קצת, אני מקווה, המחיר יירד.

ושנלכוד אותו כבר, את כותב הפתקים, ונהרוג אותו במנהרה, ונציג נבלתו בכיכר פלסטין, ונחלק בקלאוות ברחובות. אמן.

קשר

המלחמה הזאת מחזירה אותי אחורה בכל כך הרבה מובנים. הנה השבוע דווח שחמאס עבר לתקשר בעזרת פתקים, אחרי שרשתות הקשר שלו נהרסו על ידי כוחותינו. בבת אחת נזרקתי אל ילדותי, אל הפתקים שהיינו מעבירים בשיעור מקופלים קטן-קטן, מיד ליד, מטור לטור עד שבאו אל הכתובת. וכמה פעמים נפתחו בדרך, וכמה פעמים יורטו על ידי מערכת מורת ברזל?

בחיים לא אשכח איך המורה בתיה עליה השלום תפסה את פתק האהבה הראשון והאחרון שכתבתי בחיים, לילדה הכי יפה בכיתה, וקראה אותו בקול רם. את שאגות הצחוק שמעו בבית חנון. וזה היה בכלל בירושלים.

וחשבתי להציע לסינוואר ימ"ש להשתמש בדרך הקשר השנייה שעבדנו אתה אי אז בימים, לפני הטלפונים הניידים והודעות הטקסט, אותן כוסות לֶֶבֶּן מחוררות בקרקעיתן, שחוט ארוך מחבר ביניהן, וכשהיינו מותחים את החוט היטב, היה מעביר את הקולות מרחק רב למדי. אני זוכר את מתקן הקשר הפרימיטיבי הזה נפרס בין ביתי לבין ביתו של חברי בֶּנִי, מרחק כמה בתים במורד הרחוב, ואת המילים הראשונות שנשמעו כשהצמדתי את הכוס לאוזן. "כאן בני, עבור". הרגשנו כובשי ארצות. מי זה אמונדסן ומי אנחנו. מקווה שאין לסינוואר כוס לבן אחת לרפואה.

ועוד מוצר שמעיר בי נשכחות הוא המאכל שהפך להיות סימן ההיכר של המטבח הצה"לי בסיבוב התקומה זה. הקבנוס. אצלי בבית ההורים הקבנוס היה מוצר בסיסי, בשימוש יומיומי, זכר לארץ המוצא של אבא במרכז אירופה, שם שומן בעלי חיים שנארז בצפיפות עם שיירי השיירים מבית המטבחיים נחשב למזון תאווה.

אצלי בבית הקבנוס היה התבלין הקבוע לכל מיני מאכלות, ובמיוחד לאותו תבשיל של תפוחי אדמה וביצים קשות, ראקוט קרומפלי שמו, שהיה מהביל את ארוחותינו בימי החורף הקרים. היום תחת איומי אר.פי.ג'י אני לא נוגע בקבנוס, וצר לי שענף תזונה בצה"ל לא מצא מוצר אחר שניתן גם לאכול וגם לשמר שנים ללא כל מאמץ מיוחד. ובכל מקרה, אני מבין שמפלגת מילואימניקים הולכת ונוצרת מתחת לפני השטח, לשמחתי הרבה, והייתי מציע לה לבחור באותיות קב"נ, לזכר הקבנוס של עזה ולכבוד הקב"נים שעושים עבודת קודש עם היוצאים מהלחימה עם טלטלות נפש קשות.

והכי מחזירה אותי לילדות התחושה ההיא מיום כיפור 73', שעברנו אסון קשה ושכמעט הלך עלינו. איבדנו אלפים אבל יכולנו לאויבים וקמנו חזקים יותר. והלוואי שגם הפעם יבוא בעקבות האסון מהפך, וכוח חדש יקום וייקח אותנו קדימה. שמעז יצא מתוק, או לפחות חמוץ מתוק. שבת שלום.