בתחילת השבוע שעבר, בעקבות ירי רקטות משטח לבנון במהלך מבצע "שומר החומות", הופעלה אזעקה במשגב עם. לרגע קט חדר הקיבוץ השקט מהגבול הצפוני לתוך בליל החדשות הביטחוניות, ממש כמו בימי המתיחות הנושנים מפעם, בשנות ה־70 ובתחילת שנות ה־80.
כששמע על הרקטות, הזדרז מאיר פרץ להסתמס עם חברי הקיבוץ הוותיקים. "לאורך ההיסטוריה שלו משגב עם עבר כל כך הרבה הפצצות. הבנתי מחברי הקיבוץ שהם לא התרגשו מהפיצוצים שנשמעו באצבע הגליל, אבל זה בטח הזכיר להם נשכחות".
פרץ (67), שעזב את משגב עם לפני 38 שנים, חי בו בתקופה שבה הקיבוץ, וכמוהו כל גזרת הצפון, היו מרחב מבעבע מבחינה ביטחונית, לפני מלחמת לבנון הראשונה. היום הוא גר בקיבוץ ניצנים, בין אשקלון לאשדוד, מוקד רקטות עדכני בזכות עצמו.
"חיינו אז בתוך ירי קטיושות של ארגונים פלשתיניים מלבנון, ובאותם ימים לא היתה כיפת ברזל ולא היו התראות לפני נפילות. היינו שומעים שריקות ויודעים שרקטה עברה מעלינו. שנה אחרי שעזבתי את משגב עם חברה ותיקה שלי שם נהרגה מפגיעה ישירה של קטיושה".
הרקטות רודפות אחריך גם היום.
"זאת המציאות הישראלית, אבל אני לא מתרגש מזה. כשיש צבע אדום בניצנים, יש לי ממ"ד בבית, כך שאני לא מודאג".
רצה הגורל, ובדיוק בליל הרקטות משטח לבנון נערכה במשגב עם הקרנת בכורה לסרט הדוקו־דרמה "הלילה הארוך ביותר", שמשחזר פיגוע מכונן שהתרחש בקיבוץ - ושפרץ הוא אחד מכוכביו ומניצוליו.
בתחילת האייטיז שכן משגב עם, הסמוך למטולה, בצמוד לגבול לבנון, והגדר שהקיפה אותו היתה למעשה הגבול עצמו. בלילה שבין 7 ל־8 באפריל 1980 חדרו ליישוב חמישה מחבלים מהארגון הפלשתיני הפרו־עיראקי "חזית השחרור הערבית", דרך פירצה שעשו בגדר הקיבוץ. המחבלים, שהיו חמושים ברובי קלצ'ניקוב וברימוני יד, ביקשו לייצר פיגוע מיקוח מהדהד, שיכפה על ישראל להיענות לדרישותיהם.
למרות שחלפו 41 שנים, פרץ יודע לדקלם בקול שקט ורוגע את השתלשלות האירועים המזוויעה בליל התופת - שנחקק עמוק בתולדות הפיגועים שחוותה ישראל לדורותיה.
באותו לילה גורלי נסעו רבים מחברי הקיבוץ להופעה של חוה אלברשטיין, והכל מסביב היה שלו. חמשת המחבלים נכנסו בחצות וחצי לשטח הקיבוץ, פרצו לבית הילדים שנמצא לא הרחק מהגדר, ובמהלך ההשתלטות על המבנה הרגו ביריות את סמי שני ז"ל, מזכיר הקיבוץ שהוזעק לתקן תקלת חשמל. שני ניסה למנוע מהמחבלים להיכנס - ואז נורה למוות.
בתוך זמן קצר תפסו המחבלים כבני ערובה ארבעה ילדים, שני תינוקות, ואת פרץ עצמו, אז רווק בן 27, שלן בבית הילדים כתורן שמירה לילי. החוטפים הציבו תנאים שונים לשחרור בני הערובה, ובהם מסוק שיחזיר אותם לשטח לבנון, ושחרור מחבלים בכירים מהכלא הישראלי.
ניסיון חילוץ מוקדם של סיירת גולני, בשעות הלילה, נכשל, והוביל למותם של אייל גלוסקא ז"ל בן השנתיים ושל החובש אלדד צפריר ז"ל. בשעת בוקר פרץ פנימה כוח של סיירת מטכ"ל, שחיסל את המחבלים ושחרר שלושה ילדים, שני תינוקות - ואת פרץ הכפות והמדמם. בכך הגיעו לסיומן עשר שעות מורטות עצבים, שתפסו את ישראל בתדהמה.
עכשיו חוזר הפיגוע ומציף את פרץ, בעקבות הדוקו־דרמה "הלילה הארוך ביותר", שיצר נתי דינר (כאן 11, ראשון ושני הקרובים ב־9 בערב). הסרט חוזר לפיגוע דרך ראיונות עם החטופים, בני משפחותיהם והחיילים שהשתתפו במבצע החילוץ, ומסתייע בשחזור עלילתי של האירועים בגילומם של שחקנים - בהם אפרת בוימולד, שירה קצנלבוגן ומיקי ליאון. את פרץ מגלם השחקן עידן שקרוקה.
פרץ אומר שטרם צפה בסרט, אבל הוא ממתין לו בסקרנות. "במשך שנים ארוכות נושא הפיגוע ישב עלי, והיה לי קשה לפתוח את זה. אשתי טוענת שיש דברים בהתנהגויות שלי שקשורים לאירוע. אני לא שקט אם דלתות הבית לא נעולות, ויש מצבים שבהם אני קם שוב רק כדי לוודא שהכל סגור. כשאני מתעורר מרעש, או כשמעירים אותי במפתיע, אני קם בחרדה מאוד גדולה.
"זה בדרך כלל לא מלווה אותי ביום־יום, אלא אם אני נדרש לספר או להתראיין. אז הזיכרונות עולים, ויום־יומיים אחר כך עוד נשארות המחשבות, אבל מהר מאוד אני חוזר לחיי השגרה שלי".
רעייתו, רונית (66), רפתנית, שולפת תמונה ישנה שצילמה לפני שנים רבות: פרץ נראה בה עם שניים מארבעת ילדיהם, שהיו אז קטנים, כשהוא שוכב במיטה קשור בידיו - והם לצידו. "הם שיחקו במחבלים ובבני ערובה", היא מסבירה.
פרץ, מצידו, מכחיש בתוקף כל זיכרון שכזה.
• • •
הוא נולד במרוקו, גדל במעברת מחנה ישראל שמצפון ללוד, למד בפנימייה - ובגיל 15 הגיע למשגב עם, כילד חוץ. "באתי ממשפחה קשת יום, ובקיבוץ השתלבתי עם עוד ילדים שהגיעו ממצוקות דומות. כשהשתחררתי מהצבא, בשריון, הפכתי מייד למרַכז המטע בקיבוץ".
בליל הפיגוע, שהתרחש בערב שביעי של פסח, היה פרץ בתורנות לינה בבית הילדים - בתקופה שבה לינה משותפת היתה עדיין נפוצה בקיבוצים.
"הייתי המבוגר שהיה שם להשגיח. אני זוכר שהייתי מאוד עייף, ואחרי שההורים סיימו להשכיב את הילדים לישון נשכבתי במיטה שמיועדת לשומרים. נרדמתי מאוד חזק, ולקח זמן עד ששמעתי את הצעדים והריצות בתוך בית הילדים.
"כשפקחתי עיניים ראיתי מולי שני מחבלים עם חליפות ג'ינס וסרט אדום סביב המצח, ועליו סמל הארגון שלהם. הם מייד דחפו לי נשק לפרצוף. הנשימה שלי נעתקה. אני לא שוכח את הפרצופים שלהם, הם היו הרבה יותר צעירים ממני. בני פחות מ־20. למפקד שלהם היה פרצוף מחורץ, יותר בוגר מהאחרים.
"הם מייד סובבו אותי עם הפרצוף לקיר וקשרו אותי ברגליים. אחר כך הם כפתו לי את הידיים מאחורי הראש".
מתי הם קלטו שבני הערובה שלהם הם למעשה ילדים ותינוקות?
"אני לא חושב שהם דמיינו שהם הולכים לחטוף ילדים. אבל זה היה פיגוע מיקוח, ואני זוכר שכדי להצדיק את השליחות שלהם הם אמרו במהלך הלילה 'כל הבן היילוד - היאורה תשליכוהו'. מישהו מהם אמר את זה, בעברית.
"הם חילקו אותנו בין החדרים. את ארבעת הילדים - עדי רפפורט (3 וחצי), יואב גת (4), ליאור שקד (שנתיים) ואייל גלוסקא ז"ל - הם חילקו שניים בכל חדר. אני הייתי בחדר השלישי עם שני התינוקות - אריאל קושניר (10 חודשים) ועומר שני (חודשיים וחצי), בנו של מזכיר הקיבוץ שנהרג קודם.
"אני זוכר שהם שברו את כל המנורות וניסו ליצור קשר עם המפקדה שלהם, אבל לא הצליחו. אחר כך הבנתי שצה"ל חסם להם את הקשר. הם הראו לי רשימת מחבלים שהם רצו לשחרר, אחד מהם היה היפני קוזו אוקמוטו (שהשתתף בטבח בנמל התעופה לוד ב־1972; נ"ו)".
• • •
בסביבות 03:30 החלו חילופי אש, וכוחות גולני ניסו לפרוץ לבית הילדים הנצור. "כדורים שרקו מכל הכיוונים, וכל מה שעשיתי היה לטמון את הראש במיטה ולהרגיש שהנה הגיע הסוף. היו מסביב כל הזמן יבבות של ילדים.
"המחבלים מלכדו את כל פתחי היציאה, ורימונים התפוצצו כשכוחות צה"ל ניסו לפרוץ פנימה. במהלך ניסיון הפריצה נהרג אייל הקטן, ואת זה הבנתי רק אחר כך".
המחבלים לא ניסו לפרוק עליך זעם או תסכול?
"מחבל אחד נפצע בניסיון הפריצה, וכנקמה הוא ירה לי בכף רגל ימין, ברובה. הקליע חדר ויצא מהצד השני. הרגשתי כאב חד. נשארה לי שם צלקת, שבשנים האחרונות נעלמה כמעט לחלוטין.
"בשעה הראשונה אחרי ניסיון הפריצה היה בכי גדול, והמחבלים לא ידעו איך להרגיע את התינוקות והילדים. הם הובילו אותי לחלון הגדול, חושך מוחלט בחוץ, וציוו עלי לצעוק באנגלית רצוצה: 'אם תירו לכאן - נהרוג את כולם'. בדרך חזרה למיטה לקחו אותי להרגיע ילדה שבכתה. אני, המבוגר האחראי, אמרתי לילדים 'לכו לישון, הכל בסדר'".
לפנות בוקר נכנס לתמונה נציג של צה"ל, שניהל משא ומתן עם החוטפים. "ואז התחילו האולטימטומים. המחבלים איימו להוציא בכל פעם מישהו אחר להורג, ולזרוק אותו החוצה מהחלון. אני הייתי המועמד הראשון שלהם. בהתחלה זה נקבע ל־06:30, אחר כך הסכימו להאריך ל־07:00, ובהמשך כבר היתה גמישות מצידם במשא ומתן".
איך מרגישים ברגעי האימה, כשאתה יודע שתכף עלולים לירות בך ולהשליך אותך מהחלון?
"בפנים היתה לי ולמחבלים תחושה מלאה שעומדים להיענות לדרישות שלהם, אבל היה שלב שכל החיים עברו לי מול העיניים, כמו שאומרים. אחר כך השלמתי עם זה שעוד מעט יפנו אותנו בהליקופטר ללבנון, כחלק מהמשא ומתן להחלפת שבויים".
בשעות הטעונות בחברת המחבלים, הספקת לפתח קשר אישי כלשהו עם אחד מהם?
"לא ניהלנו שיחות. הם לא ידעו שאני פה ושם מבין מילה בערבית, והאנגלית שלי היתה אפילו יותר קלוקלת משלהם. הם אמרו לי שהם פלג של הפת"ח מעיראק. בשלבים המאוחרים, כשהם הרגישו שהולכים לקראתם במשא ומתן, התגלתה בהם קצת אנושיות. הם הסכימו להכניס חלב לתינוקות, נראו עייפים ואמרו לו שזה הולך להיגמר בקרוב.
"גם באדם הכי חיה אפשר לראות צדדים אנושיים. הם היו חדורי שליחות ומטרה לשחרר מחבלים. לדעתי, הם לא תכננו למות".
איך הגיבו התינוקות שהיו איתכם בחדר לכל המהומה?
"אריאל בן העשרה חודשים ישן ולא התעורר מהרעש. עומר בן החודשיים וחצי כל הזמן צרח ולא הפסיק. אחרי הירי המטורף הוא פתאום קפא על מקומו. הייתי משוכנע שקרה לו משהו, אבל כעבור שעה הוא הניע את האיברים שלו והתחיל לייבב.
"בערך ב־7 בבוקר אריאל התעורר והתחיל לזחול. הוא טיפס על שולחן ורצה לצאת מהחדר, והמחבל ששמר עלי לא ידע מה לעשות. ביקשתי ממנו שידחוף את התינוק אלי, כדי שאחזיק אותו מתחת לידיי הכפותות, מתחת לבטן שלי, עד שהוא נרדם".
בינתיים, מחוץ לבית הילדים, בנו כוחות של סיירת מטכ"ל את תוכנית הפריצה והחילוץ. "בערך ב־10 בבוקר חג מעלינו הליקופטר. כולם נכנסו למתח. אחד המחבלים זיהה משהו, ופתאום החלו ירי מטורף, פיצוצים בתוך הקירות והמון אבק", נזכר פרץ.
"אינסטינקטיבית הפלתי את עצמי בין המיטה לשולחן והחזקתי את אריאל. שמעתי יריות ונביחות כלבים, וצעקות בעברית 'תיזהרו, תינוק', כי הוא שכב קצת מלפניי. החיילים משכו את אריאל ואותי החוצה, ואני ניסיתי לומר שיש עוד תינוק בפנים - אבל לא יצא לי קול. אחד החיילים ירה צרור והרג את המחבל שבדיוק נכנס. שני התינוקות, אריאל ועומר, יצאו מכל זה ללא פגע".
בפעולת החילוץ חוסלו כל חמשת המחבלים, ושוחררו בני הערובה. "אותי הובילו באלונקה, ובחוץ ראיתי את אחי. הוא פרץ בבכי, ואני לא יכולתי לדבר. משם לקחו אותנו במסוקים לבית החולים. עד היום אני ואחי לא מדברים על הלילה ההוא. קשה לפתוח עניינים כאלה, אז לא פותחים".
• • •
עד היום סוחב עימו פרץ, לדבריו, בליל של רגשות מורכבים. "כמבוגר היחיד שהיה שם היו לי רגשות אשמה, אני לא יכול להגיד שלא. אני אדם שתמיד מסתכל איפה לא הייתי בסדר. אני זוכר שאחד מהורי הילדים שאל אותי אם נעלתי שם את הדלת. אני חושב שנעלתי, אבל היתה לי מין תחושה שאולי לא, וזה ישב עלי שנים.
"כשהייתי פצוע, הרמטכ"ל אז, רפאל איתן ז"ל, בא לבקר אותי בבית החולים. ומה היתה השאלה הראשונה ששאל אותי? 'היה לך נשק?' עניתי לו: 'תשמע, לא היתה חובה כזאת, ואני גם שמח שלא היה לי נשק, כי אז דברים היו יכולים להיגמר הרבה יותר גרוע'. רפול עשה פרצוף, אמר 'טוב, תהיה בריא', והמשיך הלאה.
"הוא כאילו האשים אותי שלא מילאתי את חובתי בלאחוז נשק. הכביד עלי שהוא בכלל העלה שאלה כזאת. אני מאוד שלם עם הצורה שבה פעלתי לאורך האירוע. הייתי אז רווק, ובדיעבד אני מבין שהילדים בבית התינוקות נתנו לי הרבה כוח. בגלל שהייתי מבוגר אחראי הרגשתי צורך להראות להם חוזק פנימי, להתנהג כמו הורה.
"אדם אחר אולי היה מגיב אחרת ממני. אני הגבתי באופן טבעי וספונטני, בהתאם לאופי שלי. לא ניסיתי להיות גיבור, ויצרתי מול המחבלים תחושה שאני לא מהווה עבורם סיכון".
איך היתה החזרה לשגרה אחרי הכל?
"מהר מאוד חזרתי לעבודה במטעים. אחר כך יצאתי לשנת חופש מהקיבוץ ועבדתי כסיפונאי באונייה. בתוך חודשיים קיבלתי תעודת ימאי ועבדתי שמונה חודשים בים. כשעברתי לניצנים המשכתי כחקלאי בפרדס, ועד היום אני פרדסן בכל מיני תפקידים".
טופלת אי־פעם בעקבות הטראומה?
"מעולם לא הגיע אלי עובד סוציאלי ולא שלחו אותי לטיפול נפשי. המדינה שלחה אלי רק את ביטוח לאומי".
• • •
ב־1981 הכיר פרץ את רונית, בת לניצולי שואה, ילידת ניצנים שליוותה קבוצת תלמידים כשביקרה במשגב עם. "הייתי בחור מופנם, ביישן נורא. היה לי קשה ליצור קשר עם בנות. הייתי בן 27 והקיבוץ כבר רצה לשלוח אותי למפגשי היכרויות של פנויים־פנויות".
רונית: "אתה יודע איך הוא התחיל איתי? הוא הזמין אותי לשתות איתו תה, כדי לספר לי את הסיפור".
פרץ: "אף פעם לא הרגשתי את עצמי כגיבור. באמת שלא".
הם נישאו כעבור שנה במשגב עם, וב־1983 עקרו דרומה, בעקבות געגועיה של רונית לניצנים. מאז הם שם, ובדרך גידלו ארבעה ילדים: גידי (39), עובד סוציאלי במשרד הבריאות; גברי (36), מפקח על רפתות מטעם מועצת החלב; גולן (33); וגל (24), עתודאי. הסלון שלהם מלא צעצועים שמרמזים על שבעת נכדיהם.
ילדיך ישנו בבתי ילדים?
"זה כמעט לא קרה. בשלושת החודשים הראשונים שלנו בניצנים עדיין לא היה לנו בית מתאים, אז גידי היה קצת בלינה המשותפת שם. מאז כל הילדים שלנו גדלו איתנו בבית".
הם מדברים איתך לפעמים על הפיגוע?
"לא, הילדים שלי לא כל כך מדברים איתי על זה. לפעמים הם מתעניינים, בדרך כלל כשהסיפור שוב חוזר לכותרות, אבל באופן כללי הפיגוע הוא לא חלק מחייהם. אולי יום אחד הם יבקשו ממני שאספר להם חוויות, לך תדע".
רונית: "אני בטוחה שלנכדים הוא יספר".
nirw@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו