מעליות או לא להיות: כך ניצל בניין שלם בשדרות ממחבלי חמאס

הסיפור הזה כמעט לא ייאמן: איך בזכות שנייה אחת של אומץ ותושייה, דייריו של בניין שלם בשדרות ניצלו ממוות בשבת השחורה.

ב־7.10, לקראת השעה 8 בבוקר, חוליה של שישה מחבלי חמאס הקיפה את הבניין המשותף ברחוב נחל אשלים 2 עם כלי נשק שלופים. אחד מהם ירה ושבר את הזגוגיות של חלון הלובי. באומץ לב יוצא דופן, בזמן שהמחבל הסתובב בקומת הקרקע והדיירים אחוזי האימה הסתגרו בממ"דים, השכן אלון רונן רץ במדרגות לחדר החשמל הנמצא בקומה התשיעית - וניתק את הזרם לשתי המעליות.

בדיעבד, ההחלטה התבררה כהרת גורל. המרצחים התעצלו כנראה לעלות במדרגות וויתרו על הבניין. אחד מהם נכנס רק לדירת הגן, שהיתה ריקה מדייריה. כעבור חצי שעה, שנראתה כנצח, שבה תועדו המחבלים במצלמות האבטחה של הבניין, הם עזבו את המקום. משם פנו לבתי קרקע סמוכים, רצחו אזרח שהסתתר בממ"ד, ירו על מתפלל שיצא מבית כנסת ופצעו אישה בחצר ביתה. דיירי הבניין נותרו נצורים בדירותיהם במשך שלוש שעות, עד שכוחות הביטחון סרקו את כל הקומות. למחרת עזבו את הבניין רוב 40 המשפחות שהתגוררו בו, והוא כמעט ריק עד היום.

בני משפחת מישייב מהקומה השלישית חזרו השבוע לבניין, אבל הם בוחנים לאן הם יכולים לעבור. סיוון חתואל מהקומה השנייה מסרבת אפילו לחשוב על שיבה לשדרות, והסכימה לחזור עימנו לראשונה אל הבניין רק כדי לבחון את תחושותיה. במשך דקות ארוכות היא עמדה מול דלת דירתה בידיים רועדות והתקשתה לסובב את המפתח במנעול. "זה הזוי. הבית מרגיש לי זר, כאילו הוא לא שלי", מלמלה בדמעות. "אני רואה את השמיכות והכריות בממ"ד ונזכרת ב־7 באוקטובר. באותו בוקר הייתי בטוחה שהחיים שלנו הסתיימו ונפרדתי משני הילדים בחיבוק. שמעתי דפיקות חזקות על דלת הבית. אולי אלה היו המחבלים. חשבתי על היהודים בשואה. כנראה ככה הם הרגישו

כשהתחבאו מהנאצים. את החרדה קשה לתאר. דמיינתי שהמחבלים רוצחים אותי לעיני ילדיי. רק בזכות אלון ניצלנו מטבח ודאי".

מכיוון עזה: סיטואציה לא מופרכת

עוד לפני השבת השחורה הבניין החדש והגבוה בשדרות הפך לסמל עבור תושבי השכונות המערביות של עזה. הוא מופיע בלא מעט צילומים משכונת בית חנון, כמעין מטרה וירטואלית, והוא הימני מבין שני מבנים בולטים. המרחק בקו אווירי הוא פחות מקילומטר, וכשהראות טובה ניתן לראות מהבניין בבירור את ההריסות של בית חנון.

"הסיטואציה של מחבלים בעיר לא היתה מופרכת מבחינתי, אם כי לא חשבתי על פלישה של אלפים", אומר אלון. "הייתי אצל חברים בקומה השמינית ומלמעלה ראיתי את המחבלים מאגפים את הבניין. הבנתי שמשהו גדול קורה, כי הגיעו הסרטונים הראשונים מהקיבוצים ומהיישובים בעוטף. לאף אחד מהשכנים לא היה נשק והיתה פאניקה בקבוצת הווטסאפ המשותפת. אנשים מהקומות התחתונות כתבו שדופקים להם חזק על הדלת. ידעתי שצריך לעשות משהו. פחדתי, אבל עליתי בשקט במדרגות, תוך ששמעתי שהמחבלים יורים על הבניין והמרפסות. מבחינתם, היינו טרף קל".

השכנים שלך מאמינים שבזכותך ניצלו חייהם.

"אני חושב שזה גורל. למזלנו זו היתה חוליה של מחבלים עצלנים יחסית".

אתה חושב לפעמים מה היה קורה אלמלא ניתקת את המעליות?

"לא, ממילא לעולם לא נדע מה היה קורה בדיעבד. זה מזל שאצלנו הפשיטה הסתיימה כשכולם בחיים. בעדות שנתתי במשטרה שמעתי שחמישה מהחוליה חוסלו על ידי הימ"מ בשכונה שלידנו והשישי נעצר. לפי התיאור קישרתי אותו למי שמופיע במצלמות. זה הצעיר מבין השניים, עם סרט לבן על המצח. לעולם לא נשכח את פניו, ואת זה שהסתובב בקומת הקרקע".

יום לפני: התקף חרדה לא ברור

השבוע נראתה בכניסה לשדרות המולה לא שגרתית. על הצומת הוקם אוהל גדול ולידו מסתובבים עשרות שוטרים וחיילים, חלקם מאיישים את מחסום המתכת המוצב על הכביש. מייד אחריו שוררת דממה. הכבישים ריקים ממכוניות והרחובות מהולכי רגל. רק זוג מבוגר, הוא עם מקל הליכה והיא עם שקית כריכים ביד, יושבים על ספסל מוצל לבדם ומבטם העגמומי מביע הכל. שדרות התוססת הפכה לעיר רפאים. גם הכיכר שבה צולם הטנדר הלבן של מחבלים, כשאחד מהם נתלה על הדלת בזמן הנסיעה, נראית עזובה.

רכב הסעות שחור חוצה לפתע את הכביש במהירות. פניו לכיוון המקום שבו ניצבה תחנת המשטרה המקומית. הרכב עוצר וממנו יורדים כמה תיירים דוברי אנגלית. באופן מורבידי, המתחם המוכה הזה הפך לאתר תיירות. בתחנת המשטרה התרחש אחד הקרבות ההרואיים של 7 באוקטובר, ורק אחרי יממה חוסלו 25 המחבלים שהתבצרו במקום. שמונה שוטרים ולוחם ימ"מ נפלו. המבנה הגדול נותר מגרש חול. במרכזו חנוכייה עצומה וסביבה דגלי ישראל.

חמש דקות נסיעה מתחנת המשטרה, בחניית הבניין הריקה ממכוניות, עומדת סיון (31) מול המקום שהיה ביתה בשלוש השנים האחרונות ומנסה להסדיר את נשימתה. יחד עם בעלה נוריאל (32) ושני הבנים, לביא (5.5) וארי (שנתיים וחצי) המשפחה פונתה למלון בתל אביב, המאכלס רבים מתושבי שדרות.

לאחרונה הוקם שם עבורם סניף קופת חולים כללית, והיא משמשת כיום כסגנית המנהלת האדמיניסטרטיבית במחוז תל אביב. בעודה יושבת על המדרכה, מתקשה להתקרב לכניסה, נזכרת סיון כיצד שעות ספורות לפני הפשיטה השתלטה עליה מועקה קשה.

"אחרי סעודת החג צפיתי בחדשות", נשבר קולה. "ראיתי כתובית שמתייחסת למתיחות בגדר ולאפשרות להפרות סדר. זה לא היה חדש, אבל באותו רגע היתה לי הרגשה שמשהו רע עומד לקרות. אמרתי לנוריאל שלדעתי ניכנס להסלמה אחרי החג, אבל לא שיערתי עד כמה זה קרוב".

גם לתמר רונן (35), אשתו של אלון, היו תחושות מוקדמות. הם מתגוררים בדירת הגן הצמודה לכניסה יחד עם שלושת ילדיהם - עמית (10), עומר (8) ורום (2). "שבועיים לפני הטבח היה לי התקף חרדה לא ברור", היא אומרת בכנות. "הרגשתי שמישהו עומד להיכנס אלינו הביתה וכל הזמן נעלתי הכל. בכל פעם שעבר אופנוע בכביש הרגשתי שעומדים לירות בנו. זה הגיע משום מקום. אלון לא הבין מה עובר עלי. בכל לילה, אחרי שהוא והילדים הלכו לישון, סגרתי את כל החלונות, כולל את פלטת הברזל של חלון הממ"ד. הייתי במין כוננות אישית.

"בבוקר שישי אלון הביא את המקרר החדש שקנינו, ובדרך הוא נשבר לו. שלא כהרגלי נשארתי רגועה ואמרתי לו: 'אין דבר, כפרת עוונות. כנראה שמשהו רע היה צריך לקרות, ובמקום זה המקרר נשבר'. בערב נסענו להוריי לארוחת סוכות. כשחזרנו כל הדירה היתה מוצפת מים בגלל צינור שהתפוצץ. שאלתי את אלון 'איזה דבר רע עוד יקרה לנו?'. אחרי כמה שעות קיבלנו את התשובה".

אלון (36), בעל עסק עצמאי לביגוד ולציוד לרוכבי אופניים, יצא בשבת ב־6 לרכיבה עם חברים. איתו היה גם עמית, שכנו מהקומה השמינית. "תכננו להיפגש בבארי ולהתאמן לקראת תחרות של רכיבת אופני הרים", הוא משחזר. "בדרך כלל אני רוכב משדרות, אבל באותו בוקר יצאתי עם הרכב. בדיעבד זו היתה אחת ההחלטות שהצילו אותי. כשהגענו לתחנת הדלק בכניסה לכפר עזה שמעתי המון בומים. השמיים היו מלאים ביירוטים ובעשן. האזעקות לא נפסקו והייתי בטוח שזו תגובה לחיסול כלשהו בעזה. נכנסנו למיגונית והתקשרתי לתמר. היא לא ענתה, כי שכחה את הטלפון מחוץ לממ"ד, אבל משהו לא הסתדר לי. גם לי היתה תחושה רעה".

ב־6:50 החליט אלון לחזור לשדרות. "נסעתי על 170 קמ"ש בלי לדעת שהמחבלים כבר בתוך הקיבוצים והיישובים מסביב. הכביש היה ריק ורק פיצוצים היו באוויר. המשכתי לנסוע גם ברמזורים אדומים ובתמרורי עצירה. הגעתי הביתה בתוך חמש דקות. אם הייתי מתמהמה עוד קצת בכפר עזה, המחבלים היו תופסים אותי ואת עמית וכנראה מחסלים אותנו".

רגעי החרדה: יריות ופרידה מהילדים

מתקפת הפתע הרצחנית, שהחלה ב־6:29, תפסה את אילן פרץ (59), המתגורר לבדו בפנטהאוז בקומה התשיעית, כשהוא רגוע. בכל יום, לפני שהוא יוצא לחנות המותגים שלו בנתיבות, הוא שותה את הקפה של הבוקר מול הנוף של עזה. "התרגלנו", הוא אומר. "בחמש השנים האחרונות, מאז שהבניין נבנה, אני רואה לפני כולם כל טיל שיוצא וגם את ההפגזות של צה"ל. אני מכיר את התמונות שמצלמים מתוך עזה, שבהן רואים את הבניין שלנו כמטרה נייחת. למדתי לחיות עם הפחד הזה, כי זו המדינה שלנו ואין לנו אחרת, אבל בשבת כמות אזעקות הצבע האדום היתה חריגה מאוד".

ההתכתבות של הדיירים בקבוצת הווטסאפ של הבניין מראה את השתלשלות העניינים המבעיתה. בהתחלה נשלחה הודעה רשמית מטעם העירייה, שלפיה הדיירים מתבקשים להישאר במרחבים המוגנים. ב־7:08 שלחה שירלי שלפמן מהקומה השמינית הודעה מבוהלת. "תקשיבו - שמעתם יריות???? יצאתי מהממ"ד ושמעתי מלא יריות", כתבה.

שש דקות אחר כך כתב אלון כי "יש חדירה, תישארו בבתים". באותו רגע החליטו הוא ותמר לצאת מהממ"ד ועלו עם הילדים לדירתו של עמית בקומה השמינית, הסמוכה לדירתה של שירלי.
תמר: "כשהגענו למעלה אמרתי לאלון שהוא חייב להביא לנו דברים, כי אפילו לא צחצחנו שיניים, וביקשתי שיסגור את הדלת של הבית".

אלון: "נשארתי רגוע, למרות שהתחילו להגיע סרטונים של מחבלים בשדרות, וליתר ביטחון נעלתי גם את דלת הבניין. עמית ואני ישבנו במרפסת, הסתכלנו על הרחוב וגם על עזה וחיכינו לתגובה הישראלית, שלא הגיעה".

ב־7:55 הבחין אלון במחבלים. "לשבריר שנייה ראיתי שלושה אנשים הולכים על הכביש והם נעלמו מאחורי בתי קרקע. לא הייתי בטוח מי הם והמשכתי להציץ החוצה. ואז ראיתי אותם יוצאים מהשכונה הצמודה. לשניים מהם היה סרט לבן על הראש. בזמן שחייגתי למשטרה הם רצו לכיוון הבניין".

ב־8:02 כתב אלון בקבוצה: "יש מחבלים למטה, תיכנסו הביתה". הבהלה של הדיירים הגיעה לשיא. אחד מהם ציין שיורים על הבניין עצמו. ארבע דקות אחר כך כתב אלון כי הוא ניתק את המעליות. דייר אחר הוסיף כי הוא בדק במצלמות והמחבלים נמצאים בחניה.

אילן: "כשראיתי את ההודעה של אלון יצאתי למרפסת וראיתי שישה מחבלים למטה. הם הסתובבו כאילו הם בטיילת או בקייטנה. נכנסתי פנימה לממ"ד, לקחתי סכין וחיכיתי להם. לא התכוונתי למות בשקט. קודם הייתי הורג אחד מהם. בעיקר חששתי שהם יזרקו רימון ויעלו את כל הבית באש. למזלנו הם היו טיפשים".

בקומה השלישית מתגוררים ויקי (34) ויעקב (36) מישייב. היא בודקת תוכנה בהייטק, הוא בעל חברה לצילום אירועים. שניהם ישבו בממ"ד עם ארבעת ילדיהם - גיא (14), איתי (8), נתנאל (5) ונועה (3) - ונחרדו כששמעו דפיקות חזקות על דלת דירתם. "הסיוט הכי גדול שלי התגשם באותו בוקר", אומרת ויקי. "ידענו שכל הזמן מתצפתים עלינו ומצלמים אותנו מבית חנון. כשאלון כתב שהמחבלים מול הבניין, יעקב וגיא הלכו לחדר שלנו כדי להציץ החוצה. יצאתי אחריהם וראיתי מחבל שמסתתר מאחורי חומה של בית, מתקרב קצת ושוב מסתתר".

יעקב: "ראיתי שני מחבלים עם וסטים, אחד עם משהו שנראה לי כמו אר.פי.ג'י על הכתף והשני עם סרט על המצח. קפאתי במקום. הסתכלתי בהלם על ויקי ואמרתי לה שתביא לי כדור הרגעה. זו סיטואציה נוראית. המשפחה שלי עלולה להירצח ואין לי איך להגן עליהם. זה פחד שאי אפשר לתאר. גיא ואני גררנו את המקרר וחסמנו את הדלת, ואחר כך שמנו גם את פינת האוכל הכבדה ואת הספות. לא חשבתי שבגלל זה הם לא ייכנסו, אבל קיוויתי שזה יעכב אותם".

ויקי מצאה את עצמה בסיטואציה בלתי אפשרית. "לנועה היה חום והיא לא הפסיקה לבכות", רועד קולה. "סגרתי לה את הפה כדי שלא ישמעו ופחדתי לחנוק אותה. כל הזמן חיבקתי ונישקתי והתחננתי שתירגע, אבל זה לא עזר".

יעקב: "ובחוץ צרורות של יריות. ואז פיצוץ חזק. כנראה זה הרגע שבו הם ניפצו את הזכוכיות בלובי. לקחתי סכין מטבח ושמרתי ליד דלת הממ"ד".

ויקי: "מבחינתי אלו היו הרגעים האחרונים שלנו. נפרדתי מהילדים בחיבוק ונשיקות, אמרתי להם שאם נמות זה יהיה ביחד, ושאבא ואמא אוהבים אותם. ראיתי את הפחד בעיניים שלהם. בלב התפללתי לאלוהים שיציל לפחות את הילדים".

דפיקות בדלת: "החיים שלנו נגמרו"

ב־8:06 התרכזו ששת המחבלים מול פתח הבניין ודיברו זה עם זה. בסרטוני מצלמות האבטחה רואים כיצד אחד מהם זז מעט הצידה כדי לשמור שאף אחד לא יגיע מהחניה הצמודה. השניים האחרים הסתובבו מסביב למבנה וחיפשו דרך נוספת להיכנס. מחבל עם אפוד בצבע זית ירה לכיוון חלון הלובי, הצמוד לדירתם של אלון ותמר, ולאחר מכן שבר את הזגוגית בידו, עד שנפצע. בזמן שחבש את הפצע, מחבל מבוגר עם חולצה כחולה וסרט לבן על מצחו שמר ליד החלון השבור עם נשק שלוף. בסרטון נוסף נראה המחבל הפצוע כשהוא מסתובב במסדרון שמוביל לחלק מדירות הגן. הוא הדליק את האור, לחץ על כפתור המעלית והשאיר מאחוריו סימני דם.

ואז הוא נעלם לדקות ארוכות. המחבל נכנס לאחת הדירות וחיפש לשווא את הדיירים - זוג ואם מבוגרת שנמלטו לפני כן והסתתרו בארון החשמל שבקומה השלישית. המחבל פתח את המקרר, לקח תפוח והתיישב לאכול ליד פינת האוכל. שניים מחברי החוליה שמרו לסירוגין ליד החלון.
בזמן הזה היה סליאל קסטג'ון (34) מהקומה השביעית בעבודתו בבאר שבע, כאיש כוחות ההצלה. אשתו, קורלי, ושלושת הילדים בני ה־5, 3 ושלושה חודשים שהו לבדם בממ"ד.

"הייתי בלחץ", הוא אומר במבטא צרפתי כבד. "רציתי לעזוב הכל ולנסוע הביתה. קראתי בקבוצה שלאף אחד מהשכנים אין נשק ושהם בחרדה כי הצבא והמשטרה לא הגיעו. ניסיתי לתפוס את אחראי המשמרת שלי, אבל הוא היה עסוק. הקולגות שלי אמרו שגם ככה אין לי מה לעשות בבניין רק עם אקדח מול מחבלים עם נשק ארוך ואר.פי.ג'י. כשקראתי שאלון ניתק את המעליות, קיוויתי שלמחבלים לא יהיה כוח לעלות ברגל עד לקומה שלנו. אצלי באזור היה בלאגן. רצתי ממקום למקום.

"במקום אחד שרפו בית, באחר ירו באנשים. כל הזמן חשבתי שאני מציל אנשים בזמן שעלולים לשחוט את המשפחה שלי. במזל העלו לקבוצה את הסרטונים ממצלמות האבטחה רק כשהחוליה כבר לא היתה שם. אני לא יודע איך הייתי נוהג אם זה היה מופיע בזמן שהמחבלים עדיין בבניין. כנראה הייתי עוזב הכל, נוסע לשדרות ואולי נרצח בדרך".

סיון אינה מסוגלת לתאר מצב שבו היא היתה בממ"ד רק עם הילדים, ללא בעלה, נוריאל (31), העובד במפעל באשקלון. "ארי בכה, ולביא אמר לו 'תשתוק, תשתוק, בגללך יהרגו אותנו'", היא אומרת. "ילד בן 5 לא אמור לפחד ממוות. ואז דפקו על הדלת. הלב שלי היה על 200 והרגשתי שאני עומדת להתעלף. אחרי כמה דקות היה ירי על חלון הממ"ד, ומייד אחר כך שמעתי צעקות של אישה שנמצאת בחוץ, 'אמא, אמא, ירו בי. אני מתה'. לקחתי תהילים והתפללתי. המחבלים פה ואין צבא. איך אני שומרת על הילדים שלי? כתבתי בקבוצה של המשפחה שאני עומדת למות ואין עזרה".

את יודעת אם המחבלים הם אלה שדפקו לך על הדלת?

"אין לי מושג, כי המצלמות נמצאות רק בלובי ובחוץ ולא בחדר המדרגות או בקומות. אולי זו משפחה שברחה מהבית ואולי המחבלים. אבל באותו רגע היתה לי הרגשה אמיתית שהחיים שלנו נגמרו".

סימני הירי עדיין ניכרים בלובי הבניין. חלקם בדלת הכניסה, אחרים בחיפוי הזכוכית שליד אחת מדירות הגן. את החלון המנופץ אוטמת עכשיו פיסה של ניילון. כתמי הדם שהותיר המחבל הפצוע על כפתור המעלית ומתג האור נוקו, ושברי הזכוכיות פונו. הדממה במקום רועמת. אף שמרבית הדיירים פונו ביומיים הראשונים, אילן החליט להישאר בביתו. "כאן אני מרגיש הכי בטוח", הוא אומר. "בכל בוקר אני רואה את מטוסי חיל האוויר ואת פטריות העשן מעל עזה. בעבר היתה בינינו לבין התושבים שם מערכת יחסים מצוינת, עכשיו הם לא מעניינים אותי. אחרי שאנסו נשים ורצחו ילדים, דמות השטן קטנה עליהם. המדינה שלנו איבדה את התמימות".

אתה מתכוון להישאר כאן גם בהמשך?

"זה הבית שלי. גרתי בתל אביב ובירושלים, אבל לפני 20 שנה בחרתי מרצוני לגור פה".

בבניין נשאר גם סליאל, אולם אשתו וילדיו טסו לקרובי משפחה בצרפת. "זה בגלל שאני עובד כל הזמן ואין טעם שיישארו לבד", הוא מסביר. "היו ימים שרק אילן ואני היינו כאן. בהתחלה חזרתי מהמשמרות ונכנסתי לבניין עם נשק שלוף. בשבועיים הראשונים השארנו את המעליות מנותקות והחזרנו את הזרם רק כשאחד מאיתנו יצא מהבית או חזר מהעבודה".

השבוע בחנו ויקי ויעקב איך הם מרגישים בבית שממנו פונו. הם שהו בפנימייה בכפר סבא, והזמן שהוקצה להם היה עד לתחילת 2024. "בא לי להיות בבית שלנו, ועברנו כאן את כל המבצעים והמלחמות, אבל הפעם אני מפחדת", היא מודה. "לילדים אין כאן מסגרות חינוכיות ונבדוק מה האופציות בנתיבות. עוד לא החלטנו מה לעשות ואם בכלל נישאר. אנחנו עדיין מתלבטים".

איך הילדים מגיבים?

"הם עדיין בטראומה. נתנאל מתנהג כל היום כרגיל, אבל כשהחושך יורד הוא צורח בבכי בלי סיבה. איתי לא היה נרדם בפנימייה, ועד לפנות בוקר נהג להביט בחשש מהחלון. אם עבר שם חניך, הוא היה בטוח שמדובר במחבל. גם אני עדיין לא ישנה בלילות. המראות של השבת השחורה חוזרים אלי. איך ראינו בדרך גופות מכוסות, סימני הכדורים, הדם ברחובות של שדרות. בכפר סבא נפגשתי עם פסיכיאטר אחרי שכל לילה היה נדמה לי שאני שומעת אנשים ודפיקות בדלת. יעקב חולם לפעמים שמחבלים נכנסים אלינו הביתה ורוצחים את המשפחה. איבדנו את האמון במדינה".
החיים שאחרי:

"אנחנו לא שמחים"

גם לסיון יש עדיין סיוטים, אולם הם פחתו מאז שגם משפחתה נכנסה לטיפול ונפגשת עם פסיכולוג. "מדי פעם אני חולמת שהמחבלים נכנסים לדירה", היא מצטמררת. "נוריאל ואני מחזיקים בכוח את הדלת של הממ"ד והם יורים עליה. זה הרגע שבו אני תמיד מתעוררת בבהלה. אני לא יודעת כיצד נחזור לשדרות. איך אשב בסלון בלי לחשוב על מחבלים? מה ייתן לי תחושת ביטחון? יש לנו את החיים עד ל־7 באוקטובר ואת החיים אחרי, ושניהם שונים לחלוטין. אני מרגישה שאנחנו לא שמחים כמו פעם".

תחושותיה של תמר זהות לאלו של סיון. אמנם אלון נוסע מדי שבוע לבית בשדרות ובודק שהכל שם תקין, אולם היא עדיין מסרבת לחזור לעיר שבה גדלה. המשפחה שוהה כעת במלון ברעננה, ולאחרונה חזרה תמר לעבודתה כגננת בגן מיוחד שנפתח בכפר סבא עבור ילדי מפונים.

"התמונה של המחבל עדיין נמצאת בראש שלי", היא כמעט לוחשת. "הבית הוא כבר לא המקום הבטוח שלי, בוודאי כל עוד יש לחימה. לאחרונה יש לי המון סיוטים על מחבלים שרוצחים אותנו, ואני מתעוררת מזיעה ועם דופק מהיר. כל טריקת דלת מקפיצה אותי. פעם אחת הכרחתי את אלון לחזור הביתה מפגישה רק בגלל דלת שנטרקה. אם אני רואה אופנועים או טנדר לבן, אני מתאבנת במקום. כשעמית ועומר שומעות סירנות של אמבולנס, הן מחפשות מחסה. בלילות הן מתעוררות לפעמים בבכי. הן לא רוצות לחזור כרגע לשדרות, אבל אם זה יקרה אז כנראה אקיף את דירת הגן שלנו בחומה ובסורגים. מתהפכת לי הבטן רק מהמחשבה הזו".

TalA@IsraelHayom.co.il