חזרתי מאילת עם מסקנה קשה: מטפחים תקוות ומשקים בדמעות

"הכל גרוע!", צועקים עלי אולפני החדשות. "חייבים לחיות!", צועקים עלי בהפסקת הפרסומות. "תתעודדי", צועקים עלי באינסטגרם, "הנה תמונה של חטוף! הנה תמונה של חתול!". "את לא מרגישה מספיק!", "את כן מרגישה מספיק, אבל לא את הרגשות הנכונים!". הנה - קחי חייל חוזר הביתה, הוא שותה קפה. קחי את אשתו שבהיריון, היא צובעת חדר ילדים עם הצבעים הטרנדיים של חורף 24'. קחי את שירי מימון בוכה בפרומו לתוכנית שבההשתתף פעם חייל, שעכשיו הוא כבר לא שר כי הוא מת. קחי פרסומות שמתחילות במילים "בימים כאלו" - כאילו יש עוד ימים כאלו, כאילו היו פעם ימים כאלו.

כלומר, אולי היו, אבל לא היו בהם סיילים של מערכות ישיבה ושרשראות מגן דוד. "בהתחשב בנסיבות!", אני צועקת אחרי שקלטתי שאמרתי בטעות ששלומי טוב. מה ה"נסיבות"? אישה חטופה שחזרה הביתה אוהבת שיר שלי. הוא מלווה אותה. זה אומר שגם השיר היה חטוף? זה בסדר להעלות על זה סטורי? "תירגעי כבר!", אני צועקת עלי בלב. כאילו זה עובד ככה.

• • •

אחרי הפסקה מסוימת מהופעות לחיילים (הם בעזה) ולמפונים (הם בעצבים), ירדנו לאילת. בשבועות הראשונים היתה שם רכבת אווירית בלתי פוסקת של אמנים, שטיפ־טיפה נרגעה לאחרונה. בשבועות הראשונים של המלחמה ניסיתי להגיע לכל מיני חורים, שהאמנים היחידים שביקרו שם לאחרונה חוץ ממני היו איש בתוך חליפה של בובספוג וכלב שעבר על הבמה.

ידעתי שהמפונים בים המלח ובאילת מסודרים בכל מה שקשור להופעות, וכנראה ראו כבר הופעה של עומר אדם מארח את נגה ארז, ג'רי סיינפלד ומייקל ג'קסון, ואין לי ממש מה להציע שיתחרה בזה. עכשיו, כשנרגע קצת, חשבתי שזה סידור טוב: נרד לכמה הופעות, נשלים קצת שעות שינה - הפעוט החליט לאחרונה שלישון זה ללוזרים - ואולי אפילו, רחמנא ליצלן, נשב בלילה במסעדה על הטיילת ונסתכל על המים.

אולי הבעיה היתה ההפסקה הקצרה שלקחתי. אולי הבעיה היתה הדיסוננס. זה התחיל בנתב"ג החצי־נטוש ובדלתות הזכוכית הנעולות, המשיך במטוס הריק של ישראייר והגיע לשיא כשהתחלתי לבכות בחדר האוכל של המלון, מול מסיבת יום הולדת שנערכה לאחד הילדים. ולא תגידו שהתנאים היו גרועים - להפך: המלון היה נעים, הצוות קשוב, החדר נקי. ונכון, ההופעות היו קשוחות, ובכל פעם שהסתיים שיר תהיתי אם עכשיו זה כבר בסדר לרדת. אבל לא בא לי לכתוב על זה, אפילו לא בצחוק. אני לא רוצה להתלונן על קהל שיש לו סיבות הרבה יותר טובות להתלונן.

תכלס, הבעיה היתה שהם עדיין שם. עם השטיחים מקיר לקיר והעיתון בלובי. הבעיה היתה ששוב התברר שהם אנשים אמיתיים, ושכל זה באמת קרה, ושהאמת לא חדלה להתקיים כשלא הסתכלתי. וגם עכשיו, אחרי שהביקור הסתיים, יש בעיה. הבעיה היא שבני משפחות החטופים מבקשים שנזכור אותם, אבל גם אומרים שהם לא כועסים אם אנחנו ממשיכים בחיינו. שהחיילים רוצים שנשמח ושנרגיש שיש מי ששומר עלינו, אבל גם שלא נחזור כל כך מהר לשגרה. ומה קרה לקפה חינם ב"סונול"? ואיפה כל המתנדבים עם הקציצות? איפה הבורקסים הטקטיים?

הבעיה היא שההורים השכולים מבקשים שניתן לצה"ל לנצח, וגם שלא כל זה יהיה לשווא, וגם שיהיה שלום. ואנחנו, מה אנחנו? סתם אנשים. פותחים את הטלוויזיה ומייד מכבים. מתחילים לתכנן קדימה ומייד מפסיקים. מבקשים שיהיה טוב, או לפחות בסדר, או לפחות נסבל. מטפחים תקוות זעירות בשקט, בחושך, ומשקים אותן בדמעות.

• • •

אחרי ההופעה הראשונה, הזמנו מונית שתיקח אותי ואת כל הצוות להופעה הבאה במלון ים סוף. הגיע נהג שמראש נראה לי חביב, אבל קצת שמח מדי. הוא סיפר לנו שהוא לומד משחק. הוא לא זיהה אותי, ופצח במיליון שאלות: "מה אתם עושים? הופעה? איזו מוזיקה? שירים מקוריים? למפונים? לא מלחיץ?". אדם ניסה לעצור את חקירת השב"כ, ושאל אילו מסעדות פתוחות עכשיו. "איזה סגנון? מה אתם אוהבים? כמה כסף אתם רוצים להוציא?". אמרתי בחיוך שאם הוא פשוט יגיד לנו אילו מסעדות טובות פתוחות - הוא יכול, אם הוא רוצה, לבוא להופעה. טעות.

ואז הוא מעלה את ההצעה המדהימה הבאה: "איה, תשמעי, יש לי פה חשבוניות. כתוב עליהן שאני אמן יוצר, אז אני יכול להוציא לך חשבונית. תשלמי לי 500 שקל, ובאמצע ההופעה שלך תזמיני אותי לשיר אחד או שניים". לפני שאני מספיקה להתאושש, הוא מביט בי דרך המראה ומתחיל לשיר שיר ידוע של אמן ידוע, ואני רואה שהוא לא רק נשמע כמוהו - הוא גם נראה כמוהו. זה אח שלו. אני נזכרת שראיתי לפני כן באפליקציה את שם המשפחה שלו - וזה אכן אותו שם משפחה.

"אז מה את אומרת, איה? אני אעלה ואשיר את השיר הזה?". אני עדיין לא בטוחה אם הוא צוחק או לא, ושואלת: "ואז תגיד לקהל שאתה בעצם לא הזמר המפורסם?", והוא אומר: "לא, לא, אני לא אגיד כלום". משתררת שתיקה במונית. ואז הוא אומר: "טוב, אני מבין שמשלמים לכם על ההופעה הזאת פחות מ־500 שקל, אז אתם לא יכולים להרשות לעצמכם".

אני נושמת לרווחה בלב כשאנחנו מגיעים סוף־סוף ליעד. השלט בחוץ נראה לי קצת מוזר, ואני מוודאת עם הנהג/שחקן/אמן יוצר/אח של זמר מפורסם שהגענו למלון ים סוף. אולי הכניסה משותפת. הוא מרגיע אותי שזה אכן המלון, ואנחנו נפרדים לשלום ובורחים מהמונית. ידידיה נכנס לחפש את הטכנאי המקומי, ומתקשר אלי כעבור שלוש דקות: "איה, אנחנו במלון הלא נכון".

אז אם אתם מגיעים לאילת בזמן הקרוב - חפשו את הנהג הזה, שהעניק לי את הצחוק הכי משחרר שצחקתי מאז 7 באוקטובר. סימנים מזהים: לא סותם את הפה, לא סגור על איפה נמצא כל מלון באילת, לא חזק באנגלית. מישהו אחר כנראה היה שם לב שבמקום "מלון ים סוף" - כתוב שם CORAL BEACH באותיות ענקיות ומוארות.

• • •

במלון באילת:

‏ילד: אבל מי זאת איה כורם?

אמא: מתחילה לשיר את "שיר אהבה פשוט".

ילד: אבל למה לא מביאים לנו מישהו מוכר? למה זמרים משנות ה־80?