הבארבי האינטימי שלי: האמנים הגדולים על הרגעים הבלתי נשכחים מהיכל הרוק הישראלי

בתחילת 2024 ייפול דבר בעולם המוזיקה הישראלית - מועדון הבארבי יעבור למשכן חדש, הפעם בנמל יפו, כשהוא משאיר בפינת הרחובות הרצל וקיבוץ גלויות זיכרונות של כל חובב מוזיקה באשר הוא.

לפני הכל, צריך להבהיר: הבארבי - כמועדון, כחלל הופעות, כרעיון - לא הולך לשום מקום. כלומר, פיזית הוא אמנם משנה לוקיישן בפעם הראשונה זה יותר משני עשורים, אבל לא מדובר במעבר מהותי מדי (לפחות לא במונחי קילומטרים). כקונספציה, כמקום שמושך אליו כבר כמעט שלושים שנה את האיכותית והראויה שבתוצרת המוזיקלית הישראלית - הוא ימשיך להיות אחד מהמקומות הטובים ביותר בארץ לחזות בהם בהופעה. התיאור "מחשמלת" עולה לא אחת כשאדם נדרש לתאר אווירה במהלך הופעה בבארבי, וזו בהחלט מילה מדויקת.

את הבארבי המקורי הקימו שאול ואריאלה מזרחי ב־1994, ברחוב יונה הנביא בתל אביב. השם "בארבי" נלקח משמו של הבר שבמרכזו מתרחשת עלילת "החיים על פי אגפא", סרטו המיתולוגי של אסי דיין, שבתורו נלקח בכלל מהכינוי שהעניקו המאושפזים לביה"ח אברבנאל.

מה שהיה בהתחלה מקום שהעניק במה לאמנים לא מוכרים בתחילת דרכם, הפך בהמשך למועדון הופעות שאירח אמנים מבוססים, מוכרים וידועים מהארץ, ושמשך אליו גם כמה מהשמות החשובים בסצנת הרוק הבינלאומית. ארבע שנים מאוחר יותר עבר המועדון מיקום בפעם הראשונה, לחלל בדרך שלמה בתל אביב, וב־2001 התמקם למשך 22 השנים הבאות במבנה הנוכחי, המוכר והאהוב שלו בקיבוץ גלויות - שם הפך שם נרדף להופעות חובה.

קשה להסביר את האווירה בבארבי למי שלא פקד אותו מעולם, וקשה להאמין שיש יותר מדי חובבי מוזיקה שלא ביקרו בו. אלה שעשו זאת ושנוהגים להגיע אליו הרבה נוצרים תמיד זיכרון יקר ממנו. ערב שלא ישכחו, רגע בחיים מהסוג שרק מוזיקאים על במה מול קהל יכולים לייצר, נקודה שבה הזמן עצר, שאת מה שקרה בה חולקים רק מי שנכחו במקום בזמן אמת.

רגע לפני שייפתח במשכנו החדש בנמל יפו, שבו גם יציין שלושים שנות פעילות, אלה שביקרו, הופיעו ואפילו התבגרו בבארבי, על הבמה או בקהל, חזרו להופעות, לרגעים ולתקופות שחוו בו ועם אנשיו.

חיית לילה

שלום חנוך והילה אלפרט

לפני עלות השחר, כשהאגן התפתל ככה וככה, הייתי נועצת עיניים בשנדליר הענק, מדמיינת איך הוא מתנפץ, מכסה את הראש של כולנו יהלומי קריסטל, כמו שראיתי פעם באיזו סצנה בסרט מצויר. נברשת המלכות ששאול מצא בבוידעם של "מחסני תאורה", ושנדרשו שישה אנשים בשביל לסחוב אותה משם לבארבי. ידעתי שאחת לכמה זמן מתבצעות בדיקות בטיחות כדי לוודא ששום דבר לא ינתק אותה מהתקרה - אבל זה לא עצר את דמיוני הזורם בקצה "חיות לילה".

זה היה ב־2005 כששלום והלהקה העלו בבארבי מופע שהתחיל בשעה 2:00. מופע שנולד ממחשבה על חזרה פתוחה לקהל. אף אחד לא יכול היה אז לדמיין ש"חיות לילה", ככה קראו לו, ימשיך לרוץ כמעט 20 שנה, מתיך בדרכו פערי זמן וגיל. מופע שפוצץ את המקום לפחות פעם בחודש באנשים צעירים שלא ראו תקליט בחיים שלהם, זועקים למשיח שלא מטלפן ושטוב להם בגלגול הזה, מצליחים לדחות מחשבות על הגלגול הבא.

"לבארבי יש ייחוד מסוים שאין במקומות אחרים", מסביר לי שלום כשאני שואלת למה דווקא שם. "שאול יצר מקום שיש בו איזו חמימות, מעטפת תרבות שהיא לא במיינסטרים. זה מקום שמתאים ללהקה, לא לצמד ולא לתזמורת גדולה. לכן כולם רוצים להופיע שם. כולם יודעים מה זה בארבי, וכשאני אומר 'כולם' - אני מדבר על חתך דורי די גדול. טווח הגילים שמאכלס את המקום הזה הוא מדהים ויוצא דופן. אין בארץ מקום שדומה לזה".

שלום זוכר את הערב שבו הוא והצוות הזמינו את שאול לפגישה אצלו בסלון, והוא הציג את הרעיון שהיה לו וללהקה לקיים חזרה מול קהל - ואת העיניים של שאול שישר נדלקו, ולא כבו גם כשהוסיף שהחזרה הזו תתקיים ב־2:00 בלילה. שלום היה בטוח שהוא עושה משהו בשביל עצמו, משהו שמתאים לתנאים שלו, לסדר היום שלו שמתחיל בשעות אחר הצהריים, אבל מה שצמח מזה חיבר אליו את כולם. את הנגנים, את הבארבי, ובעיקר את הקהל.

"אני לא יודע אם המופע היה רווחי בהתחלה, אם כי הוא התחיל בצורה מפתיעה יותר טוב משחשבנו. אז אמרנו 'יופי, בואו נעשה אחת לחודש הופעה כזו שתכלול גם חומר חדש', וככה התאסף קהל וזה גדל והתפרץ. משהו בדבר הזה, שהיה אקספרימנטלי והלך ופרח, קיבל את היופי שקיבל. משהו בין המקום לסוג ההופעה. הרוק הזה שבא ישר בפנים, שמשתף את כולם. ואנשים הרי אוהבים לשיר.

"אני אולי מוביל את זה, אבל איתי על הבמה נמצאים המוזיקאים הכי טובים שיש", שלום אומר, ומהמילים שלו אפשר לשמוע את הקלידים של משה לוי, את הבסים של זיו הרפז ואת המקצב של ברק קרם, שהחליף את התופים של אשר פדי, שעכשיו הוא באל.איי, ואת סולו הגיטרה המסעיר של ארז נץ, שהחליף את זה של רוני פיטרסון, שכבר כמה שנים מנגן בלוז לאלוהים. "אני מנגן עם החבר'ה הכי טובים שיש", הוא מוסיף, וגם אחרי כל השנים האלה אפשר לשמוע שהוא עדיין מתרגש.

ב־26 בינואר הם יעלו לנגן בבארבי החדש בנמל יפו. זה יקרה ב־22:00, השעה שבה "חיות לילה" מתקיימת בשנים האחרונות. שלום עוד לא ראה את האולם החדש, והוא "טיפה חושש", אבל מוסיף שכל שנדרש הוא שיתקיימו בו "התנאים האקוסטיים, והדבר הזה שבין אינטימי לגדול. החום הזה שאתה מרגיש כשאתה עולה לבמה של הבארבי - אין לו תחליף".

"ותגיד, שלום, בכל הפעמים שעמדת על הבמה - אף פעם לא היית מוטרד מזה שהשנדליר ייפול?".

"כלום לא מטריד אותי כשאני על הבמה של הבארבי. שום דבר לא מפריע שם. מפוצץ או חצי ריק - זו תמיד אותה ההרגשה של אינטימיות באמצע. משהו שמחבר הרבה מאוד אנשים. יש שם איזה קסם".

מקדש הצליל

דויד פרץ

לכל דור ודור יש את מקדש הצליל שלו. הצוותא, אריאנה, הפינגווין, רוקסן, הלוגוס, הפלאקה או הזאפה - כולם חוליות רעשניות, יותר או פחות, בשרשרת היכלי התרבות הישראליים.

בכל דור מחדש יש להגדיר את הנקודה שבה חלומות העתיד נפרסים בפני אנשי ההווה בדרכם המהירה להיות עבר. לדור שלי זה היה הבארבי. בית מקדש כמעט, מותאם לשנות האלפיים. פחות מנוכר ממועדוני שנות ה־80, יותר רבגוני ממועדוני שנות ה־90, ובטח ובטח לא בורגני כשאר המגה־מועדונים של המאה ה־21. הבארבי היה צומת ישראלי שבו התאפשרה פריחת תרבות אלטרנטיבית עם חלומות מיינסטרים כלשהם. תרבות שלא ביקשה להסתגר בתוך עצמה, אלא לדבר בעברית (או בלועזית מלעיזה) את הישראליות שרצתה ללכת לקיסריה, אבל לא להגיע לשם בדרך הגדולה.

כל ההכללות שגויות. לא כל אמן או להקה שעלו על קרשי בימת הבארבי היו צריכים להציג מניפסט תרבותי מנוסח היטב לדורון, הסאונדמן המיתולוגי שהחל לעבוד בבארבי קצת לפני העלייה הראשונה לבמה. אך כדמיון בין הכלב לבעליו - כך הדמיון בין המועדון לבעליו. בכל גלגוליו, מהבראבי הראשון והזעיר ביונה הנביא, דרך הבארבי בסלמה, וכלה במועדון הנוכחי שבקיבוץ גלויות - כל היכלי הצליל האלו נוצקו, נבנו וגדלו לפי דמותו ומידותיו של שאול. נכון, יש כאלה שמשוכנעים ששם משפחתו הוא מזרחי, אבל מי אי־פעם בדעה שפויה קרא לשאול "מזרחי"?

עם אישיות רועמת וגדולה מהחיים שצופה למרחוק מעל לראשי המבקרים, שאול היתמר מעל לבארבי, צופה מאחור בשילוב ידיים ובחיוך אוהב, או במבט מאיים חזק מכל זרקור - שאם פישלת, האמינו לי, הוא הגיע עד לבמה. זה מסוכן להיות בעל מועדון שניחן בדעת המקום ובטעם הלב, שכולם מנומקים למרחקים בגחמות האיש. אם אהב - חשת זאת מייד. אם לא - ודאי הבנת זאת לאורך זמן ההמתנה. זה לא דבר פשוט לנהל עסק מסחרי עם טעם אישי מובהק.

פעמים רבות מדי, ההצלחה מתפתה לדילטנטים מקצועיים ולזייפנים דייקניים, בעוד אנשי אמת מאירים את החושך עבור מעט מדי אנשים. נאמן לשמו, הבארבי התנהל כאברבנאל - בית משוגעים יהודי לתפארת. שאול, איש אמונה ואמביציה, הימר על אמנים ולהקות שאהב והעריך בזמנו ובכספו. חלק הצליחו בענק, ומטבע ההימורים - הרוב הרבה פחות. ככה זה כשהלב שלך גדול מחלל המועדון.

לאורך השנים בבארבי מצאתי את עצמי מאות פעמים דחוק לנשימה, אבל גם בלא מעט הופעות חלל פנוי. הופעות שאולי לא הצדיקו את קיומן הכלכלי, אבל כשאני חושב על חלקן, אני יודע שהייתי ברגעי אמת התורה. עם גיטרה חשמלית ותופי הר סיני, אלו היו מופעי התגלות, גם אם לא היו בקהל יותר מתרי־עשר שליחים ונביאים.

"כשתגמור עם הדיכאון וקצת תתפכח - גש אלי למשרד, נחשוב איך להביא יותר קהל בפעם הבאה", היה שאול מציע למי שהיה צריך, מיישם את האמירה שכל אמן צריך רק בעל מועדון אחד שיאמין בו כדי להצליח. כאמן מופיע, ידעתי שלא משנה כמה אהבה שאינה תלויה בקופה יש לעשייתך - לא מדובר בבית תמחוי, ואם לא תתאמץ להביא כמה שיותר אנשים - מתישהו האשראי שלך בבנק האמונה ייגמר. אז קום, תעשה מעשים.

תודה לאל, זה לא הספד, רק סיכום ביניים. שאול והבארבי בדרכם להרעיש את העולם מנמל יפו. מה שהתחיל ביונה הנביא, עם נביאים ממאנים, מגיע לנמל יפו, שם אמנים ואמניות, קהלים וקהילות חדשים יגלו מחדש שאי אפשר לברוח מציווי האל שבמגבר, ושלכל דור ודור יש את מקדש הצליל שלו.

המקום שבו הכל קורה

אורית פניני

אתמול צילמתי את יורם חזן מ"כנסיית השכל", וסיפרתי לו שהזיכרון הראשון שלי מהבארבי (עוד בסלמה) היה כשהייתי בת 16. הגעתי להופעה של מלכת הפלקט והוא ישב על הספסל בחוץ. כמה התרגשתי לראות בלייב את האיש מהאלבום שאני מקשיבה לו בבית. אחרי הצילומים איתו חשבתי על זה שאורית בת ה־16 כנראה לא היתה מאמינה בחיים שככה ייראה יום בחייה: צילומים, מוזיקה והופעות.

הרבה מאוד שנים אחר כך, אני יודעת להגיד שבזכות הבארבי, המקום שבו אפשר לעוף הכי גבוה, הגשמתי חלומות שכנראה בכלל לא ידעתי שיש לי: זה המקום שבו למדתי לצלם, המקום שבו הכרתי חלק מהחברים הכי טובים שלי, המקום שבו למדתי להגיד כמה אנשים יש "בעין". זה המקום שבו הקשבתי למוזיקה וגיליתי אמנים חדשים, המקום שבו למדתי איך אפשר להגיע לשורה ראשונה אלף פעמים גם כשהמקום מפורק. זה המקום שבו למדתי לעלות על הבמה בזמן הופעה בלי לחטוף התקף חרדה, המקום שבו צחקתי כמו משוגעת - וגם בכיתי כי היה ביצוע חבל על הזמן. זה המקום שבו למדתי להיות זבוב על הקיר בחדר אמנים לפני הופעה, אבל גם (לנסות) להיות קולית ממש כשהם עוברים במשרד אחרי ההופעה. זה המקום שבו קפצתי מאושר כשתפסתי רגע מרגש. בקיצור - זה המקום שבו הכל קורה.

נימוס אירופי לא תמצאו כאן

רונה קינן

אני מכירה את הבארבי מכל גלגוליו. מימי יונה הנביא, דרך רחוב סלמה ובארבי כפר סבא ועד לקיבוץ גלויות.

הדבר הראשון שעולה בראש כשחושבים על הבארבי הוא מועדון רוק אמיתי. מועדון שבאים אליו כדי לשמוע מוזיקה בווליום ראוי, בעמידה, עם או בלי בירה ביד. הוא לא סטרילי ולא מתחנף, וגם כשיש שם הופעות פופ מסחריות יותר - הוא עדיין נשאר מועדון רוק, ועדיין נשמר בו הממד החתרני.
הבארבי עשוי בצלמו ובדמותו של האיש שחלם ובנה אותו - שאול מזרחי. אם אוהבים את הבארבי - זו עסקת חבילה שמגיעה עם שאול, על כל המשתמע מכך.

נימוס אירופי לא תמצאו כאן, אבל חזון תמצאו בשפע, יחד עם אהבה אמיתית למוזיקה ודבקות מוחלטת במטרה - להביא את המוזיקה הזו לקהל שרוצה בה.

חלק מהרגעים המשמעותיים ביותר שלי מבחינה מוזיקלית התרחשו בבארבי, ואני מייחלת לעוד רבים כאלה במשכנו החדש.

כמו פצצה מרוכזת

יהונתן מרגי

כילד, אני זוכר שהחברים שלי מאוד אהבו לראות הופעות בבארבי. היו פעמים שבהן הצטרפתי אליהם, להופעות של מרסדס בנד למשל, ותמיד היתה לי בראש תמונה של הבארבי כמקום איקוני. כזה שלהקות הרוק הכי טובות מגיעות אליו. זה היה מקום שידעתי שכמה שהוא קטן - ככה הוא גדול. היתה לי תפיסה כזו לגביו מילדות, אף על פי שלא הייתי בהרבה הופעות בו. בפעמים שהייתי - אני זוכר שגל תורן היה מדהים, ההופעה היתה מטורפת ובכלל היתה אווירה של חשמל. כזמר וכאמן, במסע האישי שלי כיהונתן או מרגי או מה שתבחרו, עברתי עם הבארבי תהליך.

לפני שהשקתי את האלבום שלי בבארבי, הייתי מופיע עם הדי.ג'יי והרקדנים שלי, הופעות מסיבתיות כאלה. בשלב מסוים התחלתי לבנות את הלהקה שלי לאט־לאט - אני קורא לזה "לחזור הביתה", כי היום אני יודע שזה המקום שאני מרגיש בו הכי בבית מבחינת העיבודים לשירים וכל השאר, אבל אז זה היה ממש חדש.

כשחשבנו על מקום לקיים בו את הופעת ההשקה של האלבום, הופעה שבה בעצם אעמוד בפעם הראשונה אי־פעם על במה עם הרכב חי - הבארבי היה המקום הראשון שחשבנו עליו. ממש התרגשתי, כי זכרתי את הקסם שיש שם באוויר. עוד לפני ההופעה הראשונה ידענו ששם זה ירגיש טוב. העובדה ששאול והבארבי נתנו לנו את ההזדמנות בכלל להופיע שם אינה מובנת מאליה. בסוף צריך להגיד את זה: אני עושה פופ. מבחינת הקהל אני זמר פופ, וגם מבחינת שאול והבארבי הייתי אמן פופ. אני חושב שלא היו יותר מדי זמרי פופ שהופיעו שם (אם בכלל), במיוחד לא בהופעות השקה ראשונות עם להקה חיה. ובכל זאת, קיבלנו את ההזדמנות הזו ועשינו שתי הופעות בערב אחד.

היום, בדיעבד, אני יכול להגיד שזו היתה נקודת ציון בקריירה שלי. גם ברמת התהליך האישי, גם ברמת ההדים שזה השאיר וגם מבחינת כמויות הקהל שהגיעו אחר כך להופעות גדולות יותר, ובהמשך חזרו איתנו לבארבי לעוד הופעה ולעוד הופעה, כשכל הזמן יש שם את אותה האנרגיה, אותו החשמל. להגיע לשם, לראות את הקהל קרוב בעיניים ולהרגיש אנרגיה של הופעה באצטדיון - זה משהו שאני לא מרגיש שקורה בשום מקום אחר. הבארבי הוא כמו איזו פצצה מרוכזת, אנרגיות של מלא אנשים שמתרכזות במקום קטן, ואתה מרגיש כל הזמן את הבעבוע. אני מקווה שהמקום החדש יעשה היסטוריה, ממש כמו הישן.

בשבילי זו משפחה

עמיר לב

ממש במקביל לפתיחה של הבארבי בסלמה, עברתי אני לגליל. בשלב הזה היינו כבר חמישה, וחיינו כולנו בתוך קרוואן. הקרוואן היה מרוחק מהיישוב, ומכל צדדיו אפשר היה לראות את האופק. שאול רצה להבין מה אני עושה שם, אולי אפילו רצה להציל אותי מעצמי, ומתישהו הוא ואשתו אריאלה הגיעו לבקר אותנו. הם נכנסו פנימה וישבנו איתנו בקרוואן, ושאול לא הפסיק לצחוק. הוא שאל איפה הבאר הקרובה. "תעשה מדורה", הוא אמר לי כשרצה לשתות, "נשתה קפה". אחר כך, כשבאנו לאכול, הוא אמר לי: "עזוב, אנחנו בקושי עומדים בקרוואן" - ולקח את כולנו למסעדה.

בדרך לשם הוא פנה אלי ואמר: "לב, מה תעשה שם כל היום?". אמרתי לו שאני מקווה שאמצא מה לעשות. זה היה ביום שבת. בראשון קיבלתי טלפון מענת מהבארבי. היא ביקשה שאבוא אליהם למועדון בפעם הבאה שאהיה בתל אביב, כי יש לה משהו לתת לי. הגעתי לשם, ושאול ודורון היבשר, הסאונדמן, העמיסו למכונית שלי מערכת אודיו עם מגבר, וידאו והרמקולים הכי טובים שיש. "שלא תשתגע שם", שאול אמר לי. בשבילי הבארבי הוא משפחה.

עם מי אזכה לשיר

אפרת גוש

הגעתי לבארבי לראשונה בתור נערה, לשמוע את איפה הילד, את ערן צור, את אסף אמדורסקי ועוד רבות ורבים. אלו היו ימים שבהם כינינו את המקום "הבארבי החדש", כי לא הרבה זמן לפני כן הוא העתיק את מקומו מסלמה לקיבוץ גלויות.

שנתיים אחר כך כבר עמדתי על הבמה בבארבי כפר סבא, בהופעה חגיגית לכבוד צאת האלבום הראשון שלי. ההופעה היתה קשוחה ונפלאה, כמו שרק הופעות ראשונות יכולות להיות. הייתי לחוצה מגודל המעמד, וגם ערן צור, שאותו אירחתי, לא הקל את הלחץ. הערצתי אותו, והתרגשתי לחלוק איתו את הבמה. המזגן שהתקלקל רק הוסיף על הקושי, וכבר אחרי השיר הראשון היינו סחוטים ומעלי אדים, וגם הקהל.

ההופעה שודרה בשידור חי, מה שהוסיף פנסים נוספים ואת ההרגשה הבלתי נסבלת שהכל מוכרח להיות מושלם. אז ספוילר - לא היה מושלם. ובכל זאת, זו אחת מההופעות שמדברים איתי עליהן הכי הרבה לאורך השנים. שילוב של תיעוד וסתימת חורים בלוח השידורים בשעות לילה מאוחרות. אבל הדבר הכי מרגש קרה בכלל אחרי שכולם הלכו הביתה, כולל אני. עם סיום הערב הלכו אריאלה ושאול מזרחי, הבעלים, ישירות לבית החולים, ושם נולד בן, בנם הצעיר.

רגע לפני שהמלחמה התחילה, הופעתי בבארבי הנוכחי בפעם האחרונה. זאת היתה הופעה לכבוד צאת הוויניל של האלבום הראשון, שהתחיל את הכל. הסתכלתי מהבמה על בני הנוער, שידעו את המילים לשירים שיצאו לאוויר העולם לפניהם, תהיתי מי מביניהם מדמיינים את עצמם על הבמה בבארבי החדש, ועם מי עוד אזכה לשיר. הבארבי הוא חלק בלתי נפרד מהעבר, מההווה ומהעתיד של המוזיקה הישראלית.

אזוטריה לאור השנדליר הקאנוני

סער גמזו

אלפים, אם לא הרבה יותר, של חובבי מוזיקה ישראלים, מרגישים שיש בבארבי בלטה על שמם. המקום הזה, שנמצא בשוליים של העיר, הפך במהלך השנים לסוג של מקדש שכל אחת ואחד לקחו ממנו רגע. ההתגלגלות של נשמת הבארבי לתוך גוף חדש אולי תוליד יצור חדש, או תשנה לגמרי את הרוח שלו, אבל דבר אחד בטוח יקרה - הזיכרונות יתעצמו ויהפכו למיתולוגיה, ובעוד כמה שנים אולי גם לסרט.

זה יהיה בלתי אפשרי לביים אותו בלי להכניס את ההופעות משולחות הרסן של פורטיס (על כל גלגוליו), את הפולחן שנהיה מההופעות של ג'ירפות ומרסדס בנד, את חיית הלילה שלום חנוך, את ההשקה המונומנטלית של "מנועים קדימה" (להקת אלג'יר), את אביתר בנאי חוזר לבצע את "תיאטרון רוסי" עם שינוי קטן־גדול, את דודו טסה מסיים את בצורת ההופעות של הקורונה ועוד עשרות רגעים גדולים. אבל הערב שיישאר איתי הוא ערב שנגמר מול קהל מדולדל מאוד, כשכוכב בינלאומי ענק לא מתחשב בציפיות ממנו.

ב־9 ביוני 2007 עלה על הבמה שמול השנדליר הקאנוני מייק פאטון, אז כבר כוכב עם רקורד פסיכי לחלוטין של עשייה שדחק את גבולות האלטרנטיב. הסולן הכריזמטי של פיית' נו מור הגיע להופעה הזו עם המוזיקאי האוסטרי פנז, שעוסק במוזיקה מופשטת מאוד בואך אזוטרית לחלוטין. מחוץ למועדון שברחוב הרצל חיכו מאות רבות של מעריצים, לבושים בחולצות עם העטיפה המוכרת של "איינג'ל דאסט" (המתקדמים והחלוציים יותר לבשו חולצות של פנטומאס/מיסטר באנגל), וניסו להעריך אילו מההמנונים האהובים עליהם יקבלו פרשנות חדשה על הבמה באותו הערב.

על הבמה עמד שולחן ארוך ועליו אינסוף מקלדות, אפקטים ומכשירים מוזרים עם כפתורים משונים. בפינה, דווקא זו של פנז, ניצבה גם גיטרה חשמלית. דקות בודדות אחרי תחילת ההופעה כבר אפשר היה לזהות חוסר שקט בקהל. המוזיקה שניגנו באותו הערב פאטון ופנז היתה רחוקה מאוד מהרוק האמריקני של הניינטיז, שפאטון היה אחד ממעצביו. אפשר לקרוא לה מוזיקה ניסיונית, אבל עדיף לא לנסות לכלוא את ההתפרצות היצירתית המוגזמת הזו במילים פשוטות. הקהל התקשה להתחבר.

בכל דקה היו מול הבמה פחות ופחות אנשים. בכל אחד משלושת ההדרנים הם הלכו והתמעטו עוד. בסוף נשאר רק קומץ קטן מאד של אנשים שעברו התגלות, או נכון יותר - אירוע משנה תפיסה. זו לא ההופעה הכי טובה שראיתי בבארבי, וזו בטח לא ההופעה הכי טובה של פאטון שראיתי, אבל זו חד־משמעית ההופעה ששינתה באופן הכי עמוק את הצורה שבה אני מאזין למוזיקה ונהנה ממנה. הופעה שלעולם לא אשכח.

"הבארבי ההוא שקפצת על הבר והתעלפת"

גלעד כהנא

אני זוכר את הבארבי מיונה הנביא. הוא היה אז מקום ממש קטן, ששאול בעצם תפקד בו כסאונדמן, תאורן, ברמן ודורמן. שם בעצם היתה אחת מההופעות הראשונות אי־פעם של ג'ירפות, ומאז הופענו בכל שאר הבארבים. דבר אחד אני יכול להגיד בוודאות, והוא שבארבי זה לא מקום, זו אידיאה. ישות רוחנית. במובן הזה הוא מין מקום שמאפשר לך לעלות באש. יש מקומות שאתה הולך להופיע בהם וההופעה יכולה להיות מצוינת, אבל לא תהיה שם היציאה מהאטמוספרה. לא יהיה הדבר החד־פעמי, שכולם יזכרו שקרה פה רגע שלא יישכח.

הבארבי הוא בעצם מרכבה לרגעים חד־פעמיים. דבר שמשותף לכל הבארבים שהיו, וגם לבארבי החדש, הוא שאול. בסופו של דבר, לא משנים הגיאוגרפיה, מזג האוויר והמצב הגיאו־פוליטי - בארבי זה בארבי. יש לי נטייה לשכוח הופעות, מכל מיני סיבות. אני חושב שהסיבה העיקרית לכך היא הגנה תודעתית מרוב דברים שקרו שם, מרוב הרפתקאות. אבל אני יכול להגיד שהרבה פעמים עוצרים אותי אנשים ומספרים לי מה היה בהופעה שלנו בבארבי. "אתה זוכר מה היה בבארבי ההוא שדיברת על יאיר לפיד?", "הבארבי ההוא שקפצת על הבר והתעלפת". המקום הזה מאפשר לזה לקרות. אין את זה בשום מקום אחר בישראל. ארחיק ואומר, בתור זמר ששר בעברית, זה אולי המקום הכי טוב להופעות - בעולם.

בהופעות של ג'ירפות, אני מאוד מקפיד על העניין הזה של לנסות לאלתר בין השירים, כדי שתהיה אחיזה בהווה, ברגע שאנחנו נמצאים בו. אם זה משהו פוליטי, אישי, אקטואלי או תרבותי - זה חייב להיות מעכשיו, ולחבר בין העכשיו הזה לבין הלהקה שנמצאת כאן, כדי לייצר ערב חד־פעמי. זו יצירה בעייתית, כי יש בה ניסיון ליצור שוב ושוב את עוף החול.

הבארבי הוא משחק בית בשבילנו, אבל קצת כמו משחק בית של בית"ר - במובן שאתה לא בא למשחק שאנן. אתה בא עם פול ציפיות, וחייב שזו תהיה ההופעה הכי טובה שעשית בכל פעם מחדש. זה משהו שאני חושב שנמצא בגנים של הבארבי. אם תנסה לפרק את מה שהופך את הבארבי לבארבי - תמצא את עצמך מחזיק במלא חלקים ולא מבין איך אתה מרכיב אותם. השלם גדול מסך חלקיו. בסופו של דבר - זה לא הסאונד, זו לא התאורה, זו לא הבמה ואלה לא התנאים הסניטריים או המראה בשירותים - זה משהו קסום שבאמת אי אפשר בלעדיו בתרבות הישראלית.

שאגה בדרום העיר

עמי פרידמן

עם כל הכבוד לפארק הירקון או ללייב פארק ראשון לציון ההמוניים מדי, או למועדוני הזאפה הסטריליים - הם נעדרים את החספוס, העוצמה, הבהילות והזוהמה (המטאפורית) שהבארבי ידע להעניק להופעות שפקדו את במותיו. מהקהל המתמנגל בכניסה ועד לשנדליר העצום - הגעה לבארבי תמיד מרגישה כמו כניסה מלווה בדיסטורשן למקדש מחולל. מקום שאליו אנרגיה מגיעה כדי להתעצם ולהתפרק. אקס־טריטוריה בעיר, כמו הים, שהופכת בערבים לשדה פורקן של זעם, שמחה ואהבה. וזה נכון גם לערבי ההקפות השניות שנערכו בו בשמחת תורה.

בעיני כותב שורות אלה, המקבילה הלונדונית שלו היא הראונדהאוס, שם חזיתי בבריאן ג'ונסטאון מסקר בהופעה. ספוילר: ההופעה הראשונה של ההרכב האמריקני בבארבי, בקיץ 2012, היתה הרבה יותר טובה. מפגן הערצה וחיבה שסירב להסתיים, לרק אחד מתוך מיליון אמנים והרכבים שבעצמם כנראה לא ישכחו את ההופעה שנתנו בבארבי. קשה להתמקד בהופעה אחת: קורט וגנר שישב שם על הבמה, תולה על אטבים את דפי שיריו. מארק לאנגן וגרג דולי, ישראלים של כבוד במחזותינו, שדאגו לכשף בו דרך קבע את הבמה. דניאל ג'ונסטון בהופעה קורעת לב, שש שנים לפני שהשטן תפס אותו. בלק רבל מוטורסייקל קלאב, שגירדו את האוויר עם גיטרות בהופעה מעולה שהזמן קצת שכח. וגם מאדהאני, נביאי הגראנג'; מייק פאטון, שחצה את התור ואותנו בכניסה והלך לקנות סיגריות בפיצוצייה מעבר לכביש; ופיט דוהרטי, שהסתובב בקהל בזמן הופעת החימום של רונה קינן, ובעצמו סחף את כל הנוכחים עם המנון הרוקנרול "Fuck Forever".

אישית, עבורי זו היתה ההופעה של איגלז אוף דת' מטאל שזכורה לי יותר מכולן. היו בה כוחניות ופוזה, ריח של אלכוהול וקריצה - כל החומרים שעושים הופעת רוק לגדולה. גם אלה שממהרים להספיד את הז'אנר שמעו שאגה מפינה אחת בדרום העיר.

לגור איתו

יקיר אלקריב

יצא שאחרי שנות נדודים בעולם ובארץ, אנחנו גרים מטר מהבארבי. אולי בגלל המרחק, או היעדרו, הפכנו שם בני־בית. מי מופיע הערב? מה זה משנה? גם מקהלה חסידית עדיפה על זוועות הטלוויזיה. לאחרונה התחלנו ללכת להופעות "חתול בשק" - קונים כרטיס בלי לדעת מי יופיע. גם ניסים קרו לנו שם - כמו ההופעה של אסף אבידן והמוג'וס, שהתרחשה מבחינתי ביקום מוזיקלי נפרד.

בכל מקרה, הנוהל קבוע: ההופעה מתוזמנת ל־20:30, אבל אין מה להגיע לפני 22:00. ואם אתה לא רוצה למצוא את עצמך בולס נקניקייה מזעזעת לקראת חצות - מומלץ לאכול בבית. הבירה על הבר, כמקובל. קרה, אבל יקרה.

כתל־אביבים ותיקים, אנחנו עוד זוכרים את הבארבי הראשון ברחוב יונה הנביא. אנחנו זוכרים גם את הבר "בארבי" ב"החיים על פי אגפא" של אסי דיין - לפני שהאפוקליפסה הפכה מנבואת זעם אופנתית לעוד יום במשרד. לגבי המקום עצמו, מה יש לומר? השורה של ויזלטיר ב"יש לי סימפתיה" - "מאורת טיח נואשת, נדנדת פח רועשת" - נכתבה במיוחד כדי לתארו. ואכן, לא הוד לו ולא הדר, אבל בנוף המוסכים המעוכים של דרום־דרום תל אביב, עצם קיומו של מועדון מוזיקה הוא כחוח של צחוק בין שושני הבכי.

במשך השנים פיתחנו תחביב: עוברים עם האוטו ליד הבארבי ומנסים לנחש, לפי התור המשתרך בכניסה, מי מופיע הערב. צעירות רוקיסטיות במעילי עור ועם סיגריות מגולגלות? כנראה נינט. חבורת "שועלי שלשום" עם נשותיהם המכסיפות? המממ... אסף אמדורסקי או מוניקה סקס. זוגות צעירים יחסית? אולי אפרת גוש. המון נערות נרגשות? נגה ארז או יסמין מועלם.

לזכותו של הבארבי אפשר לומר שחרף העולב והנידחות - ומי יודע, אפשר שבזכותם - הוא מיצב את עצמו במשך השנים כמרכז תרבות משמעותי. די להביט בלוח ההופעות של החודש הקרוב כדי להבין את חשיבותו: שלום חנוך, אהוד בנאי, קורין אלאל, הדג נחש, טיפקס, דודו טסה - והרשימה חלקית מאוד. למרבה המזל, הבארבי לא נכחד, כמו הרבה דברים יפים לאחרונה, אלא רק עובר מקום. המשמעות פשוטה: אם עד עכשיו הגענו ברגל - מעכשיו ניקח קורקינט. כי את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק.