העיתון שכבש את עזה: הקאמבק המפואר של "במחנה"

מי שעבר בחודשיים האחרונים בשטחי הכינוס ונכח ברגעי המנוחה של חיילינו האמיצים, יכול היה לתעד מחזה נדיר. צעירים יושבים על צריח הטנק או תחת צילייה וקוראים. מחזיקים עיתון ואשכרה מעיינים ביסודיות, כולל בכיתוב התמונה שבתחתית העמוד. ככה זה כשנטרלו את ידידם הטוב ביותר, המכשיר הנייד, והשאירו אותם כמו ב"ימי קדם" עם האפוד הקרמי והכפל"ד.

לא מדובר בעוד עיתון מאלה שניתן להשיג בפיצוצייה, אלא ב"במחנה". שבע שנים אחרי סגירתו, השבועון הצבאי קם לתחייה והתגייס ללחימה. הוא מגיע בכל יום חמישי לחיילים שבשטח, והעיקר שיגיע בזמן. "כשהמשאית עם העיתונים מאחרת בעשר דקות אני מקבלת שיטפון של טלפונים", מספרת אל"מ שירה רודברג, ראש מערך החינוך בחיל החינוך והנוער, או אם תרצו המו"לית החדשה. "הם ממש מחכים לזה. יש משהו במילה הכתובה ובמסרים המאחדים תחת האלונקה שכולם קוראים ומרגישים שזה שלהם".

"לחיילי המילואים העיתון הוא כמו מפגש עם חבר ותיק", משוכנע עורך "במחנה", רס"ן (מיל') צחי בירן. "הלוגו לא השתנה, התכנים מוכרים והם אומרים 'וואו, אני מכיר אותו'. זה עיתון שליווה אותם במשך שנים, בימים היפים וגם בקשים".

עד פרוץ המלחמה אף אחד לא חשב ש"במחנה" יצוץ יום אחד מהגניזה. הרי העיתון, שיצא לראשונה לפני 89 שנה, בדצמבר 1934, כשבועון מחתרתי של ארגון "ההגנה", נסגר בסוף 2016 כשבאגף כוח האדם של צה"ל החליטו לצמצם את היקף הדפוס. מאז הפרינט לא מראה סימני פריחה.

אבל "במחנה" הוא עיתון עם היסטוריה. זה מקום שעברו בו ככתבים שני ראשי ממשלה לשעבר, יאיר לפיד ואהוד אולמרט, וגם ראש המל"ל צחי הנגבי, השר לשעבר נחמן שי, המשוררת לאה גולדברג ולא מעט אנשי תקשורת בולטים כמו אורי דן ואיתן הבר, זכרם לברכה, או יואב לימור, הפרשן הצבאי של "ישראל היום".

אל"מ שירה רודברג: "'במחנה' נכנס לעזה, וגם דגלי ישראל או פתקית עם טקסט השבועה של הגיוס לצה"ל שמילואימניקים שקיבלו אותה סיפרו שבכו מהתרגשות ואמרו: 'נשבענו על הטקסט הזה, זה מחזיר את המשמעות'"

בירן, שהיה העורך האחרון של "במחנה", אמר בטקס הפרידה מהעיתון: "כואב לי בעיקר שההחלטה על סגירת יחידת 'במחנה' וקטיעת מסורת ההכשרה ועשרות שנות ידע מקצועי ומורשת מוסתרות ומושתקות. לפיקוד צה"ל, שנאלץ בשנים האחרונות לסגור גדודים וטייסות, יש כמובן הזכות לקבל החלטה כזו - אבל למה לא לעמוד מאחוריה ולא להסבירה? למה לא לכבד את העיתון, את עשייתו ואת מורשתו בפרידה רשמית ומכבדת ולא באחיזה בניואנסים דקים?"

בירן, שיצא לאזרחות, היה ממקימי תאגיד השידור ובשנים האחרונות מנהל את התקשורת השיווקית בתעשייה האווירית, "במחנה" היה פרק משמעותי בחיים. "ניהלתי בזמנו את האתר של דובר צה"ל, ויום אחד ב־2013 היו צריכים עורך זמני לעיתון ופשוט באתי כממלא מקום", הוא נזכר.

"כאחד שמגיע מעולם הדיגיטל, בהתחלה שאלתי מה לי ולעיתון מודפס, אבל אחרי שבוע התקשרתי למפקדת שלי בדובר צה"ל ואמרתי: אני רוצה להתמודד על תפקיד העורך הקבוע. ראיתי שלמקום הזה יש קסם מיוחד. אין תחליף לחייל על מדים שבא לראיין חיילים במדים. הם מרגישים שהשיחה בגובה העיניים, לא חוששים ממנה. לכן, כעורך ראשי, כאב לי כשהעיתון נסגר. היו אצלנו חבר'ה שהחלום שלהם היה להיות עיתונאים ובאמצע השירות נאלצו להפסיק. היו אזרחים עובדי צה"ל שעבדו ב'במחנה' עשרות שנים. רכז הצילום, אבי שמחוני, צילם עוד במלחמת יום כיפור. זה היה שבר רציני מבחינתנו".

"שבו לעיתון המודפס"

ואז, ב־7 באוקטובר, פרצה המלחמה. לוחמי יחידות החוד התבקשו לסגור את הניידים, וגם כשפתחו אותם התברר שאין במקום המנוחה קליטה, בטח לא עמדות טעינה. "הבנו שכדי להגיע למפקדים ולחיילים בשטח אנחנו צריכים לצאת על דף, בשונה ממה שאנחנו רגילים כשהכל דיגיטלי ולכל חייל יש מרכז תקשורת בכיס", אומרת אל"מ רודברג, ראש מערך החינוך. "הרעיון היה להעביר מסרים של מה קורה בעורף ולהציג את צה"ל במלוא עוצמתו, את גיוס המילואים ואת השילוב בין חילות האוויר, היבשה ואמ"ן. רצינו להעביר מידע איך כולם מתרכזים תחת האלונקה למען המאמץ והבנו שאנחנו צריכים להביא משהו כתוב".

הם התחילו לחשוב על כיוונים אפשריים, ואז חמי כהן, אזרח עובד צה"ל שאחראי להוצאה לאור בחיל חינוך, הציע לקצונה להוציא שוב את "במחנה" - אופרציה פשוטה ומהירה יחסית. הוא הראה לנוכחים גיליונות שהעיתון הוציא לפני תשע שנים, במבצע צוק איתן, שבהחלט עשו אז את העבודה.

משם גם בירן נכנס לתמונה. "חגגתי יום הולדת 50 השנה ואני כבר ממש לא צריך לעשות מילואים, אבל לפני שנתיים חזרתי להתנדב כי הרגשתי שיש לי מה לתרום", הוא אומר. "כשהגיע הטלפון וקצינת הקישור שאלה 'תוך כמה זמן תוכל להגיע?', אמרתי 'תוך 37 דקות'. חיכיתי לזה. זה כל כך ריגש אותי, כי יש פה גם אפשרות לתיקון קטן של ההיסטוריה, גם חזרה לעשות את מה שאהבתי וגם הבנה של חשיבות העיתון בזמן לחימה".

צחי בירן, העורך: "ראיתי שלמקום הזה יש קסם מיוחד. אין תחליף לחייל על מדים שבא לראיין חיילים במדים. הם מרגישים שהשיחה בגובה העיניים, לא חוששים ממנה. לכן, כעורך ראשי, כאב לי כשהעיתון נסגר"

בירן חשב מייד לצרף לצידו את שירלי הקר, שהיתה כתבת מצטיינת כשערך את העיתון ובתקופה האחרונה עובדת בערוץ הטלוויזיה האינטרנטי "רלוונט", שהוקם לא מזמן. הקר לא חשבה פעמיים, הוציאה מהארון קופסת נעליים ישנה שבתוכה נחו בשנים האחרונות כותפות "במחנה", שאותן היא שומרת מהשירות הסדיר וכבר לא ניתן להשיג, ומיהרה לבסיס.

"אצלי זה היה קצת מוזר", היא מודה. "'רלוונט' הוא כלי תקשורת חדש ובשלבי הקמה, אבל כשהחלה המלחמה נזכרתי בימי צוק איתן, כשהייתי מגיעה עם העיתונים לשטח. הבנתי את האימפקט שיש לדבר הזה על החיילים והיה לי ברור שאני אומרת כן".

בירן: "יש לנו קבוצת פייסבוק סגורה של בוגרי 'במחנה' שכוללת מאות אנשים. הודעתי להם שאנחנו מחיים את העיתון והתקשרו אלי חבר'ה בגילי שרצו להצטרף. אמרתי להם 'אבל צריך לרוץ לשטח, זו לא עבודת משרד'. הפרופיל שחיפשתי אלה אנשים שאני מכיר, שאפשר לעבוד איתם והם יחסית פנויים. שאר החבר'ה שהגיעו, חוץ משירלי, לא ראו צבא מאז השחרור ובאו מהיום למחר. אני לא אדם דתי, בכלל לא, אבל כל שבוע שהדבר הזה יורד לדפוס זה נס גלוי. שבועון באמצעים מינימליים".

כשבירן ערך את "במחנה" לפני עשר שנים היו בו עשרות עובדים ולכל תחום היה כתב אחראי. הכתבות והמדורים הקבועים היו ממלאים יותר מ־60 עמודים. כעשיו יש לו שבעה עובדים, כולל אותו, צלם ומעצבת. "אתה מתחיל לעבוד כשאין מערכת, אין כלום. אין אפילו קשרים", הוא צוחק. "הסברתי לקצין חינוך שכשהייתי מפקד 'במחנה' אז שירלי, הכתבת, הכירה את מספר הטלפון של מח"ט הנח"ל. היום היא לא מכירה אף אחד, ובמקרה שלה כבר עברו תשע שנים מאז השחרור. עזוב שאין כתבים, אנחנו לא יודעים למי מתקשרים".

העיתון הראשון, שכלל 16 עמודי כרומו, הופץ ב־26 באוקטובר. לקחו חומרים מכאן ומשם. הלוגו בישר: "במחנה בלחימה", בעמוד הראשון הופיע הדף הקרבי של הרמטכ"ל ומתחתיו הודעת העורך. "בעידן הסמארטפונים והרשתות החברתיות נראה היה שמגזין מודפס אינו רלוונטי עוד", כתב בירן לקוראיו, "אולם בכל סבב ובכל מבצע, דווקא כאשר המסכים כבו ונאספו בעת ההיערכות ללחימה, מאות ואלפי לוחמים שבו אל העיתון המודפס".

"הגיליון הראשון לא נראה כמו האחרים, הוא יצא עוד לפני שהבאנו את המעצבת", הקר מתנצלת על דלות החומר היחסית. "קצת לקחנו 'כל מה שרציתם לדעת על עזה', אספנו חומרים - ותוך שבוע הפרויקט הורם. הקצינות של חיל חינוך אמרו לנו 'חשבנו שייקח חודש עד שתוכלו להוציא עיתון'".

שירלי הקר, כתבת: "כשהחלה המלחמה נזכרתי בימי 'צוק איתן', כשהייתי מגיעה עם העיתונים לשטח. הבנתי את האימפקט שיש לזה על החיילים והיה ברור לי שאני אומרת כן. הקצינות של חיל חינוך אמרו 'חשבנו שייקח חודש עד שייצא עיתון'"

"כנות מדהימה"

מהגיליון השני כבר הצטרף בהתנדבות צייר הקומיקס אורי פינק, שדואג לעמוד הפופולרי "זבנג במילואים", ויש גם ד"ש מצולם מהחיילים בחזית. ל"במחנה", בניגוד לעיתונות המסורתית, יש ייעוד במלחמה: הוא בא לעודד את הלוחם בשטח ולא להביא את שני צדדיו של המטבע. "העיתון הוא כלי מעולה לספר במה אנחנו מתעסקים. בעיקר סוגיות של רוח הלחימה, צדקת הדרך, מוסר ושמירה על המולדת", מבהירה אל"מ רודברג, שמפקחת מלמעלה על הנעשה במערכת.

לכן, אל תחפשו בעיתון הצבאי כתבות שמעלות ויכוחים, פלגנות או נושאים שאין עליהם קונצנזוס. יופיע בו הדף הקרבי של הרמטכ"ל, יספרו איך פעולות הצבא תורמות להשבת החטופים ולא ינהלו דיונים בעד ונגד. במערכת יש הבנה מראש שהם לא יכולים לעסוק בחומרים נפיצים.

"העיתונות מתעסקת, ובצדק, בנושאים האלה. זה גם מה שאני הייתי עושה אם לא הייתי יושבת פה על מדים", הקר משוכנעת. "בטח הייתי מתרכזת במערכת הפוליטית המשוסעת או במה כולל התקציב שהעבירו, אבל בלחימה אנחנו רוצים שהלוחמים ירגישו שיש להם גב, לא מחלוקות. ישבתי עם מחלקה שיצאה מהלחימה בעזה והם אמרו 'יש אצלנו מישהו שרוצה לחזור לגוש קטיף, אחר שחושב שצריך שתי מדינות, ואנחנו נלחמים שכם אל שכם ומתרכזים במטרה הספציפית שמקובלת על כולם - מיטוט חמאס. כרגע אנחנו צריכים, בפריזמה הקטנה שלנו, להתעסק רק בדברים האלה'".

בירן מחזק את דבריה. "הלכתי עם אחד הכתבים לפגוש שריונרים שאלה המילואים הראשונים שלהם", הוא מספר. "אחד מהם חובש כיפה ואחר מגיע ממשפחת עולים. אמרתי לעצמי שהחיבור כל כך חזק שיהיה קשה מאוד לנתק אותו אחר כך. אני מקווה שאחרי המלחמה לא יהיה אפשר להפריד אנשים שחיו באותו טנק או לשסות ביניהם, ואת זה אני אומר בכובעי כאזרח שאוהב את המדינה. כשאתה מסתובב בצה"ל אף אחד לא יודע מי בא מאיפה, וזה גם לא משנה".

אבל יש ויכוחים כמו האם להמשיך להילחם במלוא העוצמה, או להתרכז בהשבת החטופים.

הקר: "אני משתדלת לראות את הצהרות דובר צה"ל, ובכל פעם כששואלים אותו על זה אני אומרת 'אתם עיתונאים מנוסים ולמודי קרבות, אלה שאלות לדרג המדיני, למה נראה לכם שהוא יענה?'. זו הגישה של 'במחנה' - יש דברים שהם אצל הדרג הפוליטי והמדיני, שם מקומם ושם השיח צריך להישאר. הצבא צריך להתרכז במשימותיו".

ומה אם תשמעו מחיילים ביקורת על הצבא?

בירן: "אני לא חושב שזה המקום שלנו. אם הייתי עיתונאי, אזרח, כנראה הייתי עושה מזה כותרות. אבל גם העיתונות האזרחית מתנהגת כעת בצורה אחראית. אם יעלה משהו שיעורר ביקורת, כמו מחסור בציוד, נעזור לחייל לברר את זה. ככה היינו עושים גם בעבר. כשהיו טענות קשות, היינו מנסים להגיע למפקד".

הקר: "לא נתקלתי עד עכשיו במישהו שמעלה ביקורת על צה"ל. היחידים שהעלו ביקורת - זה היה כלפי עצמם וזה מדהים בעיניי. הייתי בגיוס לוחמות פיקוד העורף וראיינתי את מג"ד הבא"ח, שאמר: 'זו אחריותי. זה עלי. הייתי שנים בתפקידים מבצעיים, עשיתי קווים, והפעם הראשונה שנפלו לי חיילים היתה בבא"ח'. עוד יגיע יום התחקירים ויעופו ראשים, אבל אנשים כמו המג"ד הזה - הלוואי שהיו המפקדים שלי. היתה לו כנות מדהימה".

"גאה בזהות שלי"

לעיתונאי ההארד־קור מבחוץ ייראה קצת מוזר שעיתון צבאי יקדיש כמעט עמוד לרווקים במדים ולתכונותיהם, אבל לא יהיה מקום לחללים שנפלו בשבועות האחרונים. מתברר שזה בגלל אחת המטרות המרכזיות שהעיתון הציב לעצמו - שמירת המורל הגבוה.

"אני מניח שהחיילים יקבלו את ההודעות האלה גם אם אין להם טלפון, דרך מפקדיהם, אבל אני לא חושב שזה מקומנו, ואנחנו גם לא רוצים לרדת לדברים האלה תוך כדי לחימה", מסביר בירן. "אנחנו רוצים שהלחימה תהיה בראש מעייניהם. בגיליון השני, למשל, הבאתי חבר שהוא קב"ן במילואים שדיבר על טיפים לחיזוק הנפש, כי כולם עוברים משהו. אנחנו מדינה בטראומה - והחיילים עוד יותר".

צחי בירן: "יש לנו קבוצת פייסבוק סגורה של בוגרי 'במחנה' שכוללת מאות אנשים. הודעתי להם שאנחנו מחיים את העיתון, והתקשרו אלי חבר'ה בגילי שרצו להצטרף. אמרתי להם 'אבל צריך לרוץ לשטח, זו לא עבודת משרד'"

בגלל כוח האדם המצומצם הקר מכינה כתבה בצפון יום אחד, ולמחרת היא בעזה עם הכוחות הלוחמים. עיתונאית משופשפת שברגע אחד הפכה לרתומה למשימה. "זו עיתונות מגויסת בכל המובנים", היא צוחקת. "אני בדרך כלל בן אדם ציני. יש לי עציץ שהלך איתי לכל מקום והיה גם כשעבדתי בתאגיד, בחדר ללא חלונות. קראתי לו 'גלעד שליט', כי הוא עדיין חי. היום אני אפילו לא מסוגלת להתבדח על הדברים האלה, כי האירוע יושב לכולנו על הלב.

"יש לי אחות שעושה מילואים בחיל חימוש והיא אומרת 'אני מדחיקה ומנסה לעשות את העבודה הכי טובה, כי אני יודעת שחברים שלי נלחמים בעזה וכל פגז שאני עובדת עליו עוזר להם לנצח'. תבין, קניתי לעצמי שרשרת עם מגן דוד כשבחיים לא חשבתי שאלך ככה, אבל אתה קולט שתקפו אותנו רק כי אנחנו יהודים, ואני צריכה להיות גאה במי שאני ובזהות שלי. יש איזו ציניות מובנית באיש תקשורת, והמלחמה הזו פשוט שמה את כולנו באותו מקום".

את נשמעת קרבית.

"נסעתי לכתבה והיה איתי חייל צעיר. עצרנו לאכול במסעדה ביתית, והבחור, שהתגייס לפני יומיים, אמר שהוא לא רעב. אמרתי לו 'זה לא בשבילך, אתה מזמין כדי שבעל המקום ירגיש שהוא מאכיל חייל'".

שירלי הקר: "ישבתי עם מחלקה שיצאה מהלחימה בעזה והם אמרו 'יש אצלנו מישהו שרוצה לחזור לגוש קטיף, אחר שחושב שצריך שתי מדינות, ואנחנו נלחמים שכם אל שכם ומתרכזים במטרה הספציפית שמקובלת על כולם - מיטוט חמאס"

לא רק הקריאה בדף המודפס חזרה לאופנה בימי המלחמה. גם הכתיבה, מתברר, מככבת - ולא על המחשב הנייד. בחודשי הלחימה יצאו כבר שלוש אסופות שירים "הנני", והרביעית בדרך. חלק מהשירים נכתבו על ידי חיילים בשדה הקרב וכמה מהם הגיעו גם לדפי "במחנה", למשל זה שכתב סא"ל (מיל') משה צחור מחטיבת האש:

"כשבסוף אגיע הביתה,
אותי תצטרכי לקבל,
להכניס כל מה שאביא.
אני עלייך אנסה להקל,
אחרי הסערה
נשים את התסכול מתחת.
עוד נמצא ברכה ביום שגרה.
עוד נחזור לנשום ביחד".

"כשהתותחים רועמים המוזות שותקות זו קלישאה שקרית לחלוטין", הקר משוכנעת. "יוצא במלחמה הרבה רגש, ובכלל כתיבה היא דרך טובה להתבטא ולעשות חשבון נפש. המון אנשים כותבים, ולכן פרסמנו איך ליצור איתנו קשר. היה חייל שהפעיל את דובר האוגדה שלו כדי שהשיר שלו יגיע ל'במחנה' ויתפרסם".

לא רק שירים מגיעים. לכל חייל שגויס חיל החינוך דאג להכניס לפק"ל "יומן מלחמה אישי". מעין פנקסון שמשתחל בול לכיס המכנסיים ובו מומלץ ללוחם לנהל רישום של חוויותיו. יש בעמוד הפתיחה מדריך למשתמש שאמנם מעקר כל רגש, אבל כל כך מתאים לריבוע הצה"לי:

1. כתבו טקסט שמתחיל במשפט: ב־7.10.2023 בבוקר הייתי ב...

2. התחילו לכתוב: במחלקה שלי יש...

3. נסו לכתוב 5 שורות, בכל שורה 5 מילים בדיוק.

לאחר מכן מגיעות הוראות כמו "כתבו שיר או סיפור שמתחיל במשפט "אני מאמין.ה בכל ליבי ש...". לא בטוח אם דויד גרוסמן היה מאמץ, מצד שני לא כל לוחם הוא סופר עטור פרסים.

"עוצמת הרוח במיטבה"

באחד מגיליונות "במחנה" האחרונים אפילו צירפו ללוחמים גלויית דואר כדי שישלחו הביתה מהחזית. ספק אם מישהו מהחיילים הצעירים נתקל פעם במוצג הפרהיסטורי הזה, אבל בכל מקרה מומלץ להסביר להם שיש אפשרות שהגלויה תגיע רק כשהכטב"ם יהפוך לפסל סביבתי.

"אמרתי בחיל החינוך: 'אולי אנחנו צריכים להזכיר לחיילים איך עושים את זה, כי כשהייתי ילד בבית הספר לימדו אותי איך לשלוח מכתב, איפה מדביקים את הבול'", אומר בירן, ולא נראה שהפעם הוא מתבדח.

"הקמתי ספריות בשטח שגם בהן אני שמה את 'במחנה'", מספרת אל"מ רודברג. "הגעתי לאחת החטיבות בזמן רענון, פגשתי לוחמים שבדיוק יצאו מעזה שידעתי ששלחתי אליהם 700 ספרים ושאלתי אותם 'יכול להיות שעדיין לא פתחתם את הספרייה?'. הם ענו: 'פתחנו, לקחו הכל'. הלוחמים נמצאים במקום שבו אין להם תקשורת דיגיטלית כפי שהם רגילים והם צורכים את המילה הכתובה, כותבים יומני מלחמה ומציירים. אם הם יביאו את סיפורם אלינו, אחר כך נוכל להיעזר בהם כדי לספר את סיפורה של חטיבת גבעתי, או גולני, במלחמה".

הם זוכרים איך להחזיק עט?

"נראה לי שחשבנו על הדור הזה הרבה דברים עם הרבה סימני קריאה, והיינו צריכים לשים יותר סימני שאלה. הם מוכיחים את עצמם, וזו זכות גדולה עבורנו לתת מענה חינוכי לגיבורים האלה.
"מעבר לזה, כל מחלקה מקבלת שקיות עם כלים שמחזקים את הרוח. עיתון 'במחנה' נכנס, דגלי ישראל, פתקית עם טקסט השבועה של הגיוס לצה"ל שמילואימניקים שקיבלו אותה סיפרו שבכו מהתרגשות. שאלתי אותם למה, והם ענו: 'נשבענו על הטקסט הזה לפני 20 שנה, זה מחזיר את המשמעות'. זו עוצמת הרוח במיטבה. הם יודעים לכתוב ולהחזיק עט וגם ספר, והם בטח לא מפחדים מהם".

"במחנה" לא עוסק בכתבות הקצה שבדרך כלל העיתונות המסורתית עטה עליהן. עוסקים שם גם בחימושניק שמטפל בפגזים, בחייל שיושב במחסום ובמורה־חיילת שעוברת בימים אלה בין המפונים, ומקווים שבתמונה הפלוגתית שפרסמו בעמוד האחרון תוכלו לזהות את הג'ינג'י שעשה איתכם קורס מ"כים.

"בשירות הסדיר שלי היו יחידות שהייתי מגיעה אליהן והמג"דים היו אומרים 'את מכירה את צה"ל יותר טוב ממני, כי אני מכיר את חלקת אלוהים הקטנה שלי וכשאני מקבל את 'במחנה', אני רואה את צה"ל הגדול'", הקר מספרת. "אנחנו משתדלים להביא מגוון יחידות, וגם בזמן המלחמה אתה חושף את החיילים לאיך נראית חוויה של מישהו אחר בקרב, שהיא לא בהכרח דומה לחוויה שלו".

שירלי הקר: "כשהייתי בסדיר מג"דים היו אומרים לי 'כשאני מקבל את 'במחנה', אני רואה את צה"ל הגדול'. אנחנו משתדלים להביא מגוון יחידות, ובזמן המלחמה אתה חושף את החיילים לאיך נראית חוויה של מישהו אחר בקרב"

"טיול אחרי שחרור"

נכון לעכשיו, "במחנה" מתוכנן להופיע רק בימי הלחימה. כשהיא תסתיים כל אחד יחזור לשגרת חייו, אולם עדיין יש תקווה שההצלחה תתורגם למעשים בהמשך. בחיל החינוך אומרים שיצטרכו לבחון את האפקטיביות של גיליון כתוב גם כשהחיילים יחזירו לכיסם את המכשיר הנייד. לבדוק אם גם אז תהיה דרישה לנייר. בכל מקרה, יתקיים דיון מקצועי אם לרכוב על הגל, או להעיר את המותג רק במקרי חירום, בתקווה שלא יהיו כאלה.

בינתיים לא נראה שלמלחמה יש סוף קרוב, והעיתון שהחל לצאת באוקטובר עם 16 עמודים גדל במהלך השבועות ל־20. הוא מופץ ב־50 אלף עותקים וכבר בוחנים אפשרות להגדיל את התפוצה, לאור הדרישה.

גם אם הוא קטן ונישתי, עדיין מרגש ונוסטלגי לעיין בו. מדובר במותג שגדל איתנו לאורך שנות המדינה, היה בימי הקמתה ולפניהם, התרגש עם הלוחמים בכותל, צלח את התעלה, הגיע לביירות ונכח במלחמת לבנון השנייה. קצת חבל שהקדמה שוכחת לפעמים את המסורת מאחור.

"יש כל מיני תוכניות, למשל אפשרות של ירחון", אומר בירן. "הייתי רוצה שלדור של הבת שלי ולילדים היותר צעירים יהיה 'במחנה' כשיגיעו לצבא. זה פרויקט יחסית קטן ולא יקר, שיש בו מסורת ארוכת שנים. אני כל פעם משתף את קבוצת הבוגרים שלנו בחלקים מהגיליון החדש והם נרגשים. זה מחזיר אותם לימים שבהם עשו דברים שאהבו. נשמח ללוות אותו בצורה כזו או אחרת, כי כנראה כבר לא נחזור לצבא".

זה סגור?

"לי ולשירלי יש כבר דיבור על לאן נערוך את הטיול אחרי השחרור".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו