חטפתי נוקאאוט ישר לפנים

יש רגעים שמכריעים ויכוח. הימים האלה בעורף מתאפיינים בשיח עגמומי ומעט קולני, שבמסגרתו גברים שממגוון סיבות לא נמצאים במילואים אומרים בהחלטיות משפטים שפותחים ב"צריך".

תוך כדי אחד כזה השבוע, חטפתי נוקאאוט ישר לפנים. השיחה נסבה, אם איני טועה, סביב שאלת הפעילות הקרקעית. מישהו השמיע שוב את התהייה בדבר האפשרות לפעילות ארטילרית ולפעילות מהאוויר שתחסוך בחיי חיילים, ומישהו מהקצה השני של השולחן אמר פתאום את המשפט הבא: "שום צבא לא ניצח מעולם בשום מלחמה בלי כניסה קרקעית וחתירה למגע".

וברגע ההוא השתרר שקט מוחלט. ממש דממה, שהדגישה את גודל הרגע ושגרמה לשורה המחורטטת הזו להדהד בכל כך הרבה משקל ועומק, עד שאנשים פשוט השתחוו וירטואלית לתבונה האנושית שמיצויה המזוקק התגלה לפניהם זה עתה.

לי אישית לקח בערך חצי שעה להתעשת. בינתיים הארוחה הסתיימה והחבורה התפזרה, ואת תגובתי המלומדת כבר לא יכול הייתי להטיח בפניו של הטוען, אלא להשמיע אותה לעצמי ולכתוב אותה כאן ולדמיין כאילו אמרתי אותה בעוז ובתעצומות.

• • •

שום צבא? הייתי אומר לו. שום מלחמה? מעניין, כי אני דווקא יודע על שלושה קרבות של הצבא ההוני שהוכרעו בחיצים ובבליסטראות. גם המונגולים, אם איני טועה, ניצחו פעמיים, גם את המזטים וגם את הוואפסים, באיום מהאוויר. שלא לדבר על הלופטוואפה, שהכניע את כוחות הברית בבליצקריג המפורסם בעמק המטרושקות במתקפה אווירית שהביאה לתפנית במלחמה.

הקרבות האלה לא אירעו מעולם, כמובן, אבל התגובה הזו היא לא פחות רצינית וכבדת משקל מהקביעה הלא־כלומית שהוא קבע לפני חצי שעה. אמנון דנקנר המנוח קרא לזה "כן, אבל לא בצפון". לדבריו, כל ויכוח יכול להיות מוכרע, או לפחות לקבל תפנית, אם אתה אומר את המשפט "כן, אבל לא בצפון". זה גם נשמע הגיוני, וגם נשמע כזה שלולא היית בטוח בו לא היית אומר אותו. ובעיקר, משהו בקביעה הזו שותל את הטוען מנגד וגורם לו לפיק ברכיים ולחוסר ביטחון.

הרי מהי הבעיה בקביעה "שום צבא וכו'"? הבעיה היא שהיא נשמעת מאוד־מאוד הגיונית. זה הגיוני לחשוב שהכרעה מושגת רק במלחמה אמיתית, וזה הגיוני לחשוב ולטעון שלמרות הכמיהה למלחמה מהירה ונקייה שבה יש כמה שפחות נופלים - מלחמות מוכרעות רק בדם, באש ובמחיר אישי כבד של איש מזנק ואיש יורה ואיש נופל.

• • •

זה באמת נשמע הגיוני, העניין הוא שזה צריך להיות גם נכון. זה שאומרים את זה לא הופך את זה לנכון. אין זה אלא עוד משפט פרשנים שנולד באולפנים, ומשם עובר אל שיחות הסלון - והוא חסר משמעות גם כאן וגם כאן.

ולמה זה חשוב, כל הסיפור הזה? כדי להדגיש משהו עקרוני שעולה ממנו כבדרך אגב: אנחנו לא יודעים כלום. זה כל כך מסובך וכל כך סופר־מקצועי ומקצועני, שאנחנו באמת לא יודעים שום דבר. בתחילת המערכה הזו כתבתי שאחרי 7 באוקטובר כבר אי אפשר לבטל את קול ההמון ולזלזל בו. אחרי הכשל של השכבות המקצועיות, אולי כדאי להקשיב לציבור. אני כבר לא בטוח בזה, אבל גם אם כן - הכל הרי צריך להישען על אינפורמציה. וההמון, כמו גם חלק גדול מאנשי המקצוע, לא יודע שום דבר.

• • •

כבר כמעט 80 יום אני מנסה להבין את תוכנית מהלכי הלחימה, ואיני מצליח. ערב־ערב כמעט אני מתקין את עצמי להאזין לתדרוך היומי של דובר צה"ל, וערב־ערב אני מתאכזב אכזבה מרה. מהי מהות העניין הזה, של התדריך היומי? אני האחרון שאזלזל בכבודו של תא"ל דניאל הגרי, שמוסר את נפשו בכל תפקידיו ושפיקד על יחידות עילית. העניין הוא שהתפקיד הספציפי הזה, שהוא ממלא עכשיו, לא דורש שום כישור מכישוריו בתפקידיו הקודמים.

הוא תפקיד הרבה פחות חשוב מהם והרבה פחות משמעותי מהם, והוא דורש כישורים לגמרי אחרים, כאלה שלצערנו אין בכלל לדניאל הגרי. מה הם הדקלומים האלה מן הכתב, שכל כולם התהדרות בהישגי היום של צה"ל? את מי הוא בא לשכנע?

הסאבטקסט היחיד העולה מהטקסטים ומהמנגינה של דובר צה"ל הוא אפולוגטיקה. כלומר, אף שאתם עלולים לחשוב שצה"ל נרפה וכושל ומנוצח - למרות זאת עלי לבשר לכם שגם היום כתשנו ומוטטנו וכו' וכו'. ואף שאתם חושבים שחמאס הוא חבורת משוררים שעושים ריטריט כתיבה באכסדרה של שיפא - הריני להודיעכם שמדובר בחבורת רוצחים ואנסים.

אבל לא, המפקד. אנחנו לא חושבים שצה"ל חלש, ואנחנו לא חושבים שחמאס צדיק. אנחנו יודעים הכל, בגדול, וממך אנחנו רק רוצים לשמוע שני דברים: מה המצב ומה התוכנית. אלה שאלות פשוטות, והתשובה עליהן לא יכולה לבוא מתוך דף. היא גם לא יכולה להיות אמינה אם בסוף כל תשובה צה"ל יוצא טוב ומשובח.

כבר כתבתי כאן 20 פעם ש"לא יודע" אחד בסוף מסיבת עיתונאים נותן תוקף עצום לכל התשובות המלומדות שבאו לפניו. אבל זה לא קורה. זה לא קורה.

אנחנו לא יודעים כלום. אז איך אנחנו מחזיקים מעמד? למה אני סמוך ובטוח ואופטימי טוטאלית? כי יש משהו שאנחנו כן יודעים, והוא הרבה יותר חזק מהכל: אנחנו סומכים על החיילים ועל המפקדים. עזבו עכשיו את שאלת האחריות והכשל והמחדל (זה גם לא ממש חשוב. ממילא יבוא עוד רגע הרמטכ"ל ויקבל אחריות), אני מדבר על האמון הבסיסי של האזרח בעורף באיש שלובש עבורו מדים ומסתער.

• • •

האמון הזה הוא טוטאלי. ספק אם אי־פעם היה כמותו. רוח ההתגייסות ורוח הלחימה הן משהו שמצליח לדלג על האמון המפוקפק מעט בפיקוד העליון ובדרג המדיני. אני יכול לנסח עמוד שלם של שאלות קשות, אבל בעמוד הבא תתנוסס תמונתו של אלישע מדן על קביו ותשיב על כולן עוד לפני שהשר גלנט יגיע לפודיום.

מה שאני מנסה לומר הוא שאני פשוט אוהב אתכם, כל נופל ונופלת קדושים, כל פצוע ופצועה, כל חייל וחיילת וכל מפקד ומפקדת שנלחמים בשבילי. באמת שיש לי הרבה מה לומר ומה לשאול ומה להקשות, אבל מה שיוצא לי זה חיבוק אחד גדול. תודה על הלחימה ועל ההקרבה, ותודה על זה שבעצם נוכחותכם אתם נוסכים כל כך הרבה ביטחון. הרבה יותר מכל מסיבת עיתונאים בעולם.