שאתם תתפכחו

עוד רגע שבוע אחרון לשנה האיומה הזו. זה הרגע שבו תחנות הרדיו אמורות לערוך מצעדים, ובעיתונים מופיעים סיכומי שנה - כאילו אם רק אלמד מה היו הטרנדים של השנה בתחום עיצוב הפנים, אנצל מהתהום הפעורה של כל מה שלא ידוע, של כל מה שאי אפשר להכניס לטבלה מסודרת. כמו פחד. כמו ייאוש. כמו מוות.

איך אפשר לסכם את מה שקרה לנו ב־2023? כלומר חוץ מהפצע העצום והפועם שאנחנו מנסים לחבוש מחדש בכל בוקר? נדמה שבחצי הראשון של 2023 חשבנו שאנחנו יודעים הכל - ובחצי השני גילינו שאנחנו לא יודעים כלום.

2023 היא השנה שבה כל אדם שפוי שאל את עצמו האם הדעות שלו הן האמונות הנכונות ואיפה הן מסתיימות והוא מתחיל? אני בטוחה שהרבה אנשים יגידו ש־2023 היא השנה שבה "התפכחנו". אבל לאחוז בדעות הישנות שלנו בעקשנות, או להחליף אותן כליל בסט הדעות המנוגד, הם שני הצדדים של אותו מטבע. אני מציעה משהו אחר: 2023 היא השנה שבה קיבלנו הזדמנות לחזור לראות את העולם בתלת ממד.

• • •

אנחנו צופים באימה גוברת בסטודנטים במסדרונות הרווארד, עוטים כאפיות וצועקים "אינתיפאדה". בראש ממשלת אירלנד מדבר על ילדה חטופה כמי ש"הלכה לאיבוד". ברשתות החשובות ביותר בעולם מדווחות שישראל הפציצה את בית החולים שיפא. ואנחנו מבינים באימה ש - להבדיל אלף אלפי הבדלות - גם אנחנו היינו כאלה. כל אחת ואחד מאיתנו. משהו קרה, מישהו אמר משהו, הכנסנו לקופסה, סגרנו במסקינטייפ וכתבנו בגדול בטוש - "משלנו" או "לא משלנו". לא פלא שאנחנו לא יודעים על מי לסמוך. מי שאמור לתווך, להסביר ולהוביל אותנו בעולם הם המנהיגים שלנו, התקשורת, האקדמיה.

ב־2016 רבים שאלו את עצמם מדוע ארה"ב, במקום לטפל בכל הכישלונות המהדהדים של השיטה שלה, בוחרת בנשיא שהוא מלך מלכי הטרולים. אדם שגם אם אפשר להתווכח על תרומתו לביטחון ישראל כן או לא, אי אפשר להתעלם מהיותו שחקן מרכזי בהתמוטטות הקונספט - זה שנחשב פעם לעל זמני - של "אמת" ו"שקר". תקשורת המיינסטרים האמריקנית היתה בדילמה קשה: האם לנסות לשמור על אובייקטיביות ולהתעקש על אי משוא פנים לאף צד, בזמן שנשיא ארה"ב מאשים אותם בשקרים ובבגידה?

• • •

ביוני 2020 פיטר ה"ניו יורק טיימס" את עורך מדור הדעות שלו בגלל פרשנות שהתפרסמה במדור, שאותה כתב סנאטור מארקנסו. הסנאטור קרא לשימוש בצבא לטובת שמירה על הסדר במהומות שפרצו לאחר רצח ג'ורג' פלויד. עובדי העיתון דרשו את פיטוריו של העורך, משום שהם חששו שהמאמר עלול לשכנע את הקוראים. העיתון, שנחשב לחשוב בעולם, לסמל של עיתונות ערכית, מוסרית, לוחמת, אובייקטיבית, חשש שפרסום של טור דעה(!) עשוי להזיק יותר מאשר השתקת הדעות המנוגדות לאלו של עובדי העיתון ומרבית קוראיו.

וזה קרה גם כאן אצלנו, במובנים אחרים כמובן. בעבר, היומרה היחידה של התקשורת הישראלית (בין אם עלה בידה או לא) היתה לספר לאזרחי ישראל מה קורה סביבם. ואז הגיע ביבי נתניהו וגם כאן, כלי התקשורת נאלצו לבחור. במקביל, עם פריחת פוליטיקת הזהויות ולצידה הביביזם, כולנו מצאנו לנו את קבוצת המיעוט שבה אנחנו מרגישים חופשיים לצעוק את שחסר לנו: אשכנזים, מזרחים, נשים, גברים, להט"בים, חילונים, דתיים, ימנים, שמאלנים, ערבים, יהודים. הפוליטיקה הפסיקה להיות השדה שבו אנחנו מתווכחים על חלוקת המשאבים שלנו באופן צודק ומועיל, והפכה לשדה קרב של נרטיבים. במקום לדבר על מה אנחנו רוצים שיקרה, אנחנו רבים על מה קרה. במקום להקשיב לדעה, אנחנו בודקים מי אמר אותה ופוסלים או מאשרים אותה למפרע.

• • •

לכן, בחודשים האחרונים אני מנסה משהו חדש: להתעלם מפרשנויות. לחפש את הידיעה העירומה והמאומתת. לא רק את הציטוט המדויק, אלא את ההקשר שבו נאמר. לנקות את ההנחות המוקדמות, למצוא בבסיס הדברים את העובדה הבלתי ניתנת לערעור ולגזור את דעתי ממנה. זה קשה. לעיתים בלתי אפשרי. לפעמים אני כועסת מדי ונופלת לבורות, שופטת מהר מדי, מתלהמת. אבל אני מנסה להשתפר.

העיתונאים שאני מכבדת עובדים שעות ארוכות תמורת שכר לא גבוה. יש להם יושרה עיתונאית והם בעיקר מנסים להרבות טוב בעולם. כולם, ללא יוצא דופן, משתמשים בכוח שלהם יום יום על מנת לסייע לזרים גמורים שמבקשים מהם עזרה. ברוב המקרים זה בכלל לא מגיע למסך או לעיתון. אבל הם פועלים בתוך מערכת. וזה מאוד יקר לנסות לברר מה האמת. הרבה יותר זול לשבת באולפן ולהעלות השערות בנוגע למה שאנחנו כבר יודעים. וזה עוד לפני כל הדמויות שתופסות מקום הרבה יותר מדי גדול בתרבות שלנו, ולמרות שהם מתכנים כך, הם אינם עיתונאים ואין להם שום עניין בעובדות.

הצעירים ממילא ברשת. לא סומכים על כלי התקשורת, לא יודעים למי להאמין, ומחליטים מה נכון ומה לא לפי הלייקים, הטרנד או הזווית של השמש. לכן, שוב, האחריות מוטלת עלינו, כאילו לא עשינו מספיק השנה. זה לא אומר לשכוח מה שאנחנו כבר יודעים על העולם. זו האחריות להביט, להקשיב, להתלבט, לצאת מאיזור הנוחות. זה בהחלט ידרוש מאיתנו יותר, אבל אולי גם יעניק לנו לא מעט נחמה. לא פשוט לברור את המוץ מהתבן, אבל ברור איפה כדאי להתחיל: בלחפש את מי שדורש מעצמו יותר ולא פחות. את מי שמעמיד את עצמו בסטנדרט גבוה יותר, לא באותו הרף, ולקחת ממנו דוגמה.

• • •

ולכל ה"מתפכחים": המסקנה מ־2023 היא לא "טעיתי ולכן אשנה את דעתי לדעה המנוגדת", אלא "טעיתי פעם ולכן אני עשויה לטעות שוב". השנה קיבלנו הזדמנות להיזכר מי אנחנו ומי אנחנו רוצים להיות - ותזכורת שלאף מחנה אין מונופול על הצדק או המוסר. שאני יכולה להסכים עם מישהו על דבר אחד ולא להסכים איתו על דבר אחר. שנולדנו עם עיניים ואוזניים ושכל ישר ולב - ושהגיע הזמן להשתמש בהם.