ארגון מתועב: הגיע הזמן שנפרוש מהאו"ם

או"ם שמום

עד מתי נהיה שק החבטות של אומות העולם במוסד המתועב שנקראהאומות המאוחדות? במה הן בדיוק מאוחדות חוץ מאשר בשנאת ישראל? בכלום. שום כלום. או"ם שמום. איך פעם אחר פעם מגנים אותנו על לא עוול, ואיך הפכו את הגינויים הבלתי פוסקים שלנו לפעילות היחידה של המוסד הרקוב הזה? איפה שצריך הם לא נמצאים, היכן שיש להתערב אין זכר לכחולי המדים, אבל בקדירה שלנו הם בוחשים בלי סוף.

מה שמפתיע אותי כל פעם מחדש הוא שגם ידידות שלנו לא תומכות בנו באו"ם. מקסימום נמנעות בלחץ. שוב ושוב אנחנו מוצאים עצמנו נתמכים על ידי ארצות הברית ומצטרפים אליה איים מהאוקיינוס השקט עם 300 תושבים ביום טוב. המצב הזה חייב להשתנות.

אני לא חסיד גדול של העברת ילדים מוחרמים לבית ספר אחר. בעיניי זה צעד חלש. אבל במקרה שלנו אין ברירה. אומות העולם מתעללות בנו כי אנחנו משתפים פעולה, מנסים להסביר, למצוא חן, אולי מאחורי הקלעים, אולי מאחורי־אחורי־אחורי הקלעים. אבל זה לא עובד עכשיו. לכן מדינת ישראל צריכה לעשות צעד יוצא דופן, נועז ומקורי.

יודיע נא גלעד ארדן, שגרירנו המוצלח לאו"ם (למעטעניין הטלאי הצהובשהיה תקלה חמורה בעיניי) על השעיית חברותה של מדינת ישראל באו"ם. יעמוד על הדוכן, ימנה את כל פשעי הארגון כלפינו ובסוף הנאום יקרע את תעודת החבר. כמו כן יודיע במעמד זה כי ישראל דורשת מהאו"ם לצאת מיידית מכל שטחי ישראל, ובמיוחד לפנות את ארמון הנציב, הנכס שנוכס על יד האו"ם ללא כל סיבה ומוחזק על ידו ללא כל מטרה. לשם יעבור מעון ראש הממשלה העתידי, מול נוף קדומים ובבניין יפה להתפעל.

במערכת יחסים רעילה של קורבן ומקרבן, יש רגע שבו חייבים לשים גבול, לקום וללכת. מה חפץ לנו בחברותנו בארגון הריק הזה אם כל פעילותו היא פגיעה חוזרת ונשנית בנו? נארוז דגלינו, ניפרד ממעט ידידינו, ונצא מהבניין הזה שהפך להיות חדר העינויים שלנו. שיחליטו מה שהם רוצים, שיגנו עד שלא יבחינו בין ארור המן לברוך מרדכי, בין כה וכה הם לא ממש טובים בזה. יום אחד אולי נחזור, כשיבשילו התנאים. עד אז נחסוך את הצער והכסף. זוהי תוכנית גינוי-פינוי שלי. תנו לייק אם אתם תומכים. אם לא - מוזמנים לגנות.

צבא העם

משהו מתרחש עכשיו, משהו גדול שישנה את פני החברה הישראלית ביום שאחרי. יש ממש כרגע כ־300 אלףמילואימניקים מגויסים. כבר חודשיים הם יחד. חלקם נלחמים, חלקם מתכוננים ללחימה, כולם יושבים הרבה שעות ביום ובלילה יחד ומדברים.

עוד קפה, ועוד סיגריה, ועוד ממתק, וכל הנושאים עולים. כל מה שרבנו עליו עד האסון, והדרך שנבחר ללכת בה כשסינוואר יהיה תלוי על עמוד בכיכר ציון. ואני שומע מהרבה מילואימניקים שהבנה חדשה נולדת שם, מעבר לקווים, שככה לא ממשיכים. כשהלוחמים ותומכיהם מדברים ומדברים, מזדקקת לה ההבנה שעל רוב העניינים יש הסכמה רחבה. ומה שלא מסכימים עליו, אפשר לשים בצד לעת־עתה ולהתרכז בעיקר.

אי־שם במילואים קורה דבר נוסף. נוצרת אליטה ישראלית חדשה. כל כך הרבה אנשים שלא היו אמורים להתגייס והתנדבו, ומשרתים כבר חודשיים, ומחרפים נפשם, ומוותרים על העסקים שלהם, ומרוחקים מהמשפחות שלהם, מבינים שביום שאחרי כל הבלתי משרתים, הלא מועילים, העסקנים הקטנים, המשתמטים, עכברי הכוח הפוליטי, לא יוכלו להנהיג את המדינה בדרכה החדשה. רק אנשים שקמו ועשו מעשה, וסיכנו את נפשם, והראו שאכפת להם עד כדי העמדת כל מה שיש להם בסכנה מוחשית ומיידית, רק אלה יוכלו לומר לציבור בישראל - אחרינו.

עוד מעט, כשזה ייגמר לטובה, ישובו כל המילואימניקים הביתה. אם ניקח ממוצע של ארבע נפשות למילואימניק, משפחה רגילה בישראל, אז אנחנו מדברים על סדר גודל של 2 מיליון אזרחים ואזרחיות. זה וואחד כוח. וזה יהיה הכוח שישנה את הפוליטיקה במדינה הזאת, ויחזיר אותה לידי אלה שקודם כל נותנים ואחר כך מבקשים, ויתלוש אותה מידי הלוקחים בלי לתת דבר בתמורה. מכל המגזרים.

ועד שישובו בשלום, ועד שיביאו הפיכה דמוקרטית מסודרת, חייב הציבור במדינה לדאוג לכל מחסורם. לא יכול להיות שנמשיך לקרוא ולראות כתבות על סכומים מגוחכים שאנשים מקבלים שלא נותנים מענה לצורכי משפחותיהם כשהם בחזית. ויש לעטוף את בנות ובני הזוג של המשרתים, ולהרעיף עליהם כל טוב - בכסף, בעזרה בבית, בדאגה לילדיהם, בהקלות במיסיהם, בשמירה על פרנסתם.

בעבר כתבתי כאן על הצורך בצבא מקצועי. טעיתי. אין תחליף לצבא העם. ואיזה עם יש לנו, ואיזה צבא, ומשורותיו תבוא ההנהגה הבאה שלנו, וזאת תהיה סוג של הפיכה צבאית, אבל במובן הטוב שלה. ואם בעבר היתה מוסכמה שרק פראיירים משרתים במילואים, באה המלחמה הזאת והבהירה - המילואים הם־הם הכור הגרעיני של מדינת ישראל.

איפוק וסיפוק

בין שתיים-שלוש ש-גר, לחארבו־דארבו - שהם שניים מלהיטי המלחמה הזאת - עובר קו אחד: שניהם מהללים את ההרס ומרימים לקטל. זה מובן בנסיבות האלה, אבל טעות חמורה. בעולם של היום שירים לא נשארים בגבולות המדינה, הם דולפים לעולם. ושם למילים יש משמעות אחרת. שם הם מהווים הוכחה כביכול לצימאון הדם של המפלצת הציונית.

אין מה לעשות -העולם מסתכל עלינועכשיו במיליון עיניים, ומחפש כל סימן לכך שאנחנו גרועים מאויבינו. בימים האלה המילה "עמלק", המופיעה באחד הפזמונים האלה, הפכה לתזה אקדמית המוכיחה איך בכוונתנו למחות את העם הפלשתיני האומלל מתחת לפני השמיים, כפי שצווינו על עמלק. כל אמירה כזאת, כל פזמון תמים המבטא רגש נקמה פשוט וצודק, הופך לעוד כתב אישום נגדנו. ולא חסרים כאלה עכשיו.

יש מראות שטוב לנו להפיץ בעולם. משאית עם נוח'בים עירומים זה טוב. בעולם הערבי זה מעורר כבוד. חבל, אבל זה ככה. הופעה של אביהו פנחסוב עם חיילים מעורטלים נושאי נשק זה רע - זאת חציית גבול שאסור בשום אופן לחצות.

מה הגבול? הגבול בין תוקף לתוקפנות. כשפוגעים באדם הוא חייב להגיב בתוקף. מהו תוקף? הפעלת כוח במידה הנכונה ללא שום שמחה על השימוש באלימות הזאת. מפעילים עוצמה כי צריך, לא כי זה כיף. כי זאת גזירת גורל, לא סיבה למסיבה. העם היהודי מעולם לא היה שש אלי קרב, אף פעם לא שמחנו בהרג ובהרס.

אין מה לשמוח כשנפשות נלקחות, כשרכוש מושמד. הכל יצירה של הבורא. ואם חייבים לפגוע בה, זה מתוך ענווה וזקיפות קומה יחד. לא רהב ותשוקת מוות. תוקפנות - זאת מידה של אויבינו. הם נהנים להפעיל כוח. לפעמים נדמה שזאת הנאתם היחידה בחיים. לקחת חיים. איזו תרבות ירודה.

אותו דבר בניהול המערכה - מה שצריך לפוצץ מפוצצים. מנהרות, בניינים של מחבלים, תשתיות טרור. חארבו־דארבו. אבל היכל המשפט? מועדון ויצ"ו עזה? למה לפוצץ? זה נראה שמישהו נהנה מדי למלכד מבנים וללחוץ על הכפתור. זה עושה רושם נוראי בחוץ, ומגביר מאוד את הלחץ עלינו לסיים את המערכה ללא ניצחון ברור.

איפוק אינו חולשה. איפוק אינו הבלגה. איפוק בהפעלת כוח, בשירים ובפיצוצים, שומר על מיקוד במה שחשוב. איפוק מייחד אותנו מחייתו היער שמסביבנו. אסור להאכיל את מפלצת האנטישמיות באי־דיוקים לצורך סיפוק מיידי. לפני סיפוק - איפוק.

avrigilad@gmail.com