מתוך בליל הזוועות העצום, שתועד בסרטוני 7 באוקטובר, היתה סצנה אחת מצמררת שהצליחה לסדוק את מעטה הקשיחות של רפ"ק רעות ענוים, ראש מחלק חקירות סייבר והאחראית על המתחם הפורנזי ביחידת להב 433. סרטון של מצלמת אבטחה בתוך מבנה קטן הראה אישה מבוהלת עד אימה, שמבטה המבועת התמקד בדלת הכניסה ובחלון הצמוד אליו. היא התכופפה מאחורי ערימת חפצים קטנה, שלא הסתירה אפילו מחצית מגופה, והתכנסה לתוך עצמה בניסיון נואש וחסר סיכוי שלא להתגלות.
"רואים את האישה הולכת וחוזרת, מציצה החוצה, מנסה למצוא מחבוא, אבל אין ממ"ד, אין ארונות ואין מה שיסתיר אותה", מתארת רעות בקול שקט. "שני מחבלים פרצו את הדלת עם נשק שלוף ומייד הבחינו בה. התיעוד הוא בלי קול, אבל אפשר לראות דין ודברים בינה לבין המחבלים. מהבעות פניה ומתנועות ידיה ניכר שהיא מתחננת על חייה. באופן מפתיע, הם עוזבים את המבנה ומותירים אותה בחיים. האישה נשמה לרווחה וגם אני. הבטתי בה דרך מסך המחשב, והיא נראתה רגועה יותר והמתינה לחילוץ.
"ככה עברה שעה, אולי קצת יותר. פתאום האישה קמה ממקומה והציצה מהחלון. שוב התרוצצה ממקום למקום וחיפשה אחר מחסה. הדלת נפתחה ושני מחבלים אחרים נכנסו. היא התכווצה בפינת החדר והתחננה על חייה פעם נוספת. המחבלים לא אמרו מילה, בחנו בעיניהם את המקום, הרימו באדישות את הנשק ופשוט רצחו אותה. ראיתי בסרטונים האלה אינספור מחזות מזעזעים, אבל אדם שמאמין שקיבל את חייו במתנה והתבדה הוא זה שגמר אותי. אני יכולה רק לשער איזו בעתה עברה עליה רגע לפני מותה, כשהבינה שהפעם זה הסוף".
200 אלף סרטונים נמצאים כיום בידי להב 433, החוקרת את טבח השבת השחורה ואוספת ראיות שישמשו כחלק מכתב האישום נגד מחבלי חמאס.
יותר מ־20 חוקרי סייבר, ביניהם חיילות שח"מ (שירות חובה משטרה) וסטודנטים צעירים למדעי
המחשב חולקים ביניהם את מיליוני הדקות המאגדות בתוכן רוע צרוף, שנאה יוקדת, בהמיות אכזרית וחוליגניות מופרעת חסרת תקדים. הם עוצרים את הסרטונים שוב ושוב, מחזירים לאחור, מצלמים תמונות מסך ומתעדים בכתב את המראות.
בברוטליות הזו במלואה צפתה רפ"ק רעות – אחת משתי הנשים ביחידה שחזו בכל התיעוד הדיגיטלי של הטבח שקיים עד כה בישראל.
את מוטרדת מהעובדה שיש כלי תקשורת בעולם שמהדהדים עדיין את הגרסה שלא היה טבח?
"הם ידבקו באותה עמדה גם אם יצפו בסרטון הזוועות, כי זו האג'נדה שלהם. לטעמי, הדיווח הבזוי שלהם מקבל תשובה הולמת ממדינת ישראל. אין לי ספק שעם הגשת כתב האישום וחשיפת חומר הראיות לכלל העולם אי אפשר יהיה להתכחש יותר למה שהיה כאן בשבת השחורה. יש עריפת ראשים, כריתת איברים, רצח אכזרי, שריפת אנשים ותינוקות בעודם חיים.
"ב־433 נאספה תשתית רחבה של ראיות, שנשענת גם על חקירות מחבלים ועדויות מגוונות, ותוביל להגשת אחד מכתבי האישום החמורים בעולם. הכל ביחד יוצר תמונת מצב של הטרור הרב־זירתי הגדול ביותר וגם המתועד ביותר בעולם".
זיהית בסרטונים חטופים ששוחררו לאחרונה?
"כן. זה היה רגע של נחמה במציאות המטורפת הזו. התרגשתי. אחרי כל פעימה של שחרור הגעתי לעבודה קצת יותר שמחה. ראינו את החטופים ברגעי הפחד והתנחמנו לראות אותם מחייכים".
"מזהים את החטופים"
המתחם הפורנזי של יחידת הסייבר נראה כמו חמ"ל גדול ועתיר במחשבים. ליד כל מסך יושבים שני חוקרים, הצופים ביחד באותו תיעוד כדי שכל אחד מהם לא ייאלץ להתמודד לבדו עם המראות הקשים.
צמד אחד מריץ שוב ושוב סרטון מטלטל, שנלקח ממצלמת טנדר לבן של המחבלים. אי אפשר שלא לזהות את הכביש הצמוד לקיבוץ רעים ואת שורת המכוניות השרופות, שהפכו לאחד הסמלים הכואבים של 7 באוקטובר. גופת צעירה מוטלת מדממת על הכביש ובגדיה הצבעוניים מנוגדים כל כך לאווירה הקודרת.
200 אלף הסרטונים שנמצאים בידי המשטרה, ושנאספו גם על ידי שב"כ וצה"ל, יוצרים ביחד מעין מעטפת דוקומנטרית שתציג לדיראון עולם את פשעי חמאס נגד האנושות. התיעוד הגיע ממקורות רבים ומגוונים - החל מעשרות מצלמות גוף של מחבלים, דרך מצלמות כלי הרכב שלהם ועד לניידים הפרטיים שהשאירו בשטח. אליהם מתווסף תיעוד עצום שהופק ממצלמות אבטחה של יישובים, בתים פרטיים, מפעלים ותחנות דלק, לצד סרטונים רבים שצילמו אזרחים ישראלים.
לשם ההמחשה, מכפר עזה נאספו 54,095 סרטונים, ממסיבת נובה 21,459 סרטונים, מקיבוץ בארי 11,666 ומקיבוץ ניר עוז 5,955.
רפ"ק רעות ענוים: "ב־433 נאספה תשתית רחבה של ראיות, שנשענת גם על חקירות מחבלים ועדויות מגוונות, ותוביל להגשת אחד מכתבי האישום החמורים בעולם. הכל יחד יוצר תמונת מצב של הטרור הרב־זירתי הגדול והמתועד ביותר בעולם"
"התיעוד שעלה ברשתות חמאס ובטלגרם נשמר על ידינו מהיום הראשון והוא חלק מהמאגר, גם אם המחבלים ימחקו הכל אצלם", מסבירה רעות על האיסוף המורכב.
"בנוסף, יצאנו לשטח והשלמנו חוסרים מגופים וממבנים שהיו לאורך אזורי הטבח והלחימה. לפעמים סרטון נראה מעט תלוש, אבל אנחנו מצליחים לעשות הצלבות מול תיעודים שנלקחו ממקומות אחרים ומזוויות שונות, כדי להרכיב סיטואציה אחת. למשל, באחד הסרטונים בטלגרם רואים חטופים מובלים לעזה והכל עמום, מטושטש ולא ברור. במצלמת הגוף של אחד המחבלים מצאנו תיעוד ברור של אותה קבוצה שרואים בה את ההובלה ואת פני המחבלים ומזהים את החטופים".
כל המחבלים צוידו במצלמות גו־פרו?
"מצלמות גוף לא היו על כל האלפים שחדרו לשטח ישראל וגם לא על כל לוחמי הנוח'בה של חמאס, אלא רק על בעלי תפקידים בכירים כמו קצין אג"מ ומפקדי מחלקות. יש בידינו עשרות בודדות של מצלמות, אבל הפקנו מהן מאות סרטונים. עם זאת, כבר ידוע שלא מעט מהזוועות לא תועדו על ידי המחבלים".
את מתכוונת למעשי האונס?
"למשל. אין גם תיעוד ויזואלי למעשים קשים שבוצעו בתינוקות, אבל יש פה שילוב של חומר פורנזי מצולם, ביחד עם חקירות מחבלים ועדויות רבות של זק"א, ניצולים, אזרחים וחיילים. מדובר בעבודה עם רבדים שונים המגבים זה את זה. מהמארג הזה יורכב כתב האישום".
מהתיעוד ניתן ללמוד גם על מעורבות של אזרחים עזתים ברצח עם?
"אפשר לומר חד־משמעית שהזוועות לא בוצעו רק על ידי לובשי מדים, כמו בגל הראשון של הנוח'בות או הגל השני של החמושים.
"האזרחים האלה הם לב"חים, לוחמים בלתי חוקיים, שלא הגיעו רק כדי לבזוז לכאורה, שגם זה חמור. יש תיעוד ברור במצלמות היישובים שמראה אותם לוקחים כלי נשק מחיילים שנהרגו ויורים באזרחי ישראל. הם דקרו עם סכינים והיו מעורבים בשריפה של בתים על יושביהם. בכמה סרטונים רואים אותם גם חוטפים ישראלים. הם גררו חטופים בכוח והיכו אותם לאורך כל הדרך".
בשגרה מתעסקת רעות (39) בחקירות פדופיליה, הונאות קריפטו ופורקס, עבירות ברשת כלפי נוער ומעשי רצח. עם תחילת הטבח היא התייצבה במרכז משפחות הנעדרים והיתה אחראית על משמרות.
"זה היה השלב הראשוני", היא מספרת. "המשפחות דיווחו לנו על בן משפחה שאינו עונה, היכן היה, מתי היה הקשר האחרון ומהם פרטי הלבוש, וגם לקחנו דנ"א. הייתי שם ימים ספורים ועברתי למחנה שורה, שם רוכזו החללים. את מה שראיתי במקום הזה לא אשכח לעולם. משאיות של גופות מרוטשות, שרופות, עם איברים כרותים. המראות האלה והסרטונים הולכים איתי כל היום, גם מעבר לשעות העבודה. לפעמים אני חולמת בלילות שאני נמצאת בשטח לחימה שמשלב בין סיטואציות דמיוניות לבין החומרים שבהם צפיתי".
איך את מתמודדת עם ההשפעות הקשות?
"לכל אחד יש את הדרך שלו להכניס מעט נורמליזציה לחיים. אצלי זה הספורט, כי ברגעים האלה הראש שלי מתרוקן. אני מכריחה את עצמי להתנתק מהסרטונים ולדבר עם חברים או משפחה על דברים אחרים. חשוב לי למצוא את השפיות שלי. אי אפשר לחזות ולדבר כל היום רק על גופות, זעקות וילדים וחטופים.
"במתחם הפורנזי יש שותפות גורל ואנחנו מדברים אחד עם השני על התחושות שלנו. מי שרוצה, עומד לרשותו פסיכולוג. השוטרים פה יושבים מול הסרטונים במשך עשר שעות ביום לפחות, לאורך חודשיים, ולא עושים שום דבר למעט לצפות, לנתח ולקטלג בעבודת נמלים תיעוד ויזואלי ודיגיטלי מ־7 באוקטובר וגם מיומיים אחר כך. זו עבודה סיזיפית שקורעת את הנשמה. אנחנו אלה שרואים מה קדם לתוצאה הנוראית ומרכיבים מהסרטונים פאזל של אלפי חלקים".
"משחק מחבואים טרגי"
קשה להאמין שמוח האדם מסוגל לקלוט כל כך הרבה כאב ללא השלכות נפשיות. שוטרי הסייבר מודעים לאפשרות שהטראומה תתנפץ בפניהם בעתיד כמו מטען חבלה בעל פתיל השהיה.
"בעבר חקרתי עבירות מין ואונס, וראיתי נשים שבטוחות שהתקיפה מאחוריהן, ואז פתאום זה פורץ בעוצמה ללא ההכנה", אומר רס"ב רביב נוימן (53), המשרת בשגרה כחוקר עבירות מחשב. "אין לי ספק שהפגיעה בנו עוד תגיע, ואני עושה מה שאפשר כדי לצמצם אותה. בחודשיים האחרונים, למשל, הפסקתי לשמוע חדשות או לצפות באולפנים. אני רק קורא ספרים או צופה בספורט בטלוויזיה. זה האסקפיזם שלי, שמנוגד לדברים שאותם אנחנו חווים כאן".
רביב הוא אב לשלושה בנים, ששניים מהם משרתים כקצינים ביחידות קרביות. הדאגה להם התעצמה כשצפה בסרטונים שבהם נראית תקיפת המחבלים את אוגדת עזה ואת מוצבי נחל עוז, זיקים ואורים, אשר בהם שהו תצפיתניות. "אני נחרד בכל פעם מחדש מול הסרטונים האלה", הוא מודה. "חשבתי מה הייתי עושה לו שני הבנים, שהם תאומים, היו משרתים באותם הבסיסים. כשמולי תיעוד שבו מתעללים בגופות של חיילים - אני נאטם ומתנתק, כמו מעין מנגנון הגנה, כי זה משהו שאבא לחיילים לא מסוגל להכיל".
איך העבודה נעשית בפועל?
"כשאני צריך לנתח סרטון של שמונה מצלמות אבטחה יישוביות, שמתעדות אותה סצנה מזוויות שונות, זה יכול להימשך על פני כמה ימים ולכלול בין 40 ל־50 עמודים. מריצים אחורנית וקדימה אינספור פעמים ומתעדים כל פרט שרואים, כולל תאריך, שעה והתיאור של המקום. אנחנו כותבים אם יש שלטים בדרך, תחנות אוטובוס, מיגוניות, וכדומה.
"חייבים לדייק גם בצילומי המסך של הסצנות, הנרצחים והמחבלים. לדוגמה, דוח של מצלמת רכב אחת בלבד, שנתפסה בתוך טנדר של המחבלים ותיעדה את הטבח של מסיבת נובה ברעים, נכתב לאורך שלושה ימים ועל 41 עמודים".
רעות היא זו שמנתבת את הסרטונים בין השוטרים, ורק לאחר ששוחחו עם קצין בריאות הנפש והבהירו עם מה הם מסוגלים להתמודד. "ההחלטה מי יצפה במה נובעת מדרגות קושי של סרטון, ולא לפי יישובים או סוגי מצלמות", היא מבהירה. "המראות מאוד גרפיים, אז חלק מהשוטרים ביקשו לצמצם את החשיפה. היו פה כאלה שחשבו שהם מסוגלים להתמודד, אבל ביקשו לקחת הפסקה כל כמה ימים".
יש שוטרים שפרשו לחלוטין?
"בהחלט. לא קל לראות את המעשים, ובוודאי בריכוז יומיומי כזה ולאורך זמן. אנחנו מקבלים ומבינים את זה ולא מחזיקים בכוח אף אחד".
רביב הוא אחד מהשוטרים המועטים שלא בוררים את חומר הראיות ומוכנים לצפות בסרטונים הקשים ביותר. "אני מעדיף לשבת בצד, לשים אוזניות ולנתק את עצמי מהסביבה כדי שאוכל לתאר את המראות הכי מדויק, ענייני ולא רגשי", הוא מסביר. "זה לא נובע מאטימות, אלא ממקצועיות. אנחנו לא סתם צופים ומקטלגים בשביל ארכיון כלשהו - זה חומר ראיות שישמש לאחד המשפטים הפליליים המורכבים ביותר בתולדות המדינה. לא לחינם משווים אותו למשפט אייכמן".
יש סרטון שהצליח להוציא אותך משיווי משקל?
"היו כמה כאלה ששברו לי את הלב. אחד מהם הוא התיעוד של האישה שהיתה בטוחה בהתחלה שהיא ניצלה מרצח אבל אז הגיעו שני המחבלים שלא חסו עליה. בדוח כיניתי את הסרטון הזה כ'משחק מחבואים טרגי'. לצפות בניסיונות ההישרדות שלה, כשברור שאין לה מחסה, היה טרגי בכל מובן.
"סרטון אחר הוא ממצלמת רכב מחבלים ובו ניתן להבחין כבר בהתחלה שחלק מהם התיישב בטנדר מקדימה והשאר עמדו בארגז מאחור, כמו פלנגות, כשהרובים שלהם ומטול אר.פי.ג'י מכוונים קדימה. הם נסעו בכביש, כשמהנתיב הנגדי הופיע רכב ישראלי, וסביר להניח שהנוסעים לא שיערו מי נמצא מולם. בסרטון הזה היה אודיו ושמעתי את הרוצחים האלה מתרגשים מהעובדה שתכף יהיו להם עוד קורבנות יהודים.
"כשהרכב התקרב, הנוסעים הישראלים בו הבינו במה מדובר. הם עצרו וניסו לחזור בבהלה לאחור, אבל התנגשו במעקה הבטיחות.
"שומעים בסרטון שריקה ורקטה של אר.פי.ג'י פוגעת בחלק האחורי של הרכב. הוא עולה באש, מידרדר לכיוון עץ, ורק נוסע אחד הצליח להימלט. אין לי מושג מה קרה עם הנהג או אם היו נוסעים נוספים. זה מזעזע. זו אכזריות קשה של מחבלים מול חוסר אונים של הנוסעים.
רס"ב רביב נוימן: "בחנתי סרטון ממצלמת גוף שנלקחה מהמחבלים וראיתי מרחוק מיגונית. הבנתי שמישהו מתחבא בה כי יש רווח קטן בתחתית ואפשר היה להבחין ברגליים מתרוצצות. התפללתי שהמחבלים יפספסו את האנשים. זה לא קרה"
"במקרה אחר בחנתי סרטון ממצלמת גוף שנלקחה מהמחבלים וראיתי מרחוק מיגונית. הבנתי שמישהו מתחבא בה כי יש רווח קטן בתחתית ואפשר היה להבחין ברגליים מתרוצצות. רציתי באותו רגע להחזיר את הגלגל לאחור והתפללתי שהמחבלים יפספסו את האנשים שם. זה לא קרה. המחבלים הכניסו פנימה את קני הרובים ושומעים 'בום, בום' בצרורות. הם ריססו את המיגונית מבפנים. אין סיכוי שמישהו שם ניצל".
"החובה שלנו לאזרחים"
כל המדינה שמעה על סרטון הזוועות של צה"ל שהוקרן בפני כתבים זרים, כוכבי הוליווד ולאחרונה גם באו"ם. כעת מתברר שהוא לא היחידי. גם בידי להב 433 קיים סרטון דומה, שנועד להסברה, ומורכב מקבוצה מזערית של סרטונים מתוך ה־200 אלף.
בהתחלה נראים בבירור המחבלים שהגיעו בסירות לחוף זיקים כשהם יורים לכל עבר. אחר כך, כמו בסרט אימה, המראות הופכים מחרידים מרגע לרגע ומטלטלים את נפש. הנה התיעוד המוכר וקורע הלב של שני הפעוטות שנותרו ברכב בשדרות, לאחר שהוריהם נרצחו.
אחר כך זוהי סצנה שבה נראית עו"ד עמית סוסנה, ששוחררה בשבוע שעבר, כשהיא נאבקת בכל כוחה במחבלים החוטפים.
ההתנגדות העיקשת שלה מעוררת הערצה, אולם מצליחה להרגיז את המחבלים. הם משכיבים אותה על הקרקע ואחד מהם מכוון לפניה מכת אגרוף חזקה. לאחר מכן היא נגררת על הרצפה, רגליה חורצות סימנים בחול.
סרטון הזוועות המשטרתי אינו חס על קיבתם של הצופים בו. עריפת ראשים, ניסיון לכרות איברים, ורגע אחד מכמיר לב של ילדים המתחננים על חייהם מול מחבלים שרצחו שניות לפני כן את אביהם.
"כמעט כל הפעילות של יחידה 433 הוסטה לכיוון חקירת מאורעות 7 באוקטובר", אומרת רפ"ק שירה בלה, סגנית מפקד יחידת הסייבר, והאישה הנוספת שצפתה בכל הסרטונים.
"יחב"ל, למשל, חוקרת לצד שב"כ מחבלים שנתפסו. היחידה לחקירות כלכליות אחראית על מרכז משפחות נעדרים. שאר היחידות – כמו יאח"ה, אתגר, מוקד 105 וגם היחידה הכלכלית - חוקרות לפי גזרות של יישובים.
"העדויות והסרטונים בונים את סיפור המעשה, וחלקן מגיעות מכיתות כוננות, ניצולים, פצועים ומשפחות. לאחרונה קראנו שוב לאזרחים להמשיך להביא מדיה מקורית שצילמו בעצמם. לא מדובר רק בחקירה הפלילית ובתשתית הראייתית החשובות לאין ערוך - צריך לאגד את סיפור הטבח לטובת הזיכרון הלאומי וכמידע מתועד ומסודר עבור הדורות הבאים".
רפ"ק שירה בלה: "לאחרונה קראנו שוב לאזרחים להמשיך להביא מדיה מקורית שצילמו בעצמם. לא מדובר רק בחקירה הפלילית ובתשתית הראייתית החשובות לאין ערוך, צריך לאגד את סיפור הטבח
לטובת הזיכרון הלאומי"
כשמזכירים את הדור הצעיר, קשה שלא לתמוה כיצד רש"ט משי הורביץ, שוטרת שח"מ בת 19 בלבד, מצליחה להתמודד עם המשימה המורכבת. היא קטנה ועדינה, ובשנים האחרונות זכתה פעמיים באליפות אירופה באקרובטיקה.
משי ויתרה על האפשרות לשרת כספורטאית מצטיינת והתגייסה לפני כשנה ליחידת הסייבר כמנתחת מידע מודיעיני. "החיים שלי לא יחזרו לעולם להיות כפי שהיו לפני השבת השחורה. הם השתנו לנצח", היא אומרת. "למדתי להעריך את החיים הרבה יותר, כי הם יכולים להשתנות בדקות ספורות. אני לא יודעת אם צפיתי בכל הסרטונים הכי מחרידים, אבל כן ראיתי כריתת איברים.
"קשה לי מאוד עם האכזריות וההתעללות בגופות של החיילים או בתיעוד עם אודיו. כשאני שומעת בכי או צעקות הלב שלי מתנפץ לרסיסים. אני מעדיפה לצפות בסרטונים בלי קול.
"מצלמות אבטחה של יישובים, למשל, מראות את הניגודיות בחיים של תושבי העוטף. רגע אחד אני רואה אותם מסתובבים בשלווה, שותים בחצר את הקפה של הבוקר ותוך דקה גיהינום. אלה רגעים שאני מזכירה לעצמי להתנתק, להישאר מקצועית ולא להתחבר יותר מדי, כי אחרת אני מדמיינת שהקרובים אלי ביותר נמצאים שם. בהתחלה חלמתי בלילות על מה שאני רואה, אבל לרגע לא חשבתי לוותר. העבודה שלנו חשובה מאין כמוה וזה תיעוד שיישאר הרבה יותר שנים מאיתנו".
רפ"ק רעות מספרת שהיא דווקא צופה גם בשידורי החדשות. "אני עושה את זה כאזרחית, אבל גם כשוטרת", היא אומרת. "זה יכול לשמש כעוד מקור מידע. כשאני רואה את בני המשפחות מספרים על יקיריהם החטופים, אני מרגישה חלק מהאירוע. למדנו להכיר את הקורבנות מהסרטונים ומהסיפורים, והתחושות שלי אליהם משלבות הזדהות, צער וכאב.
"אנחנו אלה שרואים אותם ברגעים האחרונים של חייהם וזה מכווץ את הבטן. אני מרגישה שהעבודה שלנו כאן היא החובה שלנו לאזרחים. אנחנו נביא את הסיפור עבור אלה שלא נמצאים איתנו יותר".
את מצליחה לזהות גם את המפלצות שחטפו אזרחים לעזה?
"בימים הראשונים תיעדנו בדוחות הפעולה את התיאור החיצוני של המחבלים וצירפנו צילומי מסך, אבל עם הזמן יש היזון חוזר מול היחידות החוקרות. השמות התבהרו. היום אני מזהה חלק מהמחבלים בשמותיהם, יודעת לאיזה חוליה הם קשורים ויכולה לחבר אותם לקורבנות או לחטופים".
רש"ט משי הורביץ: "קשה לי עם האכזריות וההתעללות בגופות של החיילים או בתיעוד עם אודיו. כשאני שומעת בכי או צעקות, הלב שלי מתנפץ לרסיסים. בהתחלה חלמתי בלילות על מה שאני רואה, אבל לרגע לא חשבתי לוותר"
"לשמור על הנפש"
בין מסכי המחשב והשוטרים במדים הכהים בולטת בג'ינס וטריקו דנה דגו (28), סטודנטית שנה שלישית למדעי המחשב באוניברסיטת בן־גוריון. במקביל ללימודיה היא משרתת במחקר ופיתוח ומפתחת כלים טכנולוגיים עבור יחידת הסייבר. למרות שהיא נראית כחיילת משוחררת, דנה נשואה ואם לשלושה פעוטות.
"לא היה לי היסוס לגבי העבודה במתחם הפורנזי, אבל כאמא לילדים קטנים ביקשתי שלא להיחשף לסרטונים שקשורים לתינוקות ולגופות שרופות", היא כמעט מתנצלת. "כשחזרתי הביתה מהמשמרת הראשונה, שבה ראיתי את החטופים, רצתי לקטנה, בת שנה, וחיבקתי אותה חזק. חשבתי מה היה קורה אם היא היתה נחטפת לעזה. מי היה דואג לה ומאכיל אותה? איזה מפלצות חוטפות תינוקות? זה הציף רגשות והפכתי לחרדתית כלפי הילדים. אני כל הזמן דואגת. אנחנו מבאר שבע, והזוועות האלה יכלו בקלות לקרות גם שם".
דנה דגו: "כאמא לילדים קטנים ביקשתי לא להיחשף לסרטונים שקשורים לתינוקות ולגופות שרופות. כשחזרתי מהמשמרת הראשונה רצתי לקטנה, בת שנה, וחיבקתי אותה חזק. חשבתי מה היה אם היא היתה נחטפת. מי היה דואג לה?"
היו לך היסוסים לגבי המשך העבודה הפורנזית?
"יש ימים של שבירה מול הסרטונים הקשים, ולפעמים אני נשחקת מול הזוועות שלא נגמרות, אבל הכל נשכח כשאני מביטה על השוטרים כאן.
"זו התרומה שלי למאמץ המלחמתי. בחרתי במשטרה כי לא רציתי סתם לכתוב קוד כלשהו, אלא לעבוד במקום בעל משמעות חברתית. העבודה כאן היא ציונות, והחשיבות שלה תיזכר לדורות".
מפקח חגי משה (39), קצין סיגינט ביחידה, מסכים עם דנה. "אני זוכר את מקבץ הסרטונים הראשון", הוא מספר. "מייד שמתי לב לרוע בעיניים של המחבלים ורציתי לעזור לקורבנות. היו רגעים שאמרתי לעצמי 'איך אני לא שם עכשיו?'. ראיתי אנשים נחטפים ונרצחים והייתי זה שצפה בהם ברגעים האחרונים שלהם, מכל זווית אפשרית.
"כבר בהתחלה הפסקתי לראות ולשמוע חדשות, ולא נכנסתי לשום סרטון בטלגרם דרך הטלפון. יצר סקרנות לא צריך לגרום לכך שהנפש תיקרע. אחרי שעות ארוכות של צפייה בתיעוד במסגרת העבודה חשוב לי לשמור על הנפש עד כמה שאפשר. גיליתי שהצפייה המרובה בזוועות פגעה לי בזיכרון. יש לי כמו 'חורים שחורים' במוח".
גם לחגי חשוב לא להכניס את העבודה לביתו. "רק שם אני נרגע, למרות שאני לא מספר לאשתי מה אני רואה כדי לא להכניס אותה למקום הקשה הזה. כשאני חוזר מהעבודה אני מתקלח ואז נכנס לחדר של הילדות, בנות 3 ו־5, וישן לידן חצי שעה. זה הטקס הקבוע שלי בחודשיים האחרונים. ככה אני מרגיש נורמלי ומזכיר לעצמי שיש עוד דברים בחיים".
מפקח חגי משה: "כשאני חוזר מהעבודה אני מתקלח ואז נכנס לחדר של הילדות, בנות 3 ו־5, וישן לידן חצי שעה. זה הטקס הקבוע שלי בחודשיים האחרונים. ככה אני מרגיש נורמלי ומזכיר לעצמי שיש עוד דברים בחיים"
יש לך רגעי שבירה?
"אני לא יכול להרשות את זה לעצמי, כי יש פה שוטרות שח"מ וסטודנטים צעירים, וחשוב שנשמור על חוסן גם בשבילם. הרגעים שהכי קשה לי איתם הם הצהלות של המחבלים בזמן שהצליחו לפגוע באנשים. הם שמחים בזמן שלרגליהם נושם ישראלי את נשימותיו האחרונות. המחבלים לא ביצעו רק טבח, זו היתה התעללות אכזרית שלא נראתה בעבר".
חשבת לעבור לתפקיד אחר?
"מה פתאום? זה החלק שלנו בלחימה. אני מרגיש כמו שוטרי לשכה 06, שבנו את התיק הפלילי נגד אייכמן. שם הם עשו צדק עבור 6 מיליון, ולנו פה יש סרטונים, תמונות וקולות. עד עכשיו אני לא קולט איך קרה דבר כזה ב־2023".
tala@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו