המציאות מרגישה כמו תוכנית ריאליטי אכזרית: הצלם מניר עוז מתעד את קהילת הקיבוץ

זהירות, גמלים בדרך. ככה אני יודע שהגעתי דרומה.

כבר חודש וחצי אני באירופה, וכמו שיפה שם הסתיו - ככה גם קר ורטוב. הגעתי לארץ רק לכמה ימים, לבקר את כולם ולאסוף דברים חשובים מהבית. אחרי יומיים של פקקים במרכז קפצתי לניר עוז בפעם הראשונה מאז.

בדרך, באוטו, שלום חנוך שר על אהבת נעוריו, ואני מנסה לדמיין איך ייראה הקיבוץ עכשיו. את מי הוא אוהב בעצם, את הנערה או את נעוריו בקיבוץ? אולי את הנערה שבקיבוץ.

את הבית שלי לא שרפו, רק הפכו וגנבו כל מה שאפשר. אז כמו תמיד כשחוזרים מחו"ל, התחלתי לסדר, לנקות ולשטוף כלים, כאילו אני באמת גר שם. אוסף כמה בגדים, מסמכים חשובים, תמונות.
גזרו לנו את התמונות. מחבלים היו אצלי בבית, טרחו לקחת מספריים (אפילו אני תמיד לא מוצא את המספריים החמקמקים האלו) ולגזור תמונות משפחתיות שלנו בזמן שאשתי והילד בממ"ד מקווים שלא יידעו שהם שם, מתחת למזרן.

נשארתי לישון סוף־סוף לילה בבית שלי, שותה מכוס הקפה שלי במרפסת - ולמחרת חזרתי למרכז. אחרי יום שלם של פקקים וסידורים שוב נמאס לי מהעיר. בלילה הפניתי חרטום דרומה והתחלתי להתגלגל. חייב עצירה למנוחה ולצילום זריחה בשדה בוקר.

אנחנו אוהבים את שדה בוקר. זה קרוב לניר עוז ויפה שם כמו בציור. זה גם המקום שאליו נוסעים בכל פעם שיש מלחמה או מבצע, או סתם טילים. לרוב זה בסדר, אבל לא תמיד המבצעים בעזה מתוכננים ומתואמים איתנו כדי שנספיק לברוח. אז השיטה היא לקפוץ לטייל בשדה בוקר.

לוקחים תיק עם כמה בגדים ומחכים לחדשות הערב, לראות מה חמאס יחליטו הפעם. אולי כדאי להם לעשות הצבעות טלפוניות במשדר מיוחד של הטלוויזיה בעולם הערבי, שהקהל יחליט.
לך תענה בשתי מילים

בוקר בדרכי הנגב. פותח חלון, ואוויר יבש וחם אופף אותי. אוויר של מדבר - לא הטחוב הזה של אירופה. התגעגעתי. המדבר עולה ויורד, וברדיו אליאור ייני לוחש לי להימלט אל הלגונות השקטות. מתאים לי דווקא. עוד מעט נגיע למלון באילת, להיות עם כולם מניר עוז.

פוגש את אמא, את האחים, את כל החברים. מה שלומך? מה שלומכם? איך אתם? לך תענה על זה בשתי מילים, או אפילו במשפט שלם. קקה גדול, זה מה שיש להגיד, עוד לא מצאנו תיאור אחר.

נכנסים למסלול הרגיל: ארוחת צהריים בחדר האוכל, כביסה במכבסה המאולתרת שבחדר התרומות. הערב משתחררים חטופים מניר עוז. הודעה עם הרשימה נשלחה בקבוצה. יש גם מעבר בהנהלת החשבונות המאולתרת של הקיבוץ, לחתום על חשבוניות של קומפוסט לזיבול חלקה 18 מספטמבר.
בערב יושבים בלובי. יש הקרנה של החדשות בלייב על מסך גדול. או שמסתובבים בפאטיו בחוץ, בין כתבים ומצלמות וילדים שכבר משעמם להם במלון, וכל הפעילויות וכל האמנים והכדורגלנים שבאו לבקר לא מעניינים אותם - כי אבא לא ברשימה של המשוחררים היום.

מקום מוזר, העולם המקביל הזה של ניר עוז באילת. הכל מתנהל כרגיל, המטפלות אפילו פתחו גני ילדים מאולתרים באוהל גדול, ורינה עוד יושבת בפתח שולחן המזכירות בכניסה למלון. אני בא פתאום מבחוץ, אחרי שלא הייתי עם כולם הרבה זמן, והכל נראה לי כמו תוכנית ריאליטי. אז אני מנופף ומחייך למצלמות האבטחה כל פעם שאני עובר.

ובפרק הערב: הסבתות

הערב פרק מטורף: חלק מהסבתות של ניר עוז חוזרות מהשבי, אבל אולי עוד תהיה הפתעה של חמאס, והכל עדיין לא בטוח! כולנו בתוך הרולטה המטורפת הזאת, מה יהיה מחר בערב, הילדות יחזרו או לא? צפו מחר ב־19:00 כדי לגלות.

הדרמה הסתיימה, וגם הפרסומות. שבויים חזרו הביתה, יש עוד למחר ולמחרתיים. מחוץ ללובי יושבים הצעירים לשתות משהו. בטלוויזיה כבר אף אחד לא מסתכל, וכל הילדים הלכו לישון. עדיין שומעים מאחד לשני סיפורים שלא הכרנו על אותו היום (השבת השחורה? המתקפה הגדולה? 7 באוקטובר? איך נקרא לדבר הזה?).

בערב, בלובי, יש הקרנה של החדשות בלייב על מסך גדול. מסתובבים בפאטיו בחוץ, בין כתבים ומצלמות וילדים שכבר משעמם להם במלון, וכל הפעילויות והאמנים והכדורגלנים שבאו לבקר לא מעניינים אותם - כי אבא לא ברשימה של המשוחררים היום

בלילה הרולטה מסתובבת שוב ומתפרסמת הרשימה למחר. רק חבר'ה מבארי, אין מניר עוז. באסה... רגע, לא, בעצם זה אחלה! האידיאלים המוסריים שלנו מקבלים בזמן האחרון מתיחה רצינית לכל הכיוונים.

למחרת גם יש מסך גדול בחוץ, אבל פחות באו לראות. היום זה בארי משתחררים ואנחנו בארץ ניר עוז, הרייטינג יותר נמוך בפרק הזה של מראה שחורה. מה יהיה מחר? לא יודעים, חמאס עוד לא התיר את הרשימה לפרסום.

קטע הזוי, טרלול מוחלט, אין דברים כאלה. אלו ההגדרות שרצות בלובי כשמדברים על החטופים. אין איך להגדיר את זה באמת, זו באמת הזיה. אנחנו יושבים במלון 250 ק"מ מהבית שלנו כדי להרגיש בטוחים, בזמן שחמאס מודיע כל יום מי מהחברים הכי קרובים שלנו ישתחרר מהשבי בעזה הערב, אולי. כל המדינה במשבר, כל החברים בצבא, אפילו תל אביב שוממת! אבל לא לדאוג, נכניע את חמאס.

אני מופתע שהם לא סופרים לייקים ברשתות כדי להחליט מי מהחטופים ישוחרר היום, זה מתאים לתסריט. אבל ברור שהתינוק יזכה, ובטח גם אח שלו. מי בעצם זה שבוחר? אני חושב אחרי הכוסית השלישית בלובי עם החבר'ה. איך מחליטים מי משתחרר, סינוואר פשוט מסמן בעיפרון על רשימת שמות, או שיש דיונים סודיים ומורכבים? כמו שהילדים מחליפים קלפי כדורגל - נותן לך שניים של מסי תמורת אחד של אמבפה - אבל שלא יהיה מקומט!

מה אפשר לעשות, זה טוב או רע כל העסקה הזאת? אני שואל את כל מי שאני פוגש במלון. זה לא משנה, אין ברירה, זו תמיד התשובה. אין שום ברירה כי חייבים להחזיר אותם. המחיר לא משנה כי גם ככה אכלנו אותה מכל הכיוונים, אין ברירה.

"צריך לחסל את כולם"

בתוך כל הבלגן הזה צריך לבחור דירות ורהיטים לשיכון החדש בקריית גת. כולם בלחץ. הכל כבר צריך לקרות בשבוע-שבועיים הקרובים, וכולם צריכים לעבור מהמלון. ואחרי זה, חוזרים לבנות את ניר עוז או מקום אחר? ביחד כולנו או כל אחד לעצמו? שאלות טובות, אבל תכף מתחיל הפרק היומי של שחרור חטופים, אז נחשוב על זה מחר.

קטע הזוי, טרלול מוחלט - אלו ההגדרות שרצות בלובי כשמדברים על החטופים. זו באמת הזיה. אנחנו יושבים במלון 250 ק"מ מהבית שלנו כדי להרגיש בטוחים, בזמן שחמאס מודיע כל יום מי מהחברים הכי קרובים שלנו ישתחרר מהשבי בעזה הערב, אולי

אף אחד מאיתנו לא רוצה לגור מחוץ לקהילה, בגלל זה היינו בניר עוז מלכתחילה. מה נחליט בסוף קשור ישירות לאיך תסתיים המלחמה הזאת. מחזירים את כל החטופים ומוותרים בעזה? או שנכנסים בכל הכוח עד אחרון אנשי חמאס?

אני לא יודע להגיד איזו החלטה יותר גרועה. אם תשאלו חבר אחד שלי - צריך לחסל את כולם, ולא משנה מה עומד בדרך. אבל אם תשאלו את אמא שלו - היא תשמח מאוד אם יחזירו אותם בקרוב, היא גם היתה שם ויודעת שזה לא כיף.

ואיך הם יחזרו מהשבי? יהיו אותם אנשים, רק קצת יותר עצובים? או שינערו מעליהם את האבק של עזה וימשיכו כרגיל? סיכוי נמוך, אני חושב, ותוהה אם הם בכלל יחזרו להיות איתנו בקרוב. היה לי בראש שהם יוצאים מבית החולים מחר ובאים למלון, אבל לא הייתי בארץ מלא זמן, אז אני לא מכויל למציאות.

מסביב, כל היום מתרוצצים בני ובנות ניר עוז מכל התקופות. עוזרים, מארגנים, מסדרים וסתם תומכים. בקיבוץ עצמו החבר'ה כבר זורעים חיטה וקוטפים אבוקדו. אחלה אנשים, כולם. טוב, את כולנו גידלו הסבתות האלה שאתם רואים בחדשות חוזרות מהשבי בגב זקוף. לא מקנא בחמאסניק שניסה להתעסק איתן. אני הפסקתי לנסות בגיל מאוד מוקדם.

פוגש מחוץ לגד"ש (גידולי שדה) בצהריים חבר צעיר, מחפש לשאול טנדר. מה אתה עושה פה? אמא שלך משתחררת היום?! "תכף תכף", הוא עונה, "צריך להביא את החבר'ה מהמטע לארוחת צהריים, ואז נתקלח וניסע".

מכונת הכביסה סיימה

יפה בניר עוז עכשיו. הכל ירוק והמון פרפרים באוויר. החתולים מסתובבים כמו בעלי הבית, אבל מפויחים. הבתים הנטושים והשרופים הם אזור ציד נהדר בשבילם. בינתיים, במלון באילת, בין הודעה על שעת הנסיעה לאזכרה מחר להודעה על השחרור הצפוי של אנשי ניר עוז הערב, שלחו הודעה שמכונת הכביסה סיימה ושכדאי מאוד שמספר כביסה 357 כחול יבוא להוציא את הבגדים שלו.

הכל מתנהל כרגיל, המטפלות אפילו פתחו גני ילדים מאולתרים באוהל גדול, ורינה עוד יושבת בפתח שולחן המזכירות בכניסה למלון. אני בא פתאום מבחוץ, והכל נראה לי כמו תוכנית ריאליטי. אז אני מנופף ומחייך למצלמות האבטחה כשאני עובר

זה אני, 357 כחול, כבר שלושה עשורים. המכבסה בקיבוץ נשרפה, אבל עגלות הכביסה שמישהו עם שפם ורצון להרשים את דניאלה מהקומונה ריתך במסגרייה של הקיבוץ בשנות ה־60 עדיין שם. בנויות טוב, ריתוכים חזקים.

כיף לבקר, אבל קשה לחשוב על לחזור לגור פה בינתיים. הרבה מאוד שאלות ולא הרבה תשובות, אלו החיים עכשיו. נחכה שכולם יחזרו ונשמע מה הם אומרים.

הביא לדפוס: עדי רובינשטיין