הפער הבלתי נסבל בין מי שבאים לעבוד, למי שקיבלו מינוי פוליטי

כל אדם מכיר את העולם מבעד לחרך ההצצה האישי שלו. אני, למשל, מכיר את מקומות העבודה שבהם אני מוזמן להופיע או להרצות. כמו את כף ידי אני מכיר אותם. כמאה היכלי תרבות שפזורים ברחבי הארץ, מתנ"סים, ספריות ומרכזי פיס.

אני מגיע אל המקומות האלה מהכניסה האחורית. מה"רמפה". מהצד העמל, המזיע והמאובק של החיים. הקהל שאפגוש יגיע מהכניסה הראשית. מעברם החגיגי של הדברים. מה"פואיה" - מילה צרפתית פלצנית שמוסיפה שקל ושבעים לזוהר הכוזב.

אבל זה לא עושה רושם על אף אחד. פואיה או רמפה - בתוך דקה וחצי ברור לאן הגענו. כולנו כבר שנים רבות בתחום, האמנים שאיתי - המפיק, אנשי הבמה, הסאונד והתאורה - ובתוך שני רגעים אנחנו מביטים זה בזה ויודעים: האם המקום הזה מנוהל כמו שצריך, או שהיה פה מינוי פוליטי?
לנהל אולם זה מקצוע, וגם עניין של אופי. כשהאולם מנוהל, אז מישהו מחכה שם כדי לשאול אם צריך משהו, השירותים נקיים, בחדרי האמנים יש כיבוד קל ופינת שתייה, או לפחות מראה שלמה, ומשהו לתלות עליו את החולצה.

האם אני צריך לתאר כאן איך נראה מרכז תרבות שמנוהל על ידי אדם שכישוריו הדלים מסתכמים ב"אני חבר של ההוא"? האם אחרי החודש האחרון, מאז 7 באוקטובר, יש ישראלי אחד שצריך להבהיר לו איך נראית מערכת שמנוהלת על ידי אדם שהוא אולי באמת חבר של ההוא, אבל חוץ מזה כלום?

נחזור להיכלי התרבות ולרמפה. מנהלים אמיתיים מכירים את הצד של הרמפה. כשאנחנו פוגשים אותם, מייד רואים שהם באו לעבוד. הם לבושים לעבוד. אומרים מילים של עבודה, מתרוצצים ומוודאים שהכל עובד. המינויים הפוליטיים באים להצטלם. הם מדברים בשבח עצמם ואומרים דברים כמו "לתכלל", אבל כשצריך, אי אפשר להשיג אותם.

אם מתעוררת בעיה, הם לא ינסו לפתור אותה אלא למצוא לה אשמים. אתה עצמך, מן הסתם. כשאנחנו מבקשים בקבוק מים, הם שולחים אותנו לקיוסק שבקצה השני של הרחוב. אבל בסוף הערב, אחרי שהתברר שההופעה הצליחה בגדול והקהל עף, הם פוסעים לעברנו בחיוך ענק וריק, מוקפים אנשים חשובים מהעירייה ומהמקומון, ומבקשים להצטלם ולרשום לעצמם זכויות.

בחודש האחרון כל ההופעות בוטלו. לא היכל ולא פואיה. ובכל זאת, יום־יום אני - וגם אתם - נתקלים בתזכורות כואבות לפער הבלתי נסבל בין עולם שבו הדברים מנוהלים על ידי אנשי עבודה חרוצים ונאמנים, לבין מערכות שנפלו שדודות בידי ג'ובים פוליטיים.

מרגע שצה"ל הפך את הקערה על פיה, הגיע הזמן לחשוב על ישראל ביום שאחרי. ישראל, שיודעת ללמוד מניסיונה, תפתח תרבות פוליטית אחרת ותדע להעריך לא רק דעות, סיסמאות וכותרות, אלא גם יכולת ביצוע, מקצוענות ואמונה עמוקה ששליחות ציבורית היא אכן שליחות.

• • •

מישהו חכם אמר פעם "אין שמחה כהתרת הספקות", ואף פעם לא התחברתי למשפט הזה. כשהתמונה מתבהרת, יש כיוון ויש מה לעשות, אבל שמחה? אף אישה לא שמחה לגלות שבן הזוג אכן בוגד בה, ואף הורה לא שמח לגלות שהילד אכן מתרועע עם עבריינים.

ספקות רבים הותרו בחודש האחרון. שום שמחה. למדנו משהו על האינסופיות של הרוע האנושי ועל הצביעות של אומות העולם, ורבים מתוכנו שרצו להאמין שהאנטישמיות היא מוצג מוזיאוני, הכלוא מאחורי לוחות זכוכית אטומים - נאלצו להתפכח. אבל לצד אלו, אנחנו עדים לנקודות אור ולומדים משהו על האינסופיות של הטוב האנושי ועוז הרוח. שמחה גדולה על זה.

אצלנו, בבית שהפך לחמ"ל, אנחנו מסיימים כל ערב מתיש, מביטים זה בזה ומסכימים שאין שום מקום אחר בעולם שאנחנו רוצים להיות בו כרגע, ואין עוד מקבץ אנושי אחר שהיינו רוצים לחלוק איתו את שמחותינו ואת כאבנו. רק פה ורק איתכם. איתנו.

בין נקודות האור המרשימות שנצצו פה לאחרונה, היו ההתייצבויות החד־משמעיות של אישים ערבים כמו מנסור עבאס ועיסאווי פריג'. המילים האמיצות שלהם - וצריך אומץ בלתי מצוי כדי לעמוד במקום שהם עומדים בו - היו מגדלור של תקווה ואנושיות בימים שבהם לא היה דבר שביר כמו שתי אלו.
די ברור שעד יומנו האחרון נעסוק במה שקרה כאן מאז השבת השחורה של שמחת תורה. נהיה זהירים פי כמה. קשוחים וחשדנים. אף אחד לא הולך לגעת לנו בשום גדר, ואף אחד לא הולך להתעסק איתנו, או לבחון את סבלנותנו, נניח, לדברי הסתה.

יש ביהדות נטייה חזקה מאוד לזיכרון ולשכחה. אני לא חושב שיש עוד דת שיש בה חוקים שמצווים לזכור דברים (עשר זכירות), וגם חוקים שמצווים לשכוח (מצוות שכחה; "לא תיטור"). חלק מהמאמץ שיש להירתם אליו כבר עכשיו - כלומר כל אלו שלא משרתים, לוחמים או מבשלים עבור משפחות המפונים - הוא לדאוג לכך שלעולם לא נשכח. לא את הטעויות, וגם לא את העוצמה האדירה שיכולה לקחת אותנו לגבהים.

בין אותן נקודות אור, אני יודע שלעולם לא נשכח את עבאס ואת פריג', ואחרים שגרמו לי להבין טוב יותר את המושג "בעלי ברית אברהם" שקראנו בספר בראשית ממש בימים הללו.

גם את הרעים לא נשכח. אלו מערביי ישראל שהגיבו בשמחה על הטבח, האונס והחטיפות, אמרו בעצם שבהזדמנות הראשונה שתיפול לידיהם הם ישמחו לנעוץ סכין בגב. אחרי שפוטרו מיידית ממקומות עבודתם, הם עוד העזו להגיע לבתי המשפט חמושים במשפטנים שינסו ללהטט ולהקטין את חומרת העניין.

אני מקווה שגם השופטים בישראל מבינים שהמשחק הזה תם ונשלם. נכון, ברגע שהם כתבו את הפוסט ההוא הם חשבו שזהו זה. ישראל הוכרעה, גורל היהודים נגזר, ואפשר להוציא בגלוי את כל הטינופת הרגשית. אבל העובדה שהטבח נעצר וישראל התאוששה, מצערת ככל שתהיה, לא יכולה לשמש עילה למחילה. הדרכים החוקיות קיימות בספר, והן מובילות לגשר אלנבי והחוצה. בישראל של היום שאחרי, בוגדים מהסוג הזה לא יחשבו שאפשר לומר "אופסי" ולצאת נקיים.

• • •

כבר שנים ארוכות אני עוסק בקשר שבין פרשות השבוע לבין אקטואליה. החיבור מעולם לא נראה לי מלאכותי. המילים, ובעיקר הרעיונות, תמיד נשמעו לי מלאי חיים ורעננות. אבל אני מודה שניסיונות למצוא בפסוקים רמזים ישירים מדי למה שקורה כאן ועכשיו, קצת הביכו אותי.

אבל בארבעת השבועות האחרונים זה כבר מוגזם. בפרשת בראשית שמענו על קין, הרוצח המיתמם, ועל הרוע האנושי שהוא למעשה הדוגמה היחידה בבריאה לרוע. פרשת נח פתחה בכך ש"מלאה הארץ חמס", ואונקלוס תרגם חמס = חטופין. ב"לך לך", אחרי שהתברר לנו מי מבני המשפחה נרצח ומי חטוף כבר שבועיים, קראנו על אברהם אבינו, שיוצא לשחרר את בני משפחתו החטופים "וירדוף עד דן". והרי דן הוא שם משפחת אשתי, שעברו מקיבוץ דן לניר עוז.

ובפרשה האחרונה "וירא", כאשר אנשי סדום תוקפים את בית משפחתו של לוט - תערובת של אלימות רצחנית ומינית - נפלו עלי הפסוקים שמפרטים, באופן מורט עצבים, את הניסיונות של אנשי סדום "וייגשו לשבור הדלת". גם אברהם הצדיק, שמנסה למצוא בסדום כמה חפים מפשע, צדיקים או בלתי מעורבים, מוותר לבסוף ומבין שאין מנוס אלא לסדר מסדרון הומניטרי למשפחת לוט, והחוצה. בלי להביט לאחור.

shishabat@israelhayom.co.il