"כשנפצעתי אמרתי שאולי מדובר בטעות", אמר לי השבוע גדי ירקוני. "הרי כמה אנשים יש בחמאס - 50 אלף פושעים מתוך 2 מיליון תושבים? אבל אחרי השבת הארורה התברר לי שכל מי שחי בעזה הוא אותו הדבר.
"תקשיב איך אני מדבר. אני, שרציתי לסדר להם את בעיות הזבל ברצועה, לדאוג להם למים ולחשמל. אמרתי - כל עוד יהיה להם טוב, גם לי יהיה. לא רציתי שלום, רציתי לגור זה לצד זה. היום? אני משוכנע שאי אפשר. ראיתי מי נכנס לבתים שלנו. אנשים עם קביים. אספסוף בא להשמיד אותנו. זהו, נגמר. אנחנו צריכים לעבור דור או שניים בניתוק כללי, ואז אולי נצליח להקפיא את השנאה עד שתיעלם. כרגע היא גדולה מדי, ומדינת ישראל לא נמצאת כעת במלחמת קיום, אלא במלחמת אל־חזור על דמותה".
גדי ירקוני, ראש מועצת אשכול על החלוקה לאזורי סיכון: "אתם מדברים כמו לפני 7 לאוקטובר" // צילום: מתוך ערוץ הכנסת
בקיץ 2014, שעה לפני הפסקת האש במבצע צוק איתן, נפלה פצצת מרגמה ליד גדי ירקוני בקיבוץ נירים ולקחה את שתי רגליו. שנה לאחר מכן הוא הפך לראש מועצה אזורית אשכול, ולא איבד את החיוך גם כשקסאמים נפלו וכשהמתיחות עלתה. התיאור שלו את החיים בעוטף עזה - 99 אחוז גן עדן, אחוז אחד גיהינום - נשמע טוב. אבל אז הגיעה השבת של 7 באוקטובר, והכל השתנה.
נפגשתי בתחילת השבוע עם ירקוני במועצה אזורית אשכול בעוטף עזה. רק ב־20:00 בערב היה לו קצת זמן לקבל אותי. הוא לא בורר מילים כשהוא מתאר כשואה את מה שעבר על המועצה, שספגה מכת אימים באותה השבת השחורה משחור. מתוך 17 אלף תושבים במועצה אזורית אשכול - 185 נרצחו. ירקוני מעריך שהמספר יגיע ל־200, ו־120 נוספים מוגדרים חטופים ונעדרים. קיבוץ בארי וקיבוץ ניר עוז יתקשו לקום מההריסות. רק בקיבוץ שלו, נירים, חמישה נהרגו וחמישה נחטפו.
"לא הלכתי לאף הלוויה, בגלל קוצר בזמן וכי אני לא יכול להיות בחלק כן ובחלק לא", אמר. "המספרים לא ניתנים לעיכול, ואנחנו בעצמנו מאבדים אט־אט צלם אנוש. הרי אתה אומר 'כאן רק חמישה נהרגו'. אבל הרוג אחד זה גיהינום. יהיו כל כך הרבה אנשים שלידם בבית הקברות יהיו טמונים הבן, הבעל, האישה או הנכדה. אלה לא אותם חיים. 200 אלמנות, אלמנים ויתומים. יש כאלה שכל המשפחה שלהם הלכה. כמו בשנות ה־40, רצח ואיתו פוגרום. הציתו בית, חיכו שאנשים יקפצו מהחלון ואז ירו בהם. ישבתי עם תת־אלוף שאמר לי: 'אם אני אמות זה לגיטימי. אני איש צבא. אבל מה לעזאזל הם רצו מכם?'"
"ממשיך, לא יכול לשחרר"
פגישתנו הקודמת התקיימה בשטח המועצה, כששדות החיטה נצצו במלוא תפארתם וכשריח טוב של אדמה ריחף באוויר. בתחילת השבוע, כשעשיתי את הדרך לחמ"ל, העלטה, מעיקה ודוממת, בישרה רעות. מעל אופקים כיפת ברזל יירטה רקטה, עשרות מובילים ורכבים כבדים נעו באיטיות לכיוון הרצועה, וקצת לפני צומת מעון עצר אותי כוח צנחנים וביקש שאמתין לליווי. במועצה אזורית אשכול אין היום זכר לחלוציות התוססת שאפיינה אותה.
ירקוני, בן 56, קיבל אותי בעיניים אדומות מחוסר שינה. מסביב התרוצצו חיילים שהריצו כוחות בשטח, ואילו הוא ביקש שישיגו לו דחוף את מנכ"ל חברת החשמל, מאיר שפיגלר, כדי שיפתור בעיה באחד מיישובי החבל.
"מאיר, האנשים שלך לא מוצאים את התקלה ורוצים שנביא מפות, אבל אין לנו מפות, כי החשמלאי נרצח", ירקוני מסביר. "תשלחו בבקשה צוות בכיר שיסתדר גם בלי מפות. רק אתם מסוגלים להציל אותנו".
כשסיים את השיחה, ירקוני הודה בקול שקט: "אני תשוש, אבל לא קורס. חייב להמשיך, לא יכול לשחרר, כי יש לי אחריות. אני האמנתי בקונספציה שחמאס לא יהיה מסוגל לעבור את המכשול התת־קרקעי. האמנתי שאם צה"ל לצידנו, זה לא יכול לקרות. ראיתי איך החטיבה והאוגדה מתאמנות, כמה אכפת להן מההתיישבות. אמרתי לתושבים 'בטוח לחיות פה', ולאנשים שהתלבטו אם לגור פה הסברתי שהמדינה השקיעה מיליארדי שקלים. תמיד אמרתי 'אין כמעט סיכוי שיחדרו דרך הקרקע, אבל אני לא יכול להבטיח שלא יהיה פה פצמ"ר או קסאם'. טעיתי, כי הם עשו משהו שחשבתי שעבר מהעולם אחרי השואה. מה שקרה פה זה נאציזם לשמו. הכל קרס ברגע אחד".
ביום שבת, 7 באוקטובר, בשעה 6:30 בבוקר, גדי ישן עם אשתו, שהם, בחדר השינה בביתם, המשמש גם ממ"ד. האזעקה הופעלה, ובתם ליבי, חיילת שהיתה בחופשה מהצבא, מיהרה להיכנס לחדר. גם זוהר שער, הפסיכולוג של בית הספר האזורי, שעשה באותו הזמן הליכת בוקר, דפק בדלת והוזמן להצטרף. זה נראה כמו עוד צבע אדום שאחריו תהיה חזרה מהירה לשגרה.
"בהתחלה לא הבנתי מה קורה", ירקוני מודה. "הבן שלי, אופק, משרת בחטיבה הדרומית, ובאותה השבת הוא היה בבסיס וראה הכל דרך המסכים. הוא לא אמר לי שאין צבא באזור, רק ביקש: 'תהיו חזקים ותנעלו טוב את הדלת'. ואז אני מתחיל לקבל הודעות, אחת אחרי השנייה, על חדירות ליישובים, ולא מבין מה הולך. אני מתקשר לאוגדונר ואומר לו 'תשלח צבא'. הוא עונה 'כן, כן, אני שולח'. עוברות עוד כמה דקות ואני ממשיך לקבל קריאות לעזרה, ואני מתקשר לאלוף פיקוד דרום: 'ירון (פינקלמן), מה קורה? תשלחו כוחות, משתלטים פה על היישובים', והוא אומר 'כן, אני שולח'".
זה נשמע כמו נפילת קו בר־לב.
"יותר גרוע. מתקשרים אליך בטלפון, משאירים הודעות אזרחים שמתחננים 'תשלח סיוע, הורגים אותנו', ואני אומר 'אני שולח', והצבא לא מופיע. וכשהכוח הראשון בכל זאת מצליח להיכנס לבארי, הוא נפגע קשה. אני מבקש שיביאו כוח נוסף. לא קלטתי כמה מחבלים נמצאים שם, חשבתי שיש 20-30. אתה שומע את ראשת צח"י של הקיבוץ מתחננת 'איפה העזרה?' אין לי יותר מדי מה להגיד לה, אני רק מבקש 'אני שולח, תחזיקו מעמד'. אתה חסר אונים ואומר לעצמך: 'זה לא יכול להיות'. הקשר עם בארי הלך ונחלש. כל הזמן נכנסו הודעות 'זה נהרג, ההוא נהרג'. אני שומע יריות ברקע, ואז שואל את הרמ"ט שלי, נועם גל: 'מה קורה במסיבת הטבע?' והוא עונה לי: 'אני לא יודע'".
כוחות שלדג בקיבוץ בארי וחילוץ תושבי הקיבוץ // צילום: דובר צה"ל
ביער רעים, שנמצא בתחומי המועצה, התבצע באותה השעה טבח במאות בליינים שחגגו שם בשעות הבוקר.
"אני מאלה שנתנו את ההיתר למסיבה", ירקוני מספר. "בהתחלה זה היה אמור להיות יום אחד, וכשהם ביקשו הארכה של יום נוסף לא רצינו לאשר, כי אנחנו לא אוהבים את הסוג הזה של מסיבות טבע ואלפי אנשים. אבל המארגנים הסבירו שאם לא נאשר הם יפסידו הרבה כסף, אז אמרתי 'אם האוגדה תסכים - גם אני אסכים'.
"האוגדה אישרה, ולא עסקתי בזה יותר. ביום ראשון בבוקר, למחרת הטבח, נסעתי לאזור והייתי המום מהמראות האיומים. לא היה בכביש צומת שהמחבלים לא חיסלו בו והרגו. חמאס, הזבלים האלה, הרוצחים, אתה אומר 'מסוק אחד היה גומר אותם', הרי הם עשו את הדרך לרצועה הלוך וחזור. אפאצ'י אחד היה מוריד אותם. עד עכשיו אני לא מבין איפה הם היו".
איפה באמת היה חיל האוויר?
"כל פיקוד האוגדה והחטיבה קרס. לא היה מי שיזעיק מסוקים. אתה גם מבין עכשיו שכל מסוק הגיע לבד, לא היה סדר. באזור שלנו לא היו מסוקי קרב עד לפחות 10:00 או 11:00 בבוקר. בחלומות הכי שחורים שלי לא חשבתי על תרחיש כזה. תרחיש האימים הכי גרוע שלי היה שיום אחד ייכנסו חמישה מחבלים ויתפסו בית ילדים, לא יותר. ופתאום דבר מטורף כזה קורה לנו, ולצה"ל שכל כך סמכתי עליו, ולמפקדים שאני אוהב. איך?"
כאוס: תיעוד ממסיבת ה"נובה" סמוך לקיבוץ רעים
לא שמתם לב לפעילות מיוחדת מהצד השני של הגדר?
"שלושה שבועות לפני כן אמרתי למישהו מהצבא 'אל תיתנו להם להתקרב לגדר. מי שנכנס בין שתי הגדרות צריך למות'. זו היתה בעיה, כי כל הזמן הם בחנו אותנו, ורוב אלה שהתקרבו לגדר היו ילדים בני 12-14, וכמח"ט יש לך בעיה לירות בילד. אמרתי שלמרות הכאב - צריך לחסל אותם, כי אחרת יגיע מבוגר בן 25, ואיתו אחרים.
על המסיבה ברעים: "אני מאלה שנתנו את ההיתר. זה היה אמור להיות יום אחד. כשהם ביקשו הארכה, לא רצינו לאשר. המארגנים הסבירו שהם יפסידו כסף. אמרתי: 'אם האוגדה תסכים, גם אני אסכים'. האוגדה אישרה, ויותר לא עסקתי בזה"
"במארס 2018, כשהם ניסו בהפגנה הראשונה לעבור את הגדר בין נירים לניר עוז, צה"ל ירה והרג עשרות ערבים במכה. אלוף הפיקוד נתן אישית את ההוראה, והצדקתי את המעשה. אמנם מתו רבים, אבל אם הוא היה נותן להם להתקדם - אלפים היו מגיעים אלינו. ירי מרתיע. אין מה לעשות, אם מוותרים בקטנה - באה המכה הגדולה".
אז כעת צריך להוריד את הכפפות?
"אני מפחד פחד אלוהים על החיילים שלנו. אני לא מבין גדול בצבא, אבל אני מעדיף שזה ייקח גם חודשיים של כתישה מהאוויר, עוד ועוד פצצות עומק, ושהחיילים ייכנסו קרקעית רק בלית ברירה. יותר מזה, אם יש מבנה עם מחבל או שניים, ויש בו גם תושבים מקומיים - שימותו. אין מה לעשות. זאת מלחמה".
עד כדי כך?
"כל כך עצבן אותי כשדיברו על שיגור הרקטה שהתפקשש, והסבירו שזה לא אנחנו שגרמנו למותם של מאות. אנחנו דרשנו את המלחמה? הם התחילו, ויכול להיות שגם נוריד בית חולים בטעות. באותה השבת, כשהכל החל, ישבתי בממ"ד וראיתי שעושים 'הקש בגג' בעזה, ומבקשים שיעזבו את הבית לפני ההפצצה. אמרתי לאשתי 'אלוהים אדירים, שיורידו כבר את המבנה'.
"חשוב לי להדגיש שיש לנו מחויבות אדירה להחזיר את החטופים הביתה. אם יקרה משהו לחטופים - כל תושבי עזה צריכים לשלם, כי כולם השתתפו בפוגרום, ואם הם רוצים לחיות - שיעזרו. זו אחריותם. שלא יגידו 'לא ידענו, לא שמענו, זה חמאס'. אין דבר כזה. הם הביאו אותי לשנוא אותם, והפסידו את האפשרות לחיות לידנו. אני לא רוצה נקמה, היא לא מעניינת אותי, אני רק רוצה שיעשו את העבודה כדי שאוכל לחזור לחיות פה".
חיילים בחלון הממ"ד
באותה השבת, גם קיבוץ נירים היה תחת מתקפה רצחנית. מהצבא סיפרו לירקוני שהמחבלים שחדרו ליישוב חיפשו ספציפית את הבית שלו, אבל כנראה המידע שהיה בידיהם לא היה מעודכן, והם הגיעו לבית ששימש אותו עד לפני כשלוש שנים, שבו שהו זוג צעיר ותינוק, שלא נפגעו.
המחבלים עברו בקיבוץ, הרגו, חטפו ושרפו בתים - וביניהם את בתיהם של שניים משלושת ילדיו של ירקוני, שלא היו בנירים באותו היום. רק בערב הגיע הצבא לביתו, חיילים דפקו על חלון הממ"ד וחילצו אותו ואת משפחתו.
על החטופים בעזה: "יש לנו מחויבות אדירה להחזיר את כל החטופים הביתה. אם יקרה משהו לחטופים - כל תושבי רצועת עזה צריכים לשלם, כי כולם השתתפו בפוגרום, ואם הם רוצים לחיות - שיעזרו לנו"
יש לך מחשבות חדשות על ההתנתקות בעקבות מה שקרה?
"ההתנתקות היתה הדבר הכי נכון שעשינו, כי היא נתנה לנו הצדקה להגן על עצמנו ולירות בעזה אם צריך. בזמנו הרגשתי מצפונית שאם אני מתיישב בתוך הרצועה - אני מתגרה בערבים. ברגע שיצאנו, זה היה 'השבר' הראשון של השמאל, כי עובדה שאנחנו בחוץ והם ממשיכים לירות. מה הם רצו, שנעזוב גם את נירים ואת ניר עוז? ההתנתקות נתנה הצדקה להוריד בתים אם צריך. היו פה ימים טובים ושקטים, וכשאמרתי ש־99 אחוז מהחיים הם גן עדן - התכוונתי לכך. מבחינתי, קסאם או פצמ"ר זה שולי. לא האמנתי שהחיות האלה מסוגלות לרצוח אותנו בבתים".
היו אפילו עזתים שעבדו אצלכם בשדות.
"שמעתי על שלושה מקרים, לא יודע אם זה נכון, של עזתים שעבדו אצלנו ודיברו בנייד עם אלה שבאו להרוג אותנו. סיפרו לי את זה ממקור ראשון. מאיפה השנאה? היום אני מכה על חטא, כי חשבתי אחרת, אבל כעת אני משוכנע שברגע שהם מקבלים מגיל אפס חומרי לימוד שבהם אנחנו מתוארים כרוצחים וכאנשים הכי נוראיים בעולם - זה עובד. במשך עשרות שנים אולי טעינו שלא נתנו להם תקווה, ואז היינו מסוגלים לעצור את גל השנאה המטורף. היום זה מאוחר מדי, והם עברו את הגבול. כעת צריך לחכות כמה דורות עד שהאיבה תעבור, ובינתיים צריכים לדאוג שחומרי ההסתה ייעלמו. הכל מתחיל משנאה דתית. הרי למה להם לשנוא אותי, מה עשיתי?"
על ההתנתקות: "זה היה הדבר הכי נכון. כשיצאנו זה היה השבר הראשון של השמאל, כי אנחנו בחוץ והם ממשיכים לירות. מה הם רצו, שנעזוב גם את נירים ואת ניר עוז? לא האמנתי שהחיות האלה מסוגלות לרצוח אותנו בבתים שלנו"
תוכלו להמשיך לחיות כאן?
"ראש הממשלה והצבא צריכים לדאוג שנוכל לגור פה בשקט, בשלווה, ושלא אנחנו נהיה מאחורי גדר, אלא הם. צריך לשמור על צביון האזור, לתת איכות חיים וביטחון, ואז אנשים יחזרו. אני אמנם לא איש צבא, אבל אם רוצים שנחיה כאן, צריך לגלח שניים-שלושה ק"מ מעבר לגבול, שיהיה שטח מפורז, ואם מישהו מהם ייכנס אליו - הוא ימות".
יש תושבים במועצה שכבר אמרו שלא יחזרו?
"יש כאלה, ואני לא כועס עליהם. אמרתי להם שאני מחבק אותם, אבל ביקשתי להוסיף 'עוד לא קברנו את מתינו, תנו קצת זמן לחשוב, זה לא בוער, אל תיתנו כעת הצהרות. תירגעו, ורק אז תחליטו'".
מה אשתך אומרת?
"אשתי יודעת שאני לא אעזוב, ובגלל זה היא התחתנה עם האזור".
מה עם הילדים?
"הבת הגדולה, שקד, ששרפו לה את הבית, החלה לא מזמן לבנות בית חדש בנירים, והשמחה הכי גדולה שהיתה לי היתה כשאמרתי שהדור הבא יגור 200 מטר ממני. אני מקווה שהיא לא תתחרט, היא חזקה, אבל להגיד ששאר הילדים יישארו? אני לא יודע. אם כולם יעזבו - גם אני אעזוב, כי חשוב לי לגור ליד המשפחה, ואעשה הכל כדי שתישאר.
"אמי נפטרה לפני שנה וחצי, ואבא שלי עוד חי והוא בן 91. מה אושר היה להם כשגם הנכדים והנינים בחרו להישאר. קהילה היא קודם כל המשפחה הגרעינית, אחרי זה הקיבוץ ובסוף המדינה. אלה מעגלים חשובים. ואם הראשון נסדק, אז האחרים נפגעים".
על רצועת עזה: "פעם אמרתי: הרי כמה אנשים יש בחמאס - 50 אלף פושעים מ־2 מיליון תושבים? אחרי השבת הארורה התברר לי שכל מי שחי בעזה הוא אותו הדבר. אספסוף שבא להשמיד אותנו. זהו, נגמר"
ביום שבו נפגשנו, המועצה האזורית היתה כמעט ריקה מתושבים. רובם פונו למלונות בים המלח ובאילת, ובזמן ששוחחנו ירקוני כל הזמן היה טרוד בבעיות לוגיסטיות, שהיו זקוקות לטיפול מיידי. "הודיעו לכולם להגיע לקבלה במלון עם תעודות זהות, ומחר בבוקר משרד התיירות יודיע להם באיזה מלון הם משובצים לימים הבאים", הודיעה לראש המועצה אחת מהעובדות שלו.
ירקוני רתח על הטרטור הצפוי, וביקש שישיגו לו דחוף את שר התיירות, חיים כץ. "מה ההודעה שנתנו עכשיו למלונות?" הוא כועס. השר ביקש שיקשיב, אבל ירקוני סירב. "לא רוצה", צעק. "היתה לנו היום ישיבה והבטיחו שלא תתערבו, למה אתם מתערבים?"
השר הבין את הלחץ ונשאר רגוע. "תן לי להגיד משפט, אחרי זה תצעק", ביקש. "קראתי אלי היום את מנכ"ל משרד ראש הממשלה, ואמרתי: 'העוטף חטף מספיק, אנחנו בשבילם. מה שהם רוצים, ככה יהיה'. תהיה רגוע, זה לא יקרה, גם אם אצטרך ללכת נגד הממשלה. אני פה בשבילכם".
ירקוני נרגע. "אמרתי להם 'תנו לי 50 מיליון שקלים כדי שאוכל לשחרר פלונטרים כאלה. ואם אגנוב - תכניסו אותי לכלא'", אמר. "מהמלונות רוצים את כספם, ובצדק, הם עסק כלכלי. בינתיים אני נותן להם מקופת המועצה. אני צריך כל יום להרגיע את התושבים, וכבר אמרתי להם 'עד 31 בדצמבר כולכם יכולים להישאר במלון'. אמנם אין לי התחייבות כספית מהממשלה, אבל אני יודע שהמלחמה תהיה ארוכה, ואני רוצה שיידעו שיש להם מקום להיות בו. שלא יחשבו על הלילה של מחר. רק אני מבין את זה?"
הממשלה תמצא את הכסף?
"התושבים שלי לא יתקרבו לכאן אם ימשיכו לשחק איתי בקטנות. תפתחו את הברזים. אם רוצים לקיים את העוטף מחדש, צריך לשפוך פה מיליארדים. אסור להתחשבן. הרי הם רוצים לחלק את הסיוע לתושבי המועצה לפי המרחק של היישובים מהגדר. איך הם מעיזים? הרי כולם לומדים באותו בית הספר, כולם שמעו איך חבריהם נרצחים, אז רוצים לקרוע את הלב שלנו? ביקשתי שכל המועצה תקבל את אותו הטיפול. מס הכנסה, הטבות, פסיכולוגים. אנחנו כרגע בטיפול נמרץ בהחייאה".
כבר חושבים על השיקום?
"אני מתבייש להגיד, אבל באותה השבת, אחרי שהוציאו אותי מהממ"ד ונשארתי לבד, לפנות בוקר התחלתי לחשוב איך מתחילים לשקם. אמנם הבנתי שמוקדם מכדי לדבר עם התושבים, אבל כראש מועצה אני חייב לחשוב מה עושים מחרתיים. אי אפשר לקצר תהליכים. צריך קודם לקבור את המתים, להחזיר את החטופים, לטפל תוך כדי בנפש ולבנות את העתיד, שחייב להיות יותר טוב. אם נבנה אותו הדבר, אנשים לא יחזרו. זה המבחן של המדינה. אם הדור הבא לא יבוא - ישראל הפסידה. ואם הוא יבוא על אף הקושי - ניצחנו. בן אדם שבא לגור פה, מותר שחייו יהיו יותר קלים. יש לו מספיק קשיים גם כך".
בכנסת, עם ג'ינס וטי־שירט
למחרת, ב־10:00 בבוקר, ירקוני כבר היה בכנסת, בירושלים. בניגוד לאנשי הבלייזרים והחליפות שהסתובבו במסדרונות, הוא איש עבודה מהנגב, בג'ינס וטי־שירט שחורה. לא דופק חשבון לאחרים. בוועדת הכספים, בנוכחות שר הכלכלה ניר ברקת, הוא נתן נאום חוצב להבות.
"מס רכוש - אני מזהיר אתכם. אל תלכו לאנשים ותגידו 'זה היה ישן, זה חדש'", אמר לנוכחים בטון גבוה. "לאנשים נשרפו הבתים, המכוניות. הם יצאו מהדלת רק עם תחתונים וחולצה. אז ייצאו עוד מיליארד שקלים, מה קרה? לא נוכל לחזור לרצועת עזה אם היא תישאר כמו שהיתה.
"ניר ברקת, אני לא צריך שתבואו לבקר אותנו, ואני לא אומר את זה בכעס, אני רק אומר: תנו לצה"ל לנצח. תעשו מה שצריך, ושחס וחלילה חיילים שלנו לא ייהרגו. אנחנו נותנים לכם כמה זמן שאתם צריכים, כדי שאחרי זה התושבים יוכלו לחזור ולשקם את עצמם. תנו לנו את התנאים, אל תתעללו בנו. זה מגעיל לדבר כעת על כסף, אבל אנחנו צריכים חמצן".
הנוכחים מחאו כפיים כשירקוני סיים את דבריו, ויו"ר ועדת הכספים, ח"כ משה גפני, סיכם: "אדוני ראש המועצה, אני מתבייש להגיד, אבל כשאנחנו מדברים בטלפון - אני בוכה. ליבנו איתך, כולם פה, ללא יוצא מהכלל".
שאלתי את ירקוני ביציאה אם הוא מרגיש שסוף־סוף מתחשבים בקיבוצים, אחרי שנים שבהן הם נדחקו הצידה וזכו ללא מעט כינויי גנאי. "אומר לך משהו בכאב גדול", הוא עצר לרגע. "אני יודע שנתנו לי פחות ושספרו אותי פחות בעבר כי לא הייתי במפלגה הנכונה, ושלא יכחישו. אני יכול לתת דוגמאות מפה ועד אוסטרליה. אבל כרגע אני לא רוצה להתלונן, כי אנחנו צריכים להיות עם אחד ולהבין שיצטרכו לטפל בנו אחרת מעכשיו. אני לא מוכן לשמוע כעת על פוליטיקה".
מוועדת הכספים ירקוני מיהר לדיון בוועדת הבריאות, שהתרכז בנושא היערכות למתן מענים בבריאות הנפש לנפגעי המלחמה. ראש המועצה סיפר לנוכחים איך לעובדות אין יום ולילה מאז אותה השבת השחורה, ושהן פזורות בין המפונים כדי לטפל בנפשם המרוסקת. "עשיתי איתן שיחה לפני יומיים בזום, כשרבע שעה לפני כן הן קיבלו בשורה שנמצאה גופתה של אחת מחברותיהן הטובות", הוא סיפר לאולם המלא. "הן נופלות מהרגליים ועושות הכל כדי לעזור לאנשים שלנו. הנפש היא העיקר. אם לא נצליח להבריא אותה, התושבים לא יחזרו".
על החיים בעוטף: "אמרתי לתושבים 'בטוח לחיות פה'. למי שהתלבט אם לגור פה, הסברתי שהמדינה השקיעה מיליארדים. אמרתי 'אין כמעט סיכוי שיחדרו דרך הקרקע, אבל יכול להיות פה פצמ"ר או קסאם'. טעיתי"
שאלתי את ירקוני אם הוא מרגיש שיזדקק לטיפול כשהכל יסתיים. "גם אחרי הפציעה שלי לא השתמשתי בפסיכולוג. העשייה שלי היא התרופה הכי טובה", הוא חייך קלות. "אם לפני המלחמה על כל 100 תושבים אצלנו אחד היה צריך טיפול - היום כל בן אדם שני יזדקק".
אין אחד בכנסת שלא עצר, חיבק את ירקוני והציע עזרה. אחד אמר שהוא יארגן לו מיידית פגישה עם ראש הממשלה, אבל לירקוני, שהנהן בראשו להסכמה, לא היו תקוות גדולות. "היתה לנו לא מזמן שיחת טלפון עם ראש הממשלה", ירקוני סיפר כשאותו העסקן נעלם, "המתנו לו חצי שעה - וזה בסדר, בכל זאת בן אדם עסוק, אבל אחרי זה הוא נתן נאום, הקשיב לשלושה אנשים וסיים מבלי ששאל אפילו מה קורה באשכול.
על השיקום: "התושבים שלי לא יתקרבו לכאן אם ימשיכו לשחק איתי בקטנות. תפתחו את הברזים. אם רוצים לקיים את העוטף מחדש, צריך לשפוך פה מיליארדים. אסור להתחשבן, ביקשתי שכל המועצה תקבל את אותו הטיפול"
"נעלבתי בשביל התושבים שלי, כי חשוב שראש הממשלה יידע איך הם מרגישים בימים אלה. אני לא צריך שהוא יאהב אותי, הוא צריך לדאוג לי. אני מקווה שאחרי שנחזור הביתה וננצח במלחמה, כולם יעשו חשבון נפש. לא כי זה יעזור לפעם הזו, אלא לפעם הבאה. אני לא כזה שאכפת לו מהעבר, אני לא היסטוריון, אותי מעניין רק העתיד. אבל יש אצלנו מספיק משפחות שרוצות לדעת מה קרה ושרוצות שיקבלו אחריות. אני אגיד לך מה הרתיח אותי".
בבקשה.
"הייתי בעד ממשלת האחדות. וכשהוקמה, במסיבת העיתונאים, נתניהו, גלנט וגנץ אמרו 'החיילים הגיבורים, לוחמי השייטת הגיבורים'. הם לא אמרו מילה אחת על הגיבורים האמיתיים - כיתות הכוננות והרבש"צים. הם אלה שהצילו את היישובים, אף אחד אחר לא. אז הם לא מתביישים? נעלבתי עד עמקי נשמתי. מדינת ישראל תמיד עושה אחרי, וביום שלישי האחרון, אתה יודע מה קרה אצלנו? הגיע טנדר עם מאה נשקים, שמי שרוצה שייקח".
ירקוני היה בעבר סמל האופטימיות. כשפגשתי אותו באוגוסט 2017, הוא אמר לי שהוא מאמין ב־1,000 אחוז ששטחי המועצה שלו בנגב הם המקום הכי בטוח למגורים, ושהוא יכול לשכנע כל אחד בצדקת דבריו. השבוע הוא נראה בעיקר עייף, והתקשה לחייך. בשבוע הבא היו אמורות להתקיים הבחירות למועצות, והוא התכוון לרוץ פעם נוספת.
"ביום שישי, ממש לפני הכל, ישבתי על תוכנית ליום של אחרי הבחירות, כי הייתי בטוח שאנצח", סיפר. "היתה לי תוכנית גג, שכללה הבאת 200 משפחות חדשות מדי שנה. אבל זהו, כל מה שאני רוצה כעת זה לשקם את המועצה כך שתעמוד על רגליה ותפרח מחדש, להגיד תודה ושהבא בתור ייכנס במקומי. אני לא מתכוון להישאר. בתוכי, אני פשוט מותש".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו