ליל הבדולח של נתיב העשרה: הגבורה העילאית של אנשי המושב צמוד הגדר - שנתקלו ראשונים

בשבת, ברבע לשש בבוקר, הכל היה שקט במושב שלנו, נתיב העשרה. האוויר היה צלול וקריר, קרניים ראשונות של שמש יצאו מבין העננים. יצאתי לצלם את הזריחה ותכננתי להגיע גם לחוף זיקים. בעודי פוסע לרכב פגשתי את השכן שלי, הקב"ט אמנון זיו, שיצא עם הכלב לטיול. הכל היה פסטורלי.

"נסעתי לשער המשני של המושב, אבל משום מה הוא היה תקוע. לא הצלחתי לפתוח אותו דרך האפליקציה ולא בעזרת חיוג טלפוני. פתאום התחיל גשם של פצמ"רים ורקטות. לא נתקלתי מעולם במבול כזה. קפצתי מהאוטו ונכנסתי למיגונית, והוצאתי מדי פעם את הראש כדי לצלם את השיגורים.

"ואז שמעתי רעש כמו של מזל"ט שטס נמוך. הרמתי את הראש, ומעלי היו שני מצנחי רחיפה. לרגע ריחמתי עליהם, חשבתי שהם ישראלים שרצו לראות את הנוף מלמעלה ונקלעו לירי. נכנסתי שוב למיגונית, ואולי חצי דקה אחר כך שמעתי צרורות מנשק קל. באותו רגע הבנתי שמדובר בפשיטה ושלמושב אני לא יכול לחזור. ידעתי שהמחבלים יכלו בקלות לחסל אותי מלמעלה".

את רגעי החרדה האלה רונן אביסרור מנתיב העשרה לא ישכח כל חייו. המושב, שאיבד עד כה 21 מתושביו, הוא הקרוב ביותר לגבול. 100 מטרים בלבד מפרידים בינו לבין עזה, והחיים בשכונות בית חאנון ובית לאהיא מוצגים בפני התושבים ללא משקפות. בתקופה האחרונה הם חזו גם באימונים של היחידות המיוחדות של חמאס.

בבוקר שבת חדרו לנתיב העשרה כ־35 מחבלים. שישה מהם עם מצנחי רחיפה, השאר במכוניות דרך הגדר הפרוצה. "הם יצאו למסע הרג וביצעו טבח ביישובי העוטף", אומר אמנון זיו, קב"ט המועצה האזורית חוף אשקלון ותושב נתיב העשרה, שהוא ורונן היו ככל הנראה הישראלים הראשונים שנתקלו במחבלים.

קולו צרוד מחוסר שינה, והעומס עליו בלתי נתפס. תחת אחריותו נמצאים 21 יישובים, שישה מהם בעוטף עזה. במקביל, הוא גם חלק מכיתת הכוננות היישובית שחיסלה מחבל אחד ותפסה עוד חמישה נוספים.

"אירוע בסדר גודל כזה היה בתרחישים שלנו", הוא אומר בתסכול. "מי שאמור היה להגן עלינו נכשל - הממשלה, הצבא, המודיעין. יש לנו יכולת לאתר מחבל באמצע הקסבה בג'נין, אז על 1,000 מחבלים שמתכננים טבח של יהודים לא היה מודיעין?

"בסיוטים הכי גרועים שלי לא האמנתי שנתמודד עם מצב כזה לבד. אנחנו, בכלי הרכב שלנו, פינינו את הגופות של החברים והשכנים שלנו. חלקם כיסיתי בעצמי בשקיות ניילון. לא מעט פצועים מתו בגלל שלא היה סיוע רפואי".

הצבא הגיע לנתיב העשרה רק בשעות הצהריים, לאחר שש שעות של לחימת התושבים מול מתקפת מחבלים הרצחנית. "כיתת הכוננות שלנו היתה כחומה בצורה, כמו דוד מול גוליית", אומר ניר ארז, בעל נגרייה במושב, שנלחם בניסיון של המחבלים להיכנס לממ"ד בביתו. "לולא לוחמי הכיתה, ייתכן שגורלנו היה כמו של קיבוץ כפר עזה, שנכבש על ידי חמאס ורבים מאוד מחבריו נרצחו או נחטפו".

"הרגשתי מלא ביטחון"

נתיב העשרה, שהוקם ב־1973 ומתגוררים בו כ־1,000 תושבים, נראה כעת כמו עיר רפאים. אפילו ציוץ ציפורים לא נשמע, רק דממת מוות של כתמי דם, בתים שנהרסו עד היסוד, קוברים תחתיהם משפחות שלמות, ומכוניות שרופות. במקום נותרו רק הקב"ט אמנון וכמה חברי כיתת הכוננות. שתי המילים "חוסן ישראלי" מתארות בבירור את המקום, שרוסק לזמן לא ידוע ותושביו צולקו לכל חייהם.

המושב הקטן וצמוד־הגדר הוא הדרומי ביותר מבין יישובי מועצת חוף אשקלון. רבים מהתושבים מתפרנסים מתנובה חקלאית של פרחים, פירות וירקות, חלקם עוסקים בפיתוח זנים מיוחדים של עגבניות ופלפלים. אפשר למצוא במושב גם משקי צאן, שמושכים אליהם מבקרים ותיירים רבים המגיעים במיוחד גם כדי להצטלם על רקע לוחות הבטון של גדר ההפרדה, שעליהן נכתב בגדול "נתיב לשלום" בעברית, לצד אותו משפט באנגלית ובערבית. למרות השאיפה לדו־קיום, מאז ההתנתקות ב־2005 הפך נתיב העשרה למטרה קלה לירי רקטות, פצצות מרגמה ונשק קל.

"בחרתי במקום הזה לפני 25 שנים וגיליתי שהדנ"א של התושבים הוא מיוחד במינו", מסביר רונן (56) את החלטתו להתגורר קרוב כל כך לעזה. "יש פה ערבות הדדית, אידיאלים ועשייה אמיתית עבור המדינה, החברה והקהילה. הערך 'ואהבת לרעך כמוך' הוא נר לרגלי התושבים. כאן נולדו שלושת הילדים שלי וכאן התחנכו".

בשום שלב לא חששת?

"לא רק שלא חששתי, הרגשתי מלא ביטחון. לפני שנה וחצי חוויתי אירוע נוירולוגי ומאז אני מצלם ומתעד כל דבר, כחלק משגרת ההליכה שלי בבוקר ובערב. גם על הגדר צילמתי לא פעם, ממש קרוב לגבול. הרגשתי בטוח עם הצבא וידעתי שיש מישהו ששומר עלי ועל המשפחה.

"בינינו לבין החיילים יש ברית בלתי כתובה. אירחנו אותם לארוחות שבת, עשינו להם כביסות, דאגנו להם לאוכל. זו היתה סולידריות מוחלטת. על הערכים האלה גדלו הילדים שלי. הבכור, עומרי, היה מפקד בגולני; השנייה, יהלי, השתחררה לפני חמישה חודשים אחרי ששירתה כתצפיתנית בכיסופים; גם תלמידת התיכון, שירה, תמשיך בדרכם".

"צרחתי לרבש"צים בקשר"

בשבת יצא רונן לטיול השגרתי, ובבית נשארו אשתו והבת הצעירה. שני הגדולים שהו מחוץ למושב. כשהבין שיש פשיטה של מחבלים ואין לו דרך לצאת מהמושב או לחזור הביתה, חצה דרך השטח עד שהגיע למיגונית שנמצאת בצמוד לבית אריזה לפרחים.

במקביל אליו ראה אמנון את המחבלים עם מצנחי הרחיפה. בעוד רונן חשב לרגע שמדובר בישראלים, הקב"ט המנוסה הבין מייד במי מדובר. הוא אב לבת ולשני בנים, וגם קצין משטרה בדימוס בדרגת ניצב משנה, ששימש בשלל תפקידים מבצעיים שעליהם זכה בתעודות הוקרה רבות. "הבוקר הזה אמור היה להיות שונה לגמרי", הוא אומר. "בשמונה אמור היה להיערך שוק מקומי של אוכל ובגדים, ואני תכננתי לצאת למפגש אופנוענים ביד מרדכי. בדיוק הסרתי את הכיסוי של האופנוע כששמעתי מעלי רעש של מנוע.

"הרמתי את העיניים וראיתי מבנה של שלושה מצנחי רחיפה. 20 שניות אחר כך החל ירי רקטות. הספקתי לראות שהשלושה התפצלו, רצתי הביתה לקחת את מכשירי הקשר וצרחתי בקשר שיש פיגוע משולב. ככה הודעתי לרבש"צים בגזרה שלי, והם הקפיצו את כיתות הכוננות. בזמן הדיווח פתחתי את הכספת בבית והוצאתי את הרובה. נתתי לבן הצעיר שלי את האקדח ואמרתי לו שישמור על אמא. למזלי, הבת הבכורה היתה בחו"ל. הבן האמצעי, שהוא לוחם ביחידה מיוחדת, הודיע שהוא נוסע מהבית שלו לכיוון שדרות ביחד עם חבר מהיחידה.

"כשיצאתי החוצה ראיתי שניים מכיתת הכוננות כשהם מתקרבים לאחד המחבלים שהספיק לירות בכמה שכנים. גם שניהם נפגעו. רצתי אליהם וחיפשתי את המחבל, אבל לא מצאתי אותו. במקביל, הטלפון לא הפסיק לצלצל. אנשים צרחו שהם נלחמים מול מחבלים בתוך הבית.

"השיחות היו קשות וקורעות לב. שמעתי אימהות שאני מכיר זועקות לעזרה וידעתי שאין לי איך לעזור לכל הבתים, כי אני בסריקות אחרי המחבלים ביחד עם כיתת הכוננות. תוך כדי כך אני על הקשר וקולט שהרבש"צים של זיקים ויד מרדכי שמעו אותי והצליחו להתארגן ולהתגונן. בדיעבד, התברר שבזכות זה אף אזרח אצלם לא נהרג או נחטף".

בזמן שאמנון וכיתת הכוננות תרו במושב אחר המחבלים ונחשפו לממדי הזוועה, רונן היה לבדו במיגונית במשך שעה וחצי. "התכתבתי עם אשתי, והיו כל הזמן בעיות תקשורת", הוא מספר. "העיניים שלי היו על הווטסאפ, וחיכיתי כל פעם לראות את ה'וי' הכחול. כשהסימן התמהמה, הלב שלי נפל.

"פתאום שמעתי מישהו קורא לי. זה היה חבר מהמושב שראה את האוטו שלי ליד המיגונית וחיפש אותי. נכנסתי לממ"ד בבית האריזה והיינו נצורים שם, ביחד עם פועלים תאילנדים, בלי יכולת להוציא את האף החוצה.

"בווטסאפ של המושב היו המון תחינות של אנשים לעזרה, וברקע שמענו קריאות 'אללה אכבר'. התפללתי כל הזמן שהמשפחה שלי בסדר. בקושי היתה תקשורת, ולא העזתי להתקשר אליהם מחשש שהמחבלים ישמעו את הצלצול. הם כל הזמן הסתובבו ליד הבית שלי ודפקו על החלונות. זה חוסר אונים שאי אפשר לתאר. שלחתי הודעות לכל מי שיכולתי - לחברים, לאנשים שאני מכיר מהצבא, התחננתי לעזרה. ביקשתי שיתקשרו לחיל האוויר ויגידו ששוחטים כאן אימהות עם ילדים".

"חמישה מחבלים בתוך הבית"

אחד משכניהם של רונן ואמנון, ניר ארז (59), היה בטוח שהוא מסיים שם את חייו. הוא שהה בביתו עם אשתו, חני, והתעורר כששמע את ירי הרקטות. "רצנו לממ"ד, ושם קיבלנו את ההודעה של אמנון שיש מחבלים ביישוב ושכולם ייכנסו לממ"דים", הוא מתאר. "היינו שם שעות, בלי חשמל ובלי אינטרנט. מדי פעם הצלחנו לשלוח הודעות לחברים ולבני משפחה וביקשנו שיצילו אותנו.

"בסביבות 12:30 היה פיצוץ ענק. חמישה מחבלים הצליחו להיכנס הביתה, ואחד השכנים דיווח לכיתת הכוננות. המחבלים השתוללו, הרסו, גנבו כסף ולקחו את המפתחות של שתי המכוניות שלנו. שמענו מהממ"ד את הדיבורים בערבית, זה היה פחד מוות. הרגשתי כמו בשואה כשהיהודים התחבאו מהנאצים שהגיעו לחפש אותם. הבנו שאנחנו הולכים למות ותכננו את המהלכים שלנו. סימסתי לילדים שאני אוהב אותם".

ההודעות ששלח ניר לילדיו ולאחותו מצמררות ומרסקות את הלב. "זה הסוף. הגיעו אלי. מותק, סליחה על הכל. תדאגי לילדים. נשיקות לאמא", כתב לאחותו.

לבתו, אופיר, כתב כי היא ואחיה תומר הם כל עולמו. "כל מה שעשיתי בחיי, עשיתי עבורכם (למעט טיולים בחו"ל כשנסעתי ונהניתי בשבילי). חשוב לי שתדעי שאני לא מפחד ורגוע לחלוטין. רק דואג לכם, שיהיו לכם חיים טובים. תומר קיבל הוראות מנהליות, וממך אני מבקש שתשמרו על קשר מעולה תמיד, כולל שלי (בתה של חני; טא"י). תשמרי עליה לתמיד". כשסיים להקליד, שמע את המחבלים מתקרבים לממ"ד לאחר שסיימו את הביזה.

"החזקתי את הידית של הדלת ונלחמתי בניסיון שלהם להיכנס", קולו נסדק. "זה היה מאבק של דקות ארוכות, ואז פתאום הם הרפו לרגע וכנראה שמחבל אחר ניסה לפתוח את הדלת. אמרתי לחני להיכנס לארון כדי להציל את עצמה, והיא סירבה. היא אמרה שתמות איתי, שהיא לא מוכנה לחיות עם הטראומה שרוצחים אותי מול העיניים שלה. אמרתי לה שיש לנו ילדים, והיא ענתה שהם גדולים כבר ויסתדרו. המשכתי להילחם עם הידית, והרגשתי שאני הולך להתעלף ולאבד את ההכרה. חשבתי שזהו, אנחנו מתים עוד עשר שניות.

"ואז אני שומע קולות בעברית. כיתת הכוננות הגיעה לבית, נלחמה במחבלים ותפסה אותם. היו שם אמנון, הרבש"צ זיו וולק ואיתי לוי מהיישוב. הם הגיבורים שלי. הם קראו לי, אבל פחדתי לצאת. רק אחר כך גילינו איזה נזק המחבלים גרמו בבית. הם לקחו סכינים מהמטבח, ואם כיתת הכוננות היתה מגיעה כמה שניות מאוחר יותר הם היו נכנסים לממ"ד, שוחטים אותנו ועורפים לנו את הראש.

"עלינו לרכב של כיתת הכוננות עד שהגענו למשפחה אחרת. בדרך ראיתי ארבעה מחבלים שנתפסו. ידעתי שהם היו אצלי בבית, כי אמרו לי שמצאו אצלם תיק ובתוכו המפתחות של הרכב שלי. המחבל החמישי הצליח לברוח עם האוטו של חני, וכנראה שגם עם תכשיטים ו־20 אלף שקלים במזומן שגנב מאיתנו. אני מקווה שהוא כבר מת".

תחזור להתגורר בנתיב העשרה?

"תמיד ידעתי שיש כאן אנשים איכותיים, אבל לא ידעתי שהם כאלה לוחמים שעמדו לבדם, מעטים, מול עשרות מחבלים. עם זאת, אני לא חוזר לשם. זה היה בית החלומות שלנו, והמחבלים חיללו אותו. זה לא הבית שלי יותר".

"חי מהיום למחר"

דקות אחרי שניר הוצא מתוך ביתו, צה"ל הגיע למושב והחיילים חילצו לאחר זמן רב גם את רונן. "אני חושב שהייתי בבית האריזה לפחות ארבע שעות עד ששמענו מסוקי קרב באוויר וקצב היריות ירד בהדרגה.

"רק כשיצאנו משם התחלתי להפנים מה עברנו. לשמוע אנשים צועקים בווטסאפ שעומדים לרצוח אותם זה מבעית, מתסכל, חוסר אונים מוחלט. אתה שומע את החברים שלך צועקים לעזרה ואין לך יכולת להושיע. זה היה ליל הבדולח של נתיב העשרה, אפילו גרוע מזה. כאן זו המדינה שלנו, האדמה שלנו, לא גרמניה.

"ביום שבת היינו כמו סמרטוט רצפה שאף אחד לא בא לעזור לו. יש לנו כור אטומי, מודיעין, טכנולוגיות מפוארות - איך מצאנו את עצמנו לבד? נתיב העשרה הפך לאפוד של המדינה. זה לא עוטף עזה אלא חוטף עזה. היינו שק האיגרוף של המחבלים וחטפנו נוקאאוט".

בדרכו הביתה הבחין רונן במצנחי הרחיפה המונחים ליד הכניסה לחצר הבית שלו. "ראיתי גופות של השכנים שלי, חברים שלי. המון דם מסביב. זה מראה שלעולם לא יימחה. לא רחוק מאיתנו ראיתי בית שהמחבלים שרפו על יושביו. אלה אנשים שהיו מלח הארץ, ואיבדנו אותם על כלום. איבדנו אותם על אוזלת ידה של המדינה".

איך אתה מרגיש אחרי שיצאת מהתופת?

"המום, כאוב, מתוסכל. אני אצל חברים שיש מי שקוראים להם 'אנרכיסטים', אבל הם מלח הארץ.

"פיזית יצאנו בשלום, אבל את החשבון הנפשי נקבל אחר כך. הצלקות יהיו אצל כל המשפחה. אחרי שפגשתי את אשתי והבת, התקשרנו לשאר הילדים. הבן עומרי גילה שהחבר הכי טוב שלו איבד את שני הוריו, והוא נמצא איתו. יהלי היתה עם אמא שלי באשקלון וחשבתי שהיא מוגנת, אבל הבית חטף טיל. נראה איך המדינה תתייחס אלינו עכשיו. נשארנו בלי קורת גג ועם פוסט־טראומה.

"אני מכיר את הביורוקרטיה הישראלית. הם יתישו וישפילו אותנו. לך תסביר להם שכל היום אתה חופר בווטסאפ, בהתכתבויות עם החברים שלא יחזרו. אלה אנשים ששירתו ביחידות מיוחדות, והמדינה הפנתה להם עורף ברגעים שהם היו הכי זקוקים לה, רק בגלל יהירות וזחיחות של בעלי התפקידים הרמים. ההיסטוריה תשפוט את האנשים האלה ואת מי שעומד בראש המדינה".

תחזור לנתיב העשרה?

"לאן אחזור? מה, אני בשר תותחים? שאחזור למקום שהיה שדה קרב והמדינה הפקירה אותי? לחזור לבית משמעותו להכאיב לעצמי. להערכתי, אגיע לאסוף דברים אישיים ואוריד את השאלטר. אין לי תשובות כרגע לשום דבר עתידי. אני חי מהיום למחר, כאן ועכשיו. אני אבא לשלושה ילדים, שצריך להתחיל את החיים מהתחלה ותלוי בחסדי הביטוח הלאומי ומס רכוש".
חשבת לעזוב את הארץ?

"אהיה שקרן אם אומר שהמחשבה לא חלפה לי בראש, אבל השורשים שלי הם כאן. אני מנסה להיות קצת אופטימי ולומר שהעובדה שנשארנו בחיים היא זכות. אנחנו נעשה מהלימון הזה לימונדה. מעכשיו אעזור לכל אדם במצוקה. תמיד השתדלתי לעשות רק טוב, אבל עכשיו אהיה טוב יותר".

"צריך להמשיך"

מה שקרה ביישוב הקטן זכה כבר לערך בוויקיפדיה תחת השם "טבח נתיב העשרה". התיאור הזה ילווה אותו לדורות, וסביבו יירקמו סיפורי הגבורה. אחד מהם יהיה כנראה סביב בנו של אמנון, לוחם ביחידה מיוחדת שנפצע בקרב מול מחבלים ונורה בחזהו. הוא פונה לבית החולים במצב יציב, נותח, ובערב ביקש להשתחרר ולחזור ליחידה. בעוד הזירה בוערת ומחבלים ממשיכים לחדור דרך פרצות בגדרות, שחרר אותו אביו אמנון בעצמו מבית החולים.

"קו ההגנה הראשון פשוט קרס", אומר אמנון ביום שלישי השבוע, כשמכשיר הקשר שלו ממשיך לטרטר ברקע. "במשך שעות ארוכות היינו רק כיתת הכוננות שהתפצלה לצוותים קטנים.

כשהצבא הגיע הצטרפתי אליהם וכיוונתי אותם לבתים שמהם היו צעקות לעזרה. לאורך הדרך שכבו על הקרקע הרוגים ופצועים שאף אחד לא הגיע לפנות. זה היה שדה קטל. עברנו בית־בית וראינו גם ילדים הרוגים".

הופקרתם לגורלכם?

"בהחלט. המדינה והצבא ראו את האימונים של חמאס מעבר לגדר, איך השאירו אותנו ככה? הלוחמים שלהם מתאמנים כבר 20 שנה לקראת אירוע כזה. המדינה כשלה בשמירה עלינו. הממשלה לא יכולה לומר שהיא מרתיעה את חמאס, כשרואים שהם לא ספרו אותנו ממטר. אנשים הקריבו את החיים שלהם כדי להילחם על נתיב העשרה".

תמשיך בתפקידך כקב"ט גם אחרי המלחמה?

"כן. אחרי כל הדרמה והטרגדיות, צריך להמשיך הלאה. המחבלים לא ירפו את ידיי. מה שעושים הרבש"צים וכיתות הכוננות זו עבודת קודש. כל חיים שהצלנו ונציל, זה עולם ומלואו. אני גם מתכוון להמשיך לגור בנתיב העשרה, ומאמין שעוד תושבים יחזרו כשהמלחמה תיגמר".

אתה מצליח לעכל את הימים האחרונים?

"אני עוד לא קולט מה עברנו. אולי זה יקרה בלוויות או אחריהן".

tala@israelhayom.co.il