ואז אבא והחזן השתתקו פתאום: הרגע ההוא שבו פרצה המלחמה

לפני כמה שנים נבחר אחד מילדיי לעמוד בטקס יום הזיכרון בבית הספר שלו ולקרוא בקול נרגש כמה מילים על חלל צה"ל - סמ"ר משה (מושיקו) דוינו ז"ל, עלם חמודות מבני השכונה שלנו שנהרג במבצע צוק איתן.

אחרי שראיתי כמה הילד משקיע בחזרות, הייתי חייב להגיע לטקס. עמדתי שם מאחור, במשקפי שמש שניסו להסתיר כל מיני דברים שנכנסו לי לעין. לצידי עמדה המנהלת, וגם לעין שלה הם נכנסו כנראה. בסוף הטקס פניתי אליה, לא יודע למה, ושאלתי אם יש לה מושג כמה מהתלמידות ומהתלמידים של בית הספר באים ממשפחות שכולות. והיא ענתה מייד: "אף אחד".

"אף אחד?! בכל בית הספר?"

היא הנהנה.

"את קולטת?" אמרתי לה. "הרי אצלנו בכל כיתה היו משהו כמו שני יתומים".

וכך, פתאום, התברר לי מהו הזיכרון האישי הבלתי נמחה ביותר שיש לי ממלחמת יום כיפור. ובכן, מסדרון בית הספר. בכל פעם שהמנהל או הסגן יצאו מחדר המנהל והלכו לאורך מסדרון בית הספר, ואני זוכר זאת באופן הכי מוחשי שאפשר לדמיין, כולנו, תלמידות ותלמידים מא' עד ח', היינו נתקפים בהלה איומה.

האם ייתכן שהוא שוב הולך להודיע לאחד הילדים שאבא שלו לא ישוב עוד לעולם? ומי יהיה זה הפעם? הרי תמיד זה התחיל ביציאה מהחדר ההוא, והצעידה המדודה, המהורהרת והארורה לאורך המסדרון. המסדרון ההוא שהיה מקושט לכל אורכו בקישוטים חינוכיים, משפטי חוכמה לצד תצוגות מעולם הטבע, "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו", דבורים וחמניות, שבאף אחד מהם לא עמד הכוח לנחם ילד קטן שכרגע הודיעו לו.

יש אנשים שמלחמת יום כיפור שלהם פרצה ברמת הגולן. יש שמבחינתם המלחמה פרצה במוצב החרמון. אחרים יספרו לכם שהמערכה נפתחה בדרום, לאורך קו המעוזים על הגבול המצרי.

• • •

מבחינתי, מלחמת יום כיפור התחילה בבית הכנסת "מרום ישראל" בבת ים. אותו יום כיפור היה הראשון בחיי שבו החלטתי לצום, למרות שעוד היו לי איזה שלוש שנים עד לבר המצווה. כמו הרבה דברים שקרו באותה תקופה, גם הצום הזה היה בעיקר משחק קטן של אגו גברי. כלומר, ילדותי. עניין פנימי לחלוטין.

אמא, שלא אהבה את ההחלטה שלי לצום, הכינה לי סנדוויץ', שעד היום איני יודע מה היה בתוכו, ועטפה אותו במה שקראו אז "נייר פרגמנט". לא נעצתי בו את שיניי, אבל אם להיות ישר, בין הסנדוויץ' לבין מחזור התפילה, אין לי ספק במה המבט שלי היה ממוקד.

זה קרה בדיוק כשמשבר רעב תקף אותי. פתאום נכנסו לבית הכנסת שני אנשים בלי טלית. הם ניגשו לחזן, והוא השתתק מייד. אני זוכר איך הם עמדו מולנו כאילו תכף הם מתחילים לתת דרשה על משמעות היום הקדוש. אבל לא. הם פשוט הקריאו צמדי מילים, שמאוחר יותר הבנתי שהם סיסמאות גיוס. בכל פעם שהם חזרו על סיסמה, משהו חרק. ספסל זז מעט. בחורים קמו ודשדשו החוצה, בלי להיפרד לשלום מאיש.

היה משהו בתנועה שלהם, כאילו הם מרגישים צורך להתנצל שהם עוזבים בשלב הזה. אני זוכר גם צלילים שבקעו מעזרת הנשים, צלילים שהתקשיתי לפענח ושליוו את הבחורים האלה, שלא ידעתי למה ולאן הם הולכים החוצה. אל המלחמה.

• • •

מוזר, אבל אני זוכר את העלבון על פניו של אבא. רשימת הסיסמאות המלאה נקראה ושוב נקראה, ואת אבא לא גייסו. משהו השתבש כאן, ללא ספק, וזה היה רשום על פניו בכל שפה שרק תבחרו. איך זה יכול להיות? הצנחן הגאה, שנלחם במיתלה ובמבצעי התגמול; שבשירות הסדיר היה חוזר בחופשות הביתה למאה שערים עם הכומתה והכנפיים ומתקבל בהערצה (כן, היו גם ימים כאלה) על ידי החברים מהישיבה; הלוחם שפירק בקור רוח ותחת אש אלפי מוקשים במלחמת ההתשה, ושלחם בששת הימים. והנה הוא יושב בבית הכנסת בצהרי הצום, ממתין לסיסמה שלו - וכלום. שום דבר.

זמן מה לפני המלחמה הודיעו לו וליתר קשישי הצנחנים שעברו את גיל 35, שהם עוברים להנדסה הימית. כבר אז הוא היה בטוח שזאת מתיחה. צנחנים לא מזדקנים לעולם, צנחנים לא עוברים להנדסה, ואף אחד לא יחתים אותם על נעליים שחורות!

ישבתי לידו על הספסל, שעליו כתוב "משפחת לוי", והתבוננתי בו מביט כלא מאמין בבחורים הצעירים ששמעו את הסיסמה, ומייד קמו והסירו מעליהם את הטלית. מישהו שכח לגייס אותו. אני לא חושב שהבנתי אז מה אני רואה בפניו. לא בטוח שהיום אני מבין.

רק בלילה, כשאני ואחיי כבר שכבנו לישון, הגיע הרכב שאסף את אבא לכיוון תעלת סואץ. הצדק נעשה. רק כעבור חצי שנה פגשנו אותו שוב. הפעם הוא היה הרבה יותר גאה בתפקידו החדש. אחרי הכל הוא השתתף בבניית גשר הצליחה על תעלת סואץ. ואני חושב שלקח לכולנו זמן ללמוד, שעם כל הכבוד לפעולות נועזות עם סכין בין השיניים, את השינויים האמיתיים מחוללים אלה שבונים את הגשר.

• • •

הייתי ילד בזמן מלחמת יום כיפור. חבריי ואני לא היינו בשדות הקרב, לא ראינו את העשן והאש, ולא שמענו את קולות הנפץ והירי, אבל כמו כל בני דורי, יש לי זיכרונות ילדות ברורים מהמלחמה הזאת, ששינתה אותנו ככל הנראה לתמיד.

עד המלחמה ההיא יום העצמאות היה יום של מרפסות. לקראת החג היינו מקשטים את המרפסת, קצת כמו בסוכות, וחלק גדול ממנו היינו מבלים על המרפסת בציפייה לראות משהו ממטס חיל האוויר. נדמה לי שהיו גם תחרויות סביב שאלת המרפסת הכי מקושטת בבלוק.

מלבד דגלים, היינו ממלאים את המעקה בתמונות של אלופי המטכ"ל. באותם ימים ילדים זבי חוטם כמוני ידעו לדקלם בעל פה את רשימת אלופי צה"ל, כאילו מדובר בהרכב של קבוצת כדורגל אהובה. לחלק מהאלופים היה גם מין כינוי אישי שנארז בתוך סוגריים והוסיף להם הילה מסתורית. משה דיין, מיותר לציין, לא היה זקוק כלל לכינוי. היתה לו רטייה.

כשהסתיימה מלחמת יום כיפור, עוד לפני ועדת אגרנט, נעלם המנהג הזה ונעלמה הערצת המפקדים. זה לא שניהלנו דיון שכונתי בעניין והתקבלו החלטות. ממש לא. אבל איכשהו זה היה ברור. בימי העצמאות הבאים לא נתלה עוד תמונות של מפקדים בכירים על מעקה המרפסת.

המשכנו להעריך אותם, כמה מהם גררו גם הערצה, אבל היה ברור שבמלחמה הזאת הדרגים הגבוהים היו אחראים למחדלים, ואילו מי שהביאו את הניצחון אחרי מהלומת ההפתעה היו המילואימניקים - אזרחים פשוטים ומתולתלים ששמעו את הסיסמה ובאו. ולכל אלה לא היה לנו מקום במרפסת הקטנה.

shishabat@israelhayom.co.il