תחילת שנות ה־70. בחור ובחורה משוחררים טריים מצה"ל נפגשים במועדון ריקודים. להקה על הבמה, אורות מסתובבים, בירה ביד, עשן סיגריות. הבחור עומד על שרפרף. הבחורה שלידו לא מצליחה לראות את הבמה, אז הוא מושיט לה יד והיא מצטרפת אליו. עומדים צפופים.
"מאז לא נפרדנו. התאהבתי אפילו ביד שהיא הושיטה לי, באצבעות שלה", מספר ישראל בר יוסף (74).
המפגש התמים הזה יהפוך לאהבה גדולה שתתגבר על אתגרים עצומים, בלתי אנושיים כמעט. שנתיים לאחר מכן ישראל וליאורה מתחתנים. חודשיים אחרי החתונה, ביום כיפור, עובר רחש בבית הכנסת: פרצה מלחמה. ישראל רץ לחזית. ליאורה (73) מתגייסת למילואים ולא מפסיקה לדאוג לו.
"באמצע המלחמה קיבלתי בדרך לא דרך קופסת סיגריות שעליה כתוב 'אני חי ובריא'. כל הזמן ניסיתי לקבל ממנו אות חיים או לברר דרך מכרים אם ראו או שמעו ממנו. יומיים לפני הפסקת האש אמרו לי שאם לא שמעתי ממנו עד עכשיו - אז הכל בסדר".
ישראל נסע לחזית הדרומית. "היינו ליד גשר הגלילים בסיני. הנגמ"ש שנסעתי בו הצליח לעבור את הגשר והגיע לסוללה, אבל הנגמ"ש שהיה 300 מטר מאחורינו, שבו היה המ"פ, חטף פגז. ראינו את החברים שלנו צועקים לעזרה. המטירו עלינו ארטילריה כבדה. חזרנו אחורה לחלץ אותם, והתברר שיש שם שני הרוגים: המ"פ גלזר ובחור נוסף.
"חילצנו את כולם מתוך כלי הרכב, שמנו את המ"פ על מכסה המנוע ואת השני על הכנף. אני הייתי צריך לעלות אחרון, אבל לא הספקתי. נפל טיל ונפצעתי קשה מאוד. אז העמיסו אותי על אותו נגמ"ש, הביאו אותי לתאג"ד ומשם במסוק לביה"ח הדסה עין כרם בירושלים".
מדי פעם ישראל עוצר את הסיפור. הזיכרונות מציפים אותו והוא מתקשה לדבר. "כמו שמספרים, גם אצלי כל החיים עברו כמו סרט. ההכרה שלי באה והלכה. כשפינו אותי במסוק, שמעתי שמדברים עלי ואומרים שאם אחיה אחרי פציעה שכזאת, אהיה טרלללה. ואז שוב איבדתי את ההכרה".
זיהוי לפי כפות הרגליים
ישראל נפצע קשות בראשו, אבל גופו נותר ללא שריטה. בני משפחתו זיהו אותו לפי כפות הרגליים, כי הראש היה במצב קשה לצפייה ובלתי ניתן לזיהוי. "יומיים לפני סוף המלחמה כבר לא ידעתי מה לעשות, לא ידעתי מה קורה איתו", מספרת ליאורה.
"ואז הגיעה ההודעה שהוא נפצע. רצנו לבית החולים והרופאים עצרו אותי לפני שנכנסתי לחדר ואמרו לי, 'חכי, אל תיבהלי, הכל בסדר אבל את הולכת לראות משהו מאוד קשה'. ובאמת, הראש נראה כמו שתי כריות, נפוח. לא ראיתי כלום, לא עיניים, לא אף, כלום. חבל שאין לנו תמונה, מי חשב אז לצלם. זה היה משהו מחריד. לפני הפציעה הוא היה חתיך, גבר נאה מאוד. אני התעלפתי, גם אבא שלי התעלף רק מהמראה", נזכרת ליאורה וקולה נשבר.
ישראל: "כשפינו אותי במסוק, שמעתי שמדברים עלי ואומרים שאם אחיה אחרי פציעה שכזאת, אהיה טרלללה"
הרופאים הסבירו לה שמצבו קשה ושהוא מתנדנד בין חיים למוות, אבל שהוא נלחם בכל הכוח. בגלל שהלסת שלו היתה מרוסקת, ישראל לא יכול היה לתקשר ולהסביר שמוחו לא נפגע. "היה קשה מאוד", מספרת ליאורה. "כל המשפחה שלי תמכה בי נפשית, היה גם עובד סוציאלי שהגיע.
"למרות הקושי, לא חשבתי לרגע להתגרש או לעזוב אותו, אבל להגיד לך את האמת, בהתחלה הייתי נרתעת. הייתי מסתכלת עליו ושואלת 'א־לוהים, למה זה קרה? למה דווקא בראש?'" היא פורצת בבכי. גם היום, 50 שנה לאחר מכן, הזיכרון עדיין טרי.
השיל 34 ק"ג ממשקלו
"זאת לא היתה פציעה רגילה. הרופא אמר לי שבחיים הוא לא ראה פציעה שכזאת. בגלל שהלסת שלו היתה מרוסקת, ישראל לא יכול היה לאכול והוא ירד 34 ק"ג. עד היום אני רואה את התמונה מול העיניים.
"ישבתי איתו תשעה חודשים בבית חולים, ישנתי על שני כיסאות. לאט־לאט הנפיחות ירדה. כשהוא התחיל לדבר עם המלתעות, הדבר הראשון שהוא שאל אותי זה, 'מי ניצח?' כשסיפרתי לו שאנחנו, הוא לא האמין. אמר 'איך יכול להיות?! הם כתשו אותנו!'" מספרת ליאורה, וישראל מוסיף: "אני קצת מתרגש כשאני נזכר בכל הסיפור. אחד הבחורים שהוצאתי מהנגמ"ש נפגע בכתף וגם היה מאושפז בהדסה. עוד כשהייתי חבוש ולא מסוגל להגיב, הוא היה נכנס בכל יום לחדר שלי והייתי שומע אותו צועק 'הוא הציל את החיים שלי!'" הוא מספר ופורץ בבכי.
ליאורה: "כשהייתי איתו בביה"ח, הרבה אנשים התגרשו מסביבנו. אני לא שופטת, אבל שאלתי את עצמי, איך הן יכולות לעשות את זה? לפחות שיחכו עד שהבעלים שלהן יתאוששו מהפציעה"
הנפיחות ירדה והתמונה התבהרה: ישראל התעוור לגמרי בעין אחת וחלקית באחרת, איבד את השמיעה באוזן שמאל וחצי מפניו שותק. רק אז, כשהמראה שלו התחיל לחזור למה שהיה לפני הפציעה, נתנו לו להביט במראה. הדבר הראשון שהוא עשה אחרי שהתבונן בבבואתו היה להציע לאשתו להתגרש ממנו, אבל היא סירבה. "הרי היינו רק חודשיים נשואים ולא היה לנו ילדים. אבל היא לא זזה ממני, מאז ועד היום. אנחנו נשואים כבר 50 שנה. לאחרונה חגגנו חתונת זהב".
שלושה ילדים ושבעה נכדים
"כשהייתי איתו בבית החולים, את יודעת כמה אנשים התגרשו מסביבנו? אני לא שופטת, אבל שאלתי את עצמי, איך הן יכולות לעשות את זה? לפחות שיחכו עד שהבעלים שלהן יתאוששו מהפציעה. אנחנו נשארנו עד היום ונשבענו להישאר יחדיו עד יום מותנו, עם כל הרע והטוב".
ישראל נזכר ששמע קרובת משפחה אומרת שאם זה היה קורה לבעלה, היא היתה מתגרשת ממנו. גם היום, כשהוא מדבר על אשתו, הוא מלא התפעלות. "באמת, באמת נראיתי אחר. זה היה מאוד קשה. כשראיתי את עצמי במראה נכנסתי לדיכאון. הרופאים הצליחו להרגיע אותי. אחרי עשרה חודשים עברנו לבית הבראה לכמה חודשים ומשם הביתה".
ליאורה: "כישראל התחיל לדבר עם המלתעות, הדבר הראשון שהוא שאל אותי היה 'מי ניצח במלחמה?' כשסיפרתי לו שאנחנו, הוא לא האמין. 'איך יכול להיות?! הם כתשו אותנו!'"
בני הזוג הולידו שלושה ילדים ושבעה נכדים. הם גרים בראשון לציון ומעידים שהאהבה שניצתה אז ממשיכה לבעור עד היום. אהבה גדולה, מעוררת השראה. "בחיים לא הייתי עוזבת אותו", פוסקת ליאורה ומביטה בו באותו מבט, כמו אז, כשהושיטה לו יד במועדון.
