לא מעט יהודים מאמינים באמת ובתמים שאנחנו העם הנבחר. פה מתאימה המילה שבה משתמשות הטינאייג'ריות שלי גם שלא לצורך - ליטרלי. כלומר, ליטרלי מאמינים שאנחנו נבחרים, ולכן טובים יותר מעמים אחרים. אמונה עמוקה שהיא לא רק גאוות יחידה מגבשת, שמעניקה מוטיבציה לעבוד קשה ולעזור זה לזה, אלא אשכרה אמונה שיש איזה מרכיב בזהות של העם היהודי (גנטי? אישיותי?) שהופך אותנו לגיבורי־על, או לפחות לקהילה מצטיינת.
זה לא דומה, למשל, לשירי המורל שנהגנו לשיר במחנה הקיץ של הצופים. "שבט רכס צופי כפר סבא, הם הכי־הכי סבבה", שרנו בגרון ניחר והרגשנו טובים ומגובשים. אני לא חושבת שמישהו בינינו חשב שחברי שבט "רכס" הם באמת יותר סבבה מחניכי שבט "שחף" בהרצליה או שבט "בזק" בנתניה. השירה גם לא גרמה לאף אחד מהחניכים בשבט שלנו לבקש זכויות עודפות במחנה הקיץ כי אנחנו הכי סבבה. אם חניך בשבט שלנו, לדוגמה, הפר את כללי המשמעת במחנה, הוא לא ביקש הקלות משום שהשבט שלו הכי סבבה, ואף אחד מאיתנו אפילו לא דמיין שמגיע לו עונש מופחת כי הוא שייך לשבט הנבחר.
שרנו גם "שבט רכס אימפריה - וכל השאר הם דיזנטריה", אבל ממש לא חשבנו שיש לזה משמעות בפועל, כלומר שמישהו משבט אחר אמור לסור למרותנו. כל החניכים, מגדול ועד קטן, הבינו שמשפטי המורל הם למען מצב הרוח והתחרותיות הספורטיבית, ותו לא. אם מישהו התבלבל והפגין שיגעון גדלות או תחושת עליונות - דאגנו להרגיע אותו מייד.
מי הכי טובה?
ככלל, תרבות ה"הכי" היא תרבות קלוקלת לטעמי, במיוחד הורים שמשתמשים במחמאות של "אתה הכי טוב, הכי חכם, הכי יפה". מחמאות כאלה יוצרות ציפייה לא ריאלית להיות תמיד הכי אהוב, מה שמקשה לקבל ביקורת או להתמודד עם כישלונות. ככה בדיוק גדלים ילדים למבוגרים המעצבנים שאנחנו מכירים, שלא מצליחים לקלוט שגם לאחרים יש רגשות ומחשבות, כלומר חסרי אמפתיה.
ילד שההורים החמיאו לו שהוא הכי ושהוא הנסיך, גדל להיות מבוגר שמאמין שאין תחומים טעוני שיפור באישיותו. הצד האפל של אמונה כזו הוא הצורך להילחם בכל מי שחושב אחרת ממני, כי אני הרי הכי טוב.
הסכנות הטמונות בחינוך ילדים לאמונה שהם "הכי" פועלות באותו האופן כשמטיפים לציבור שהוא "הכי". מהתורה ניתן להסיק שעם ישראל הוא הנבחר, אבל אני בספק אם לישות האלוהית היתה כוונה לטפח בלב מאמיניה תחושת עליונות, עד שהם יאמינו שהדיבר "לא תרצח" כוונתו היא בעצם "לא תרצח יהודים". זוהי בדיוק תחושת העליונות השלילית שנובעת מהאמונה שאנחנו "הכי" - הפרשנות המסוכנת עלולה להיות שאנחנו נמצאים מעל למוסר שהשאר חייבים בו.
אני בטוחה שכל ישות אלוהית, אם היא קיימת, מטרתה להפיח מוטיבציה חיובית במאמיניה, ולא להפוך אותם לקבוצה שמטפחת עליונות דתית, ובטח לא להשתמש במסריה כדי להקל את עונשם של הפושעים בני אותה הדת שרוצחים, גונבים ואונסים. אני לא מכירה תורה אלוהית שמגדירה מוסר אחד למאמינים בה ומוסר נפרד למי שמחוץ לקהילה. לעומת זאת, אני מכירה המון פרשנויות קיצוניות של כתות משיחיות, מכל הדתות, שמעוותות כתבים דתיים לתועלתן האישית ולהצדקת מעשים לא מוסריים.
בדל סיגריה לרפואה
בזמן כתיבת הטור הזה אני נמצאת בחופשה בקפריסין. ברור שנקודת מבטי היא של תיירת, ובכל זאת, גם בנותיי הצעירות משתאות מהנימוסים, מנועם ההליכות, מהאדיבות ומהקשב של נותני השירות.
שלשום צעדנו קילומטרים ארוכים על שפת הים, משפחות נופשות זו לצד זו תחת שמשיות צפופות, מלוות בצידניות עמוסות מזון וחטיפים, בקבוקי שתייה ואלכוהול, ובכל הצעדה לא נתקלנו אפילו בבדל סיגריה זרוק אחד, לא ראינו אפילו עטיפת ארטיק אחת או שקית ריקה של חטיף זרוקה על החול - ותאמינו לי שחיפשנו, כי רצינו להרגיש שווים לפחות, אם לא עליונים.
אנחנו נמצאים באזור של תיירות מקומית, אין פה כמעט ישראלים. בזמן ההליכה שאלה בתי איך זה שהם שומרים על חוף ציבורי נקי כל כך. מה אתם הייתם עונים לשאלה הזו? האמת היא שלא רציתי לומר שהישראלים פחות מקפידים לשמור על הסביבה, אז רק אמרתי "שילהלי, זו שאלה טובה".
זו באמת שאלה מעניינת: איך יכול להיות שהעם שמתיימר להיחשב "נבחר" מטנף כך את הים? איך יכול להיות שכשאני יוצאת להליכת בוקר בשבת באחד מהפארקים בישראל, אני נתקלת בשאריות בשר מהמנגל שעשו בשישי בצהריים, בצלחות חד־פעמיות, בעטיפות במבה ובבקבוקי שתייה קלה שמתגלגלים לכל עבר? האם כך מתנהג "עם נבחר"?
מלכת הכיתה
לא חסרים לקפריסין קונפליקטים, ולכן התירוץ שאין להם את הסטרס שלנו יורד מהפרק. גם מזג האוויר כאן חם מאוד, ולכן גם התירוץ שאצלנו אנשים פחות אדיבים ופחות נקיים בגלל החום הוא לא רלוונטי. המפתח נמצא בפירוש הביטוי "הנבחר". האם הדגש הוא על הזכויות ועל הזכאויות שניתן לדרוש מהסביבה, גם בכוח, או על האחריות להוות דוגמה ולנהוג במוסריות פי כמה יותר מאחרים?
כבר בבית הספר היסודי יש מלכת כיתה שחושבת שכולם צריכים לשרת אותה, ויש מלכה אחרת שמשתמשת בכוחה כדי לגבש ולתת מקום גם לפחות "מקובלים". זה כל הסיפור. גאווה ותחושת עליונות הן מסוכנות כשהן הופכות לגאוותנות מזיקה וחסרת התחשבות.
שוחחתי כאן בקפריסין עם מנהלת בבנק. היא סיפרה שביקרה בישראל, והסכימה לספר את דעתה רק אחרי שהתעקשתי. "אנשים מאוד לא מנומסים, וגם בטבע אצלכם יש המון לכלוך שמשאירים", אמרה במבט מתנצל. צחקתי במבוכה ואמרתי שהיהודים מחשיבים עצמם נבחרים, ולכן אולי מאמינים שאחרים צריכים לנקות אחריהם.
ואז היא שיתפה בסיפור קפריסאי עתיק, שגורס שאם לוקחים את הגלובוס ומשטיחים אותו - קפריסין נמצאת בדיוק באמצע, ולכן היא מרכז העולם. מתברר שכל קבוצה צריכה סיבה להרגיש שהיא "הכי" כדי להניע את גלגלי הקיום המפרכים, שלכל אומה ולכל קהילה יש היסטוריה ונרטיב שמדברים בשבחן, שאנחנו לא ייחודיים.
לרענן את הנרטיב
אולי הגיע הזמן שנגדיר מחדש את נרטיב "הנבחר". לא כזה של "מגיע לנו" או "אסור לכעוס עלינו", אלא כזה של אדיבות והשתתפות בנטל, בלי להתחמק מהמאמץ הקהילתי הכללי בתירוצים מתוחכמים. אולי חבל ההצלה מהתהום שאליה צללנו הוא לקבל אחריות במקום למצוא דרך לברוח.
אם נתחיל להרים את עטיפת הארטיק, לזרוק לפח צלחת חד־פעמית, להתגייס לצבא, לשלם מסים ולא לתת פירושים מניפולטיביים לכתבי הקודש - אולי זה יקרה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו