"היתה תקופה שבה לא רציתי לצאת מהבית, החרדה משתלטת עליך": אושר כהן חשוף מתמיד

כשהיה בן 18 התגייס אושר כהן לצה"ל ושובץ כלוחם במשמר הגבול. השירות האינטנסיבי לא תאם את מצבו המשפחתי והכלכלי המורכב, והוא הועבר לתפקיד אפסנאי בעתלית. "מגיע ב־8:00 והולך ב־12:00", הוא מספר. אבל גם זה לא התאים לצרכים שלו, והוא החליט לערוק.

מה הוביל אותך להחלטה הזו?

"אחרי שנלחמתי שנה כדי שיעבירו אותי ג'וב, סוף־סוף העבירו אותי וחשבתי שיהיה בסדר, אבל זה לא הסתדר לי. הייתי חוזר הביתה מהופעות ב־4:00 בבוקר, וב־8:00 כבר הייתי בבסיס. לא היתה לי ברירה וערקתי. הייתי חייב להיות בבית, כי באותה התקופה הייתי חייב כספים ולשלם חובות שהיו לי".

לכמה זמן נעלמת לצבא?

"לא נעלמתי להם. אמרתי שאני לא בא, וידעתי שאני עובר על החוק, אבל היו לי בעיות בבית. אבא שלי עזב אותנו לתקופה, והיו גם בעיות כלכליות שהייתי חייב לסדר. לא יכולתי לראות את אמא שלי נלחמת ונקרעת בין שתי עבודות - ואני לא עובד".

מאיפה לילד בן 18 יש חובות?

"כשילד בן 18 חי אורח חיים של בן 30, בגלל העבודה שלו כזמר במועדונים - הוא גם נכנס לחובות. נניח, אם היינו יוצאים למועדון, הייתי פותח שולחן ומשלם על כולם. לא בשביל פוזה, אלא כי ידעתי שהיו שם כמה שאין להם את האפשרות לשלם, אז שילמתי עליהם".

גם כדי להרשים?

"הייתי טיפה יהיר, וברור שיש פה סוג של פוזה, אבל הכוונות טובות. לא כדי להרשים בחורות".

לאיזה חשבון מגיע שולחן כזה?

"900-1,000 שקלים, ותחשוב שהייתי עם משכורת צבאית".

בסופו של דבר, כהן החליט להסגיר את עצמו, עלה שוב על המדים ששכבו בארון והתייצב בבסיס. "אחרי שאבא שלי חזר הביתה, וראיתי שהוא נשאר והכל בסדר, החלטתי להסגיר את עצמי", הוא מספר. "הייתי צריך לשים לזה סוף".

יום לפני שנכנס למעצר הוא שחרר לרדיו את השיר "ברגעים שאת הולכת" - ובזמן שהוא מאחורי הסורגים, ובניתוק כמעט מוחלט, הוא הפך לפריצת השנה.

"הבנתי שאני בר־מזל"

"כשהגעתי למעצר עשו לי 'יראו וייראו'", נזכר כהן. "אחרי חודשיים במעצר נשפטתי לעוד ארבעה חודשים, ואחרים שנשפטו על אותה העריקות קיבלו פחות ממני. היו לידי חבר'ה שנעצרו על סחר בנשק ובסמים שיצאו עם פחות ממני. בסופו של דבר, שחררו אותי אחרי ארבעה חודשים".

השופט זיהה אותך?

"התובע הגיע למשפט עם טפסים מאקו"ם ומיוטיוב, וטען שאני מקדם את הקריירה שלי על חשבון הצבא. לא הגעתי להתבכיין, ולא הוצאתי לו ריכוז יתרות, אבל אמא שלי אמרה לו שהיא לבד והסבירה את המצב, מה שלצערי לא עזר".

איך היה בכלא הצבאי?

"הרבה געגוע לאורח החיים ולמשפחה. זה לא פשוט שם עם המשמעת, אבל בסך הכל היה בסדר".

כתבת שם שירים?

"כלום. לא רציתי לגעת במוזיקה. רציתי רק לעשות חשבון נפש".

ומה המסקנות?

"למדתי להעריך את כל הטוב שהיה לי לפני שנכנסתי. עם כל הבעיות, תמיד היתה לי עצמאות. היה לי רכב - מה שלא מובן מאליו, בטח לא בגיל הזה".

"כשילד בן 18 חי אורח חיים של בן 30, בגלל העבודה שלו כזמר במועדונים - הוא גם נכנס לחובות. אם היינו יוצאים למועדון, הייתי פותח שולחן ומשלם על כולם. לא בשביל פוזה, אלא כי ידעתי שהיו שם כמה שאין להם את האפשרות לשלם"

בזמן שאתה שם, בחוץ מתפוצץ השיר הכי מצליח שלך.

"שתבין, הוצאתי את השיר הכי מצליח שלי אי־פעם, ובזמן אמת לא ידעתי מה קורה איתו. שבועות לא ידעתי מה קורה עם השיר - והוא מתפוצץ. זה מטורף. כשהיו נכנסים חיילים חדשים לכלא הם היו אומרים לי 'וואו, השיר שלך מטורף'. אני זוכר שהמפקד היה מגיע אלי ומעדכן אותי כמה צפיות יש לשיר ביוטיוב. כשרצו לראיין אותי היו מתקשרים לכלא, אבל לא היה לי אישור להתראיין. פעם אחת מישהי התקשרה לכלא ואמרה שהיא חברה שלי ושאחזור אליה. התקשרתי אליה, והתברר שהיא כתבת. היא התחילה לשאול אותי שאלות כמו כמה זמן אני בכלא ולמה, ומייד ניתקתי לה".

איך זה מרגיש כשבחוץ השיר מתפוצץ, אבל אתה בכלא?

"זה דווקא לא עשה לי רע. להפך, זה נתן לי דרייב ומוטיבציה, כי ידעתי שיש לי לאן לצאת. אני זוכר שעשו לנו שיחת חתך לפני השחרור. היינו שם חמישה חיילים שכל אחד ישב כמה שנים - ואני. כל אחד סיפר מה הוא מתכנן לעשות אחרי השחרור, וכששאלו אותי מה אעשה - אמרתי שאלך להמשיך את הקריירה המוזיקלית שלי. פתאום אחד מהם אמר 'אני מפחד, אין לי שום דבר בחוץ, אני מעדיף להישאר פה'. זה היה הרגע שבו הבנתי כמה אני בר־מזל".

כמה זמן אחרי זה חזרת לבמות?

"איך שיצאתי כבר סגרו לי הופעות. היה שבוע אחד של הכנות וחזרתי בכל הכוח".

"התחלתי מקלאסי ותווים"

כשכהן משתמש בצמד המילים "בכל הכוח", נדמה שגם הוא לא ידע כמה עוצמתית וגדולה הקריירה שלו עומדת להיות. בימים אלה, השיר שלו "אהבה" הוא הלהיט הכי גדול במדינה, עם 6.5 מיליון צפיות ביוטיוב ומקום ראשון בכל פלטפורמת האזנה אפשרית, כמו ספוטיפיי ואפל מיוזיק. מאחוריו שיתופי פעולה, כתיבה והלחנה לאמנים כמו עומר אדם, שרית חדד, איל גולן, נועה קירל ועוד, וגם ארבעה מופעים בקיסריה, חמישה בהיכל מנורה ואחד בלייב פארק בראשון לציון, מול קהל של 12 אלף איש.

את כל זה הספיק כהן לפני גיל 25, שאותו יציין בדצמבר, אבל הוא עלה על הבמות עוד לפני שחגג בר־מצווה. כשהיה בן 7 רשמו אותו הוריו לקונסרבטוריון, שם למד לנגן בפסנתר, וכשהיה בן 11 הצטרף לאביו - אילן, זמר במקצועו - כקלידן בחפלות.

"אבא היה מחבר לי מיקרופון והייתי שר איתו", הוא משחזר, "אבל התביישתי והייתי מובך מאוד. שנאתי להיות הילד החמוד, רציתי להיוולד גבר. הייתי מתחיל עם בנות לפני שעלינו לבמה, וכשהן שאלו אותי בן כמה אני אמרתי '16'. על הבמה אבא שלי היה מציג אותי ואומר לקהל 'איפה הכפיים לאושר כהן? רק בן 12' - ומפיל אותי".

איך היה המעבר ממוזיקה קלאסית לים־תיכונית?

"למדתי בהתחלה קלאסי ותווים, עד שאבא שלי בא עם המרוקאית שלו וחזל"ש הכל. דווקא הייתי חזק בסצנת הקלידנים, בניתי מקצבים באורגן והיה לי סטייל משלי, אבל אני חושב שהייתי מגיע לים־תיכוני בכל מקרה, כי משם אני בא - והאותנטיות גוברת על הכל. זו זכות להיכנס בעובי הקורה של התרבות המרוקאית".

אתה מדבר מרוקאית?

"קומסי קומסה".

זה בצרפתית.

"אני משלב", הוא צוחק.

אתה רואה את עצמך שר במרוקאית?

"זרקת רעיון".

"קשר יפהפה ומורכב"

כהן, הצעיר מבין שלושה אחים, נולד בקריית ביאליק ובקרוב יחזור לגור שם. "הייתי 'ילד אופניים' עם ילדות עממית", הוא נזכר. "שיחקתי בחוץ עד שעות מאוחרות, טיילנו כל היום, הרבה כדורגל, הרבה צוקים והרבה חברים. היה לי פוטנציאל להיות אחד מהתלמידים הכי טובים, אבל מבחינה משמעתית הייתי קצת מופרע. היה לי קשה לשבת על התחת, העדפתי להצחיק ולתת פאנצ'ים - עד שהוציאו אותי מהכיתה".

היית בחבר'ה המופרעים?

"היו כמה קבוצות. היו את החבר'ה הטובים עם הציונים הטובים, היו את אלה שכולם מכירים את כולם, והיו את המופרעים. אני הייתי בין המופרעים לבין אלה שכולם מכירים את כולם".

הסיוט של כל מורה?

"לא. תמיד כיבדתי, והיו עושים לאמא שלי שיחות שאני ילד נבון אבל מופרע. הייתי מקבל סטירה, נרגע לחודש וחוזר להיות אושר הקלאסי".

מה הדבר הכי מופרע שעשית?

"שמתי למורה מלח בתה".

"בוויז'ן הראשון שלי, כל מה שדמיינתי היה לשמוע את הכפיים של הקהל. בהמשך הגיע חלום שהקהל צורח שיר שלי. לפני שהוצאתי חומרים משלי הייתי שר קאברים של איל גולן ועומר אדם, וכל הזמן אמרתי לעצמי 'יום אחד הם ישירו שיר שלי'"

הוא בנם של אילן, זמר, וחני, מפיקת אירועי חינה, שהכירו כשעבדו שניהם כזמרים. "אבא שלי עשה חיל בתחום שלו. כל החיים הייתי 'הבן של אילן וחני', והיום הוא 'אבא של אושר'", הוא מספר. "הקשר שלנו יפהפה, אבל מורכב".

תסביר.

"יפהפה כי הוא קשר טוב היום, ומורכב כי לקח לנו הרבה זמן להגיע לשם. המשקעים של אבא שלי השפיעו עלינו כילדים. היו תקופות שההורים שלי לא הסתדרו, והפרידות שלהם היו משפיעות עלינו. בגלל שהם היו מפורסמים, זה הוביל גם לכל מיני שמועות, וכילדים זה לא היה נעים".

מה קרה שם?

"כשהייתי ילד והם היו נפרדים, חשבתי שהם כמו כל זוג שלא מסתדר, אבל כשאתה גדל ומבין יותר דברים לעומק זה לא עובר לידך. כשהייתי קטן שמרו עלי מהבעיות, אבל כשגדלתי הבנתי דברים, והייתי כבר גבר בבית - אז לא היה אפשר להתעלם. הם כל הזמן היו נפרדים וחוזרים, אבל בפרידה האחרונה, כשכבר הייתי חייל, זה יותר השפיע עלי. בשלב הזה אבא שלי לא היה בבית ונוצר בינינו ריחוק, ובשנה הזאת התחלתי לעבוד עצמאית בפאבים ובכל מיני מועדונים. התחלתי לדאוג לעצמי".

כמה היית מרוויח להופעה?

"בין 800 ל־1,000 שקלים להופעה. לא אגיד לך שעזרתי בבית ושהחלפתי את אבא שלי, כי זה לא היה המצב. פשוט בגיל מסוים ביטלתי את התלות שלי באמא שלי, והתחלתי לפרנס את עצמי כדי להוריד ממנה את הנטל".

אפשר להבין שהעניין הכלכלי היה אישיו בבית.

"ההורים שלי עבדו קשה. הם אמנם היו בשואו ביזנס, אבל לא בטופ, וכילד הייתי רואה את הקושי ואת המאמצים שלהם לתת לנו הכל. אין דבר שרציתי ולא קיבלתי. כשהייתי בן 8 אמא שלי היתה יוצאת להופיע כזמרת בלילה, ובבוקר היתה עובדת כסדרנית בתחנת מוניות כדי להביא עוד הכנסה. הם היו יכולים לריב ולהיפרד, אבל כשהיו ביחד - שמרו תמיד על שפע".

הפרידות האלה השפיעו גם על מערכות היחסים הזוגיות שלך?

"שאלה טובה. אני יכול להגיד לך שכשבת הזוג שלי ואני מתווכחים, יש לי את האינטונציה של אבא שלי ואת השכל של אמא שלי, אבל אם אני רואה שהטונים קצת עולים - אני עוצר. אני שונא לריב ולהתווכח".

"שנאתי להיות הילד החמוד, רציתי להיוולד גבר. הייתי מתחיל עם בנות לפני שעלינו לבמה, וכשהן שאלו אותי בן כמה אני אמרתי '16'. על הבמה אבא שלי היה אומר לקהל 'איפה הכפיים לאושר כהן? רק בן 12' - ומפיל אותי"

"חי בשביל הקהל"

האלבום הראשון שלו, "נזכר בעיניה", יצא כשהיה בן 16. מאז הוציא שניים נוספים, והרביעי בדרך. את הקריירה הוא התחיל מהשטח, ולקח זמן עד שהגיע למיינסטרים. "תמיד הייתי ליד, זה ש'כמעט משמיעים ברדיו', אבל אנשים הכירו אותי", הוא מספר.

"ברגעים שאת הולכת", השיר הראשון מתוך אלבומו השני, הביא לו את הרגע המיוחל. כשהיה רק בן 20 הוא הצטייד בניהול אישי ובמשרד בוקינג, ושנה לאחר מכן עבר לניהולם של בני מנשה, רוברטו בן שושן ויניב ועומר אדם. "הקשר עם עומר מדהים", הוא אומר. "אנחנו חברים טובים, וגם כתבתי לו שני שירים. הוא עוזר לי הרבה".

במופע "נקסט", שבו הייתי, הקהל הריע לך יותר מאשר לכל אמן אחר, כולל עומר.

"תודה לה', אבל אסור להסתכל יותר מדי על מחיאות כפיים, שלא תחשוב שבכל פעם שאתה קם מהמיטה אתה צריך לקבל כפיים".

אלה דברים שאתה מזכיר לעצמך?

"כל הזמן. התחום הזה הוא קדנציה, ואי אפשר לדעת אם אתה בקדנציה של ארבע שנים או של 20 שנה. מצד שני, אני חי בשביל אהבת הקהל וזה הדרייב שלי. מתי אני מרגיש שאני צריך להוציא שיר? כשאני מקבל הרבה תגובות מאנשים אני נכנס לאולפן ומקליט. אבל כשזה לא קורה, אהבת הקהל לא נעלמת בהדרגה - היא פשוט זזה הצידה, וזה מפחיד. צריך להתייחס לאהבה הזו כאילו היא הדבר הכי טוב שקרה לך בחיים, אבל גם לא להתרגל".

למה האהבה הזאת כל כך חשובה לך?

"בוויז'ן הראשון שלי, כילד שחלם להופיע על במות, כל מה שדמיינתי היה לשמוע את הכפיים של הקהל. בהמשך הגיע חלום שהקהל צורח שיר שלי. לפני שהוצאתי חומרים משלי הייתי שר קאברים של איל גולן ועומר אדם, וכל הזמן אמרתי לעצמי 'יום אחד הם ישירו שיר שלי'. זה תפס מקום גדול מאוד אצלי".

אז מחיאות הכפיים עונות על משהו מהעבר?

"אענה לך בסיפור. לרידינג הראשון שעשיתי נמכרו רק 57 כרטיסים. את כל השאר חילקנו לתושבי הדרום, רק שיבואו, שהאולם לא יהיה ריק. ועדיין, כל מי שבאו היו אנשים שרצו לשמוע אותי ושצרחו את השירים שלי, למרות שזה היה רק אחרי האלבום הראשון".

נעלבת שרק 57 רכשו כרטיסים?

"ברור שהתבאסתי, אבל עשיתי כל מה שיכולתי. הלכתי בעצמי לתלות פוסטרים כדי שיבואו אנשים".

חשבת לבטל?

"זו היתה אופציה, אבל אחד מהמשקיעים אמר שאסור לנו לבטל. ברגע שהוא הביא את הכסף ונתן גב - החלטנו ללכת על זה. ידענו גם שהנזק שייגרם במקרה שנבטל יהיה הרבה יותר גדול. פשוט הזמנתי את כל המשפחה, את החברים ואת תושבי הדרום, והיה מהמם".

היום ההופעות שלך הן המבוקשות ביותר. איך אתה מסביר את זה?

"תדמיין שרשרת פנינים שבה כל פנינה היא מחלקה אחרת - הרכב הנגנים, הליין־אפ, הטיימינג, השירים. בסופו של דבר, השרשרת כולה היא ההופעה. ברוך השם, אין הופעה שפתחנו שלא היתה סולד־אאוט".

"לרידינג הראשון שעשיתי נמכרו רק 57 כרטיסים. את כל השאר חילקנו לתושבי הדרום, רק שהאולם לא יהיה ריק. הלכתי בעצמי לתלות פוסטרים. ועדיין, כל מי שבאו היו אנשים שרצו לשמוע אותי וצרחו את השירים"

אתה עדיין בודק כמה כרטיסים נמכרים?

"אני יושב לנויה (המנהלת שלו; ע"ס) על הראש כל שעה. בשלב מסוים המפיק מתקשר ואומר לך 'יש סולד־אאוט', ואז מחליטים אם לפתוח עוד הופעה או לא. מאותו הרגע הראש שלי שקט, ואני מתחיל לעבוד על המופע כדי להצדיק כל שקל".

זה גם מלחיץ להיות במקום גבוה?

"עוצמה גבוהה לא יכולה להישאר לאורך זמן. אני לא מאמין בזה, ולא חושב שאפשר לשמור על איזון אישי כשהקריירה בעוצמה כל כך גבוהה. אני רוצה שיעריכו את היצירה ואת העבודה שלי - ושבסופו של דבר זאת תהיה העבודה שלי".

"טיפול פעם בשבוע"

באמצע הראיון נכנסת במקרה נועה קירל, הכוכבת הכי גדולה בישראל. "הוא הזמר הישראלי שאני הכי אוהבת לשמוע", היא אומרת.

מביך אותך כשאתה שומע דברים כאלה וכשמזהים אותך ברחוב?

"מביך ואז מרגש".

יש לזה גם מחיר?

"ברור. היתה תקופה שלא רציתי לצאת מהבית. הפכתי את הבית שלי לממלכה שיש בה הכל כדי שלא אצא ממנו. כשהייתי יוצא למשוך כסף ורואה אנשים בכספומט, הייתי מחפש כספומט אחר. זה לא שמישהו יפריע לי או יסתכל עלי, בוא, זה לא שאני ברונו מארס, אבל החרדה משתלטת עליך".

איך טיפלת בזה?

"הלכתי לטיפול פסיכולוגי פעם בשבוע. דיברתי ודיברתי, והפסיכולוגית לא דיברה הרבה, אבל היה לי איפה להוציא הכל. הייתי יוצא ממנה מסופק. זו אחת מהסיבות לכך שאני נשאר בצפון ולא עובר לתל אביב. אני צריך את השקט שלי, את ההורים שלי לידי, בלי רעש. גרתי כמה שנים בראשון לציון, שהיא לא תל אביב, ועדיין הרגשתי מיצוי. הבנתי שאני חייב את אזור הנוחות שלי".

יש לזה גם יתרונות כלכליים.

"גרתי כמה שנים בדירה שכורה, ועכשיו אני עובר לדירה שקניתי. ברוך השם - זכינו".

עם משכנתא?

"בטח. היום אני מודע לערך שיש לכסף. יש לי הנהלת חשבונות מסודרת, שלא אחזור על טעויות. כשחזרתי לקריות היו לי 'קצוות' עם הבנקים, עם הביטוח הלאומי ועם מס הכנסה, כל מיני דברים שלא הייתי מסודר בהם, ונשארו חורים. הגיע בחור בשם מישל, שאני קורא לו 'מישל המלאך', לקח את כל כרטיסי האשראי שלי, גזר אותם והתחיל לסדר לי את החיים. בשנה הראשונה שלנו ביחד התחלתי להיות מחושב ברמה של קופסת סיגריות ביומיים".

"ההורים שלי עבדו קשה. הם אמנם היו בשואו ביזנס, אבל לא בטופ, וכילד הייתי רואה את הקושי ואת המאמצים שלהם לתת לנו הכל. כשהייתי בן 8 אמא שלי הופיעה כזמרת בלילה, ובבוקר היתה עובדת כסדרנית בתחנת מוניות"

כמה חובות היו לך?

"קצת יותר מ־100 אלף שקלים. כשחזרתי לקריות התחלתי לעבוד יותר, והיום אני במצב הכי טוב שיכולתי להיות בו בחיים שלי. ההורים שלי עובדים כבר 30 שנה ולא קנו דירה. אני בטוח שהם גם עשו טעויות בדרך, אבל אני לא רוצה לחזור עליהן".

אתה מעורב בכל מה שקשור לכסף?

"בטח, יש ישיבות והכל מסודר".

על איזה רכב אתה נוסע?

"וולוו בליסינג".

יכולת להרשות לעצמך יותר.

"יכולתי להרשות לעצמי מחר גם רכב במיליון שקלים, אבל למה? הוא ישרת אותי יותר ממה שהרכב שלי משרת אותי עכשיו? אני מעדיף להשקיע במקום יותר רווחי".

רולקס יש לך?

"האמת שכן. רציתי לקנות אותו, וביקשתי מחבר שיעזור לי להשיג אותו. הוא עלה 30 אלף, ורציתי לשלם לו, אבל הוא נתן לי אותו במתנה".

"כמה אפשר להיות רווק?"

אם זה עוד לא היה ברור, כהן הוא לא הכוכב הקלאסי. הוא מסרב לגור בתל אביב, לא מעוניין ברכבי יוקרה, ואין סיכוי שתראו אותו בהשקה אלא אם כן מדובר בנועה קירל או באודיה. איו בו גם שום רצון לנסות לשנות את זה. "אני לא בראד פיט", הוא מסביר, "אני בא לעשות מוזיקה".

אפרופו בראד פיט, עניינים כמו מראה חיצוני ומשקל מעסיקים אותך?

"לא יותר מדי. לפעמים אני מתאמן, יורד קצת, מפסיק ועולה בחזרה. הייתי רוצה לראות את עצמי 15 ק"ג פחות, אבל המשקל אף פעם לא הגדיר אותי או ניהל אותי. אם זה היה מפריע לי - היית יושב פה 20 ק"ג פחות. להפך, זה מוכיח לי שלמרות שאני לא נראה כמו בראד פיט אוהבים אותי ואת המוזיקה שלי. כשהייתי ילד הייתי רזה יותר, אבל היו תקופות ששקלתי 125 ק"ג וירדתי באופן טבעי. אם פעם אכלתי הרבה מתוקים - היום אני כבר לא מסוגל. אבל כשאני חוזר ב־2:00 בלילה אני אגיד לא לבורקס? אין סיכוי. ורק אל תיגעו לי בקובה".

כיאה למעמד שאליו הגיע, כהן הוא גם אחד מהזמרים המחוזרים והאהובים ביותר על המין הנשי - ואלה חדשות רעות עבורן: "יש לי בת זוג, חברת ילדות בשם סהר. אנחנו מכירים מגיל 12", הוא מספר. "לפני הקורונה חזרתי לקריות, וגם היא בדיוק חזרה לאזור, אז חידשנו את הקשר בקטע ידידותי וזה התפתח לזוגיות. בגל הראשון של הקורונה הבית שלי היה הבית הפתוח והמארח, והיא היתה מגיעה. התחלנו קשר לא מחייב, אבל הרגשנו שאנחנו נקשרים אחד לשנייה, ודווקא אז החלטנו לעצור לשבוע, כי הרגשנו שזה לא נכון לנו. הקשר הזה נמשך שלוש שנים שבמהלכן יצאנו כמה פעמים וחזרנו, ועכשיו אנחנו יחד".

לא בא לך להיות רווק?

"מה יש בזה? כמה אפשר להיות רווק?"

מתחילות איתך הרבה?

"אני לא יודע מה זה 'הרבה'. בנות שולחות לי הודעות, אבל זה לא רלוונטי לי אז אני לא עונה. אשקר אם אגיד שאני לא רואה. אני יכול להגיד לך שגם אם יש לך מיליון עוקבים - כולם רואים הכל. אם לא אהיה בזוגיות, וארגיש שמישהי לא פונה אלי רק כי אני אושר כהן ושהיא מעניינת אותי - אני אבדוק".

אבל הן פונות אליך בין היתר כי אתה אושר כהן.

"נכון, והמקום הבטוח שלי עם סהר הוא גם כי אנחנו מכירים מכיתה ו'. אגב, לא משנה כמה ניסיתי להרשים אותה עם המוזיקה - היא לא התרשמה".

"כשהייתי ילד הייתי רזה יותר, אבל היו תקופות ששקלתי 125 ק"ג וירדתי באופן טבעי. אם פעם אכלתי הרבה מתוקים - היום אני כבר לא מסוגל. אבל כשאני חוזר ב־2:00 בלילה אני אגיד לא לבורקס? אין סיכוי. ורק אל תיגעו לי בקובה"

מה כן הרשים אותה?

"כשהיא ראתה אותי מגלה אצילות בסיטואציות. כנראה יש בי תכונות שעשו לה את זה".

אתם גרים יחד?

"כן. בכל פעם שהיינו יחד גרנו ביחד".

מי מנקה?

"היא מנקה ואני מלכלך", הוא צוחק.

"מחפש שיתוף פעולה"

כששאולים את כהן מה הלאה בקריירה, אילו עוד תקרות הוא מתכנן לנפץ - עיניו נדלקות: "אני רוצה לקחת את החוויה של ההופעות כמה רמות למעלה", הוא אומר, "ואני מחפש עם מי לשתף פעולה באלבום".

עם מי היית רוצה?

"חנן בן ארי. הוא מדהים בעיניי, המשיח של המוזיקה. אולי גם עם מישהו מההיפ־הופ, כמו סטטיק, טונה או רביד פלוטניק".

מה לגבי משחק?

"הצטלמתי עכשיו לסרט של הפסטיגל, דניאל ליטמן אמר לי שהייתי טוב וההפקה אמרו שעברתי מצלמה יפה".

איך הגבת כשהציעו לך להשתתף בפסטיגל?

"רוברטו התקשר ושאל אם הוא יכול להתקדם איתם, ואמרתי לו 'ברור שכן, אבל בוא נבדוק שזה מסתדר עם ההופעות האחרות שלי'. ברגע שזה הסתדר - הלכנו על זה".

היית פעם בפסטיגל?

"אני נראה לך ילד של פסטיגל? אותי לקחו ל'פלאקה'".

erans@israelhayom.co.il