את השם שלו לא זכרתי. רק את הכניסה שלו לכיתה ואת ההתרגשות מהעובדה שצייר על אמת הולך ללמד אותנו בתיכון, במקום המורה לתולדות האמנות שיצאה לשנת חופש. ואת המתולתלת שלחשה, כך שכל השורה תשמע, שהג'ינג'י הזה לוהט.
הוא היה עולה חדש מאמריקה, עם עברית שחצבה את דרכה מתוך אנגלית. השקופית הראשונה שבחר להציג לנו היתה ציור שמן של דונלד דאק. רק לקראת הראיון, כשנתקלתי בצילום שלו, נפל לי האסימון שהמורה שמסתובב אצלי בזיכרון הוא האמן גרי גולדשטיין.
"לא הייתי מייחס למהלך שלי באותן שנים תחכום כזה", מחייך גולדשטיין כשאני מנסה לברר איתו אם דונלד היה מהלך פתיחה מתוכנן, הדרך שלו להדליק כיתת תיכון שמורגלת באמנות קלאסית.
נפגשנו במוזיאון פתח תקווה, שם מוצגת התערוכה החדשה שלו, "רץ במעלה הקיר", שאותה אצרו רעות פרסטר ודוד פרנקל.
עשרות תערוכות ידע האמן הזה, שעבודות שלו נכללות באוספים הקבועים של מוזיאונים גדולים בארץ ובעולם, ושלא עושה כבוד להיררכיות המקובלות של מה נחשב יותר ומה פחות. לא בבחירת החומרים שאיתם הוא יוצר, ולא בעולמות ההשראה שמהם הוא שואב. מושפע מאמנות הדאדא ומז'ורנלים, מזרם פופ ארט, כרזות, סוריאליזם, פרסומות וקומיקס.
ילד שגדל באמריקה של הפיפטיז. שנים שבהן אפשר היה למצוא בחוברות הקומיקס עולם שבו ברור מי טוב ומי רע, ושבו בריונים וחוסר צדק הפסידו לכל מה שטוב, לכל מה שהוא "אמריקה". עולם שהטובים זוכים בו לביטחון וזוכים בלב הבנות הכי יפות. חוברות שבהן כל נושא קינקי או מפלצתי הושטח בתוך דימויים שמאפשרים מרחק מכאב ומחרדות. כמו לחן מתוק לשירה בוטה, כמו מוזיקה הקוראת לרקוד גם את המילים הכי עצובות שיש.
רעב שהילך אימים
"האמנות שלי, למרות שהיא לא נראית ככה, היא מאוד אוטוביוגרפית", אומר גולדשטיין, כמו ביקש להבהיר כמה דברים רגע לפני שילך להכין לנו קפה. "עם השנים נוכחתי לדעת שהיצירה שלי היא אמצעי בשבילי לשרוד, לעבור את החיים, ובצורה מסוימת גם להבין אותם", הוא חותם בקול הרך שהאנגלית עדיין מתנגנת בו. האיש שעלה לארץ בשנות ה־70, התאהב במורה שלו לעברית, ענת, אם שתי בנותיו - שהצעירה בהן היא האמנית הרב־התחומית דינה גולדשטיין.
כמו ההורות שלו, כך גם אהבת אישה, לא נוכחות בעבודות שלו. גבר בן 73, שככל שעוברות השנים כך נדמה שמתהדקת אחיזתו ביד הילד שהיה. זה שנולד בנאשוויל, טנסי, להורים ששרדו את השואה וחיכו חמש שנים במחנה עקורים עד שנסללה דרכם לאמריקה. רק לא להגיע לישראל, שנתפסה בעיני אמו כמקום לא יציב.
"האפשרות ששוב תחווה רעב הילכה עליה אימים", מחייך הילד שלה, שהיה בן שנתיים כשהוריו החליטו לעזוב את טנסי להרטפורד, בירת קונטיקט. עיר שאליה עברו כי ביקשו לעצמם קהילה יהודית, עוד אנשים להתעטף איתם בקרעי המלחמה. מקום שבו האוזניים יוכלו לנוח בתוך יידיש ובתי כנסת שמציעים זמירות להלחין איתן את הגעגועים. ואולי, מי יודע, למצוא מחדש את האלוהים. גרי נשלח ללמוד שם בישיבה, עד שבאחת ההתפרצויות של אביו על בורא עולם - הוא הוציא אותו משם.
שעה ארוכה ישבתי עם גולדשטיין על ספסל נטוע בתוך אולם צבוע אפור במוזיאון. על קירות החלל מסביבנו העבודות שלו, מחולקות לפי סדרות, וכשאני שואלת על עבודה מסוימת - הוא יודע לענות בלי להפנות אליה מבט. כמו נתן פרשנות חדשה לאזהרה של מורי כל העולם על העיניים שיש להם בגב.
כל סדרה והקיר שלה, כל אחת והנושא שלה. עבודות בעט כדורי, בטושים, בעפרונות מחודדים, ומדבקות שרובן מצוירות על נייר עם עבר - דפי אטלס ישן או כריכות ספרים. גרי אומר שהוא אף פעם לא מנהל דיאלוג ישיר עם מה שהודפס על הדף, אבל הוא בטוח שמשהו מעברו של הנייר נכנס לתוך רעשי הרקע בזמן הציור. עבודות שבמבט ראשון, בחסדים קטנים של ראייה מרחוק, אפשר לטעות בהן, אבל אז מתקבע המבט, ומתוך עליצות הצבעים עולים כאב הפרטים ונשיכת הנושאים.
חלל שהוא מין הזמנה של האמן להיכנס איתו לחדר ילדותו, זה שחלק עם אחותו הגדולה, שהיתה יושבת שעות ומעתיקה דיוקנאות של נשים יפות מתוך ז'ורנלים. על ידה שקוע במלאכתו שמואל גולדשטיין החייט, שמכונת התפירה שלו היתה ממוקמת למראשות המיטה של גרי. אל המכונה היה האב רוכן בתנוחה קפואה שמזכירה ישיבת סופר סת"ם, אותה ישיבה שבנו אימץ כשנטש את העבודה על פורמטים גדולים והמיר את השהות בסטודיו בעבודה על שולחן בסלון הבית.
לא כך דמיין את תפאורת ההצלחה בתחילת הדרך, כשנרשם ללימודי אמנות בניו יורק. בדמיונו ראה אז אטליה שטוף אור, שם הוא עומד ויוצר בתנועות גדולות, בכוריאוגרפיה שאפיינה את אסכולת ניו יורק, זו שכללה אמנים דוגמת מארק רותקו וג'קסון פולוק, ושאליה ביקש להשתייך בסיום לימודיו.
כתמי צבע אקריל או שמן ניתזים על הבגדים, משיחות מכחול מזכירות כצלקות בולטות על עור. את כל אלה נטש כבר לפני יותר מ־30 שנה, והמיר בעבודה שבה קצוות מחודדים, עטים או עפרונות, "מחדירים את הצבע לנייר קצת כמו קעקוע בעור". אני, מצידי, מנסה לדמיין את הישיבה הקפואה של האיש הזה, שפותח כל בוקר בשעתיים של רכיבה על אופניים, שממנה הוא ממשיך לשיעורי יוגה או פילאטיס.
"הבית שלנו היה מלא באלימות, והתקיימה חלוקה ברורה בין ההורים", הוא חוזר לבית ילדותו. "אמא התעללה נפשית ומילולית באחותי הגדולה, ולי אבא הרביץ מכות רצח. רק בהלוויה שלו למדתי לדעת שעל אחינו הקטן הוא לא הרים יד. אני, בגיל 18, ברחתי לסירקיוז, ניו יורק, ולא הייתי מתקשר. אמא מפעם לפעם היתה מתקשרת. זה היה אכזרי מצידי, לא משהו שאני מתגאה בו או שנובע מתעצומות נפש. אחי נשאר איתם, והכיר אותם. הם המשיכו להתפתח, והוא התפתח, אבל אני נשארתי מתבגר מול ההורים שלי.
"הם היו אנשים טובים, אבל פגועים כל כך. ב־1998, כשטסתי להלוויה של אבי, ישבתי במטוס ובדמיוני ראיתי ליד הקבר אותי עם שני האחים שלי, אולי עוד כמה אנשים. אבל היו שם 250 איש, שאת חלקם לא הכרתי. אנשים שאהבו את הוריי, שהיו חברים שלהם. למדתי לדעת שהם היו דמויות בולטות בקהילה. פגשתי שם ניצולי שואה שהכרתי בילדותי, ושהייתי בטוח שהם אנשים רעים. גיליתי שהם היו חמים ונדיבים. ניגשו לספר לי על הוריי. סיפורים שהלכו אחורה עד לאושוויץ".
כעבור שמונה שנים, ב־2006, הובאה לקבורה אמו, חנקה לבית יעקובוביץ'. אישה שכל ימיה הקפידה בכל הנוגע לבריאותה, אבל את העשור האחרון של חייה העבירה מאחורי מסך הדמנציה. להלוויה שלה גרי לא הגיע, כי היה מאושפז בארץ עם אפנדיציט שהתפוצץ.
"הוריי לא היו אנשים משכילים, אבל היה ברור שנלמד באוניברסיטה, כי אנחנו התיקון שלהם. היינו שלושה ילדים שקיבלו שמות של אנשים שכבר אינם, והיינו אכזבות מאוד גדולות עבור ההורים, כי לא יכולנו לספק את הסחורה. לא היינו יכולים להחזיר להם את התקוות שלהם. לא את הוריהם ולא את האחים והאחיות שלהם. זה היה בית שהיה ריק מתמונות או מחפצים שמעבירים זיכרון, אבל מלא ברוחות רפאים".
צפיפות של כוונות
רוחות רפאים שהשאירו במולדת הישנה, שהכאיבה כל כך. הרוח של מרים בת ה־4, בתו הבכורה של שמואל, שאותה ואת אמה איבד במלחמה, וחיים שלמים איש לא הזכיר את דבר קיומן. והיתה רוחה של פייגה, הילדה הראשונה שנולדה באמריקה, ובגיל שנה וחצי, כשנשארה לרגע בלי השגחה, טיפסה על כיסא ושפכה על עצמה סיר של מים רותחים. "אמא לא סלחה לאבא על שיצא לעשן סיגריה והשאיר את הילדה לבד. אני זוכר אותה מאשימה אותו שבגלל הסיגריות פייגה מתה, והוא, כמו קפיץ, מזנק לעברה, עוד שנייה הוא חונק אותה - ורגע לפני הלפיתה הוא נרגע ונכבה".
אנחנו עומדים מול הסדרה שמוקדשת לעבודה בעט כדורי. זו אסופה של פורטרטים, חלקם מבוססים על כרזות קולנוע ישנות מהונג קונג, ובה לכל פרצוף יש מאפיינים ברורים. גבר אחד מזכיר לי את חסן מלך מרוקו, אישה מזכירה את הזמרת הלבנונית פיירוז, ואחרת דומה למרב מיכאלי. "מיכאלי דווקא אישה יפה, אבל אני אף פעם לא מעתיק מצילום או מהתבוננות באובייקט", מחייך גולדשטיין. "אנשים מחפשים חומרים על מי שהיו במשפחתם ונספו, אני בסופו של דבר 'מייער' את העבודות שלי עם פרצופים שלא הכרתי, אבל היו מאוד נוכחים ומשמעותיים בחיים שלי".
שנים ארוכות, בעבודה מתמשכת, גולדשטיין יוצר אלבום משפחתי לעצמו, בעצמו. אלבום שאין בו ניסיון ללכת על זיכרון רציף או על נאמנות לתווי פנים שנמצאו בארכיונים. זיכרון של תחושות ורסיסי חיים - הם המוצגים על הקירות. עבודות שככל שמתקרבים אליהן כך מתבררים עמלנות האמן, גודש הפרטים וצפיפות הכוונות שמכסות את הנייר.
ונדמה כאילו אימת השתיקה והריק שידע בבית אבא ואמא היא שמנהלת אותו, דוחפת אותו לעשייה, מעירה בו תשוקה להיות מובן - קודם כל לעצמו. הוא מתענג על מלאכת ההסבר, צולל עמוק לתוך מילים וכוונות, כאילו אין בו צורך לשמור על עמימות ביחסים שבין היוצר לבין המתבונן בעבודה שלו.
ממול לספסל ויטרינת זכוכית, שבה מקובצים שברי חפצים שליקט, כמו שברים מחיים של אחרים שהיו לשלו. שיניים תותבות, מיניאטורות או צורכי משרד צבועים בטיפקס לבן, שעליהם ציור מינימליסטי. מזוויות מסוימות נראה המקבץ כמו עיירת רפאים, לפעמים כמו עצמות שנשכחו במדבר.
רעש שמשיג שקט
מימין "רישומי מלחמה", סדרה שנראית כמו קומיקס משנות ה־50. לרגע העיניים מחפשות על הקיר סיפור שיש לו התחלה, אמצע וסוף, אבל שום מעשה עלילה לא נרקם בין הסצנות. פיצוצים, איברים קטועים, חיילים בקסדות שקשה לדעת אם יצאו משדות הקרב של גרמניה הנאצית או ממלחמת קוריאה.
"בלבול הגיוני לגמרי", מסביר לי המורה שתשוקתו לגיאופוליטיקה ולהיסטוריה היא חלק מאחריותו כמתעד. מוסיף שבמלחמת קוריאה, שאליה יצאה ארה"ב עם חוסרי ציוד גדולים, עשה הצבא האמריקני שימוש בציוד שהשאיר אחריו הצבא הנאצי.
העבודות בסדרה הזו הן כולן על רקע שחור. "מסורת מימי הרנסנס, שמתייחסת אל הבד כמין חלון שהצופה נכנס אליו", מסביר גולדשטיין למבקר בתערוכה שנעמד מול מקבץ המלחמה. "חלון שאף אחד לא מגדיר מה העומק שלו, ועבורי התחושה היא שמדובר בבור אמיתי. הרבה מהעבודה שלי עוסק בסתימה של הבור הזה. במאמץ לא ליפול לתוכו. בור שאני מתהלך איתו בתוכי, ובכל פעם שאני מניח אותו על הנייר אני משיג אשליה של שליטה עליו, שליטה שלא מתקיימת מחוץ מסגרת".
אטלס 3 היא סדרה שצוירה כולה על דפים של אטלס משנות ה־50, שאותו מצא גולדשטיין בחנות לספרים משומשים. כאן נראה כאילו כל הסדרה מוקדשת לאישה אחת ספציפית, שראשה כמו מצטופף בתוך קובייה. "קצת כמו האקווריום של אדולף אייכמן", זורק המורה רמז למקורות ההשראה.
בסדרה ראשים נתונים בתוך רקעים שעליהם מצטופפות נקודות, רשתות ומילים שכתב האמן, ושהיו גם הן לטקסטורה ברקע המתרגש להקיף את הראש המצויר מכל זווית. ואני עומדת מול כל אלה וחושבת כמה רעש נדרש לפעמים על מנת להשיג קצת שקט.
האוסף הרביעי, שנוצר על כריכות של ספרים ישנים, מוקדש לאימה. עיניים ופיות פעורים. "אימה כמו נשורת רדיואקטיבית שניצולים מעבירים בצורה מכוונת, או לא מכוונת, לילדים", מסביר גולדשטיין, שהיה רואה איך האימה מתעוררת אצל אביו השותק - בכל שיחה, שאלה או מגע.
גם פרימת ספרים ישנים בדרכם לחיים חדשים מעוררת את בנו של החייט. ספר זיכרונות של הפסנתרן ארתור רובינשטיין, המתאר את החיים בלודג' שבפולין שלפני המלחמה, היה הראשון שצייר עליו. ספר קטן בכריכה רכה, שבו תוארו החיים הטובים של העיר לפני שהמלחמה בלעה הכל - נשפים, נשים, גנים, מוזיקה.
פעם אחרי פעם קרא בספר, עד שהתפרק בידיו, וכך מצא עצמו מצייר על הדפים. "שנתיים קודם, כשביקרתי אצל הוריי, נתקלתי בספר זיכרונות מהמלחמה שכתב קרוב משפחה. לשני הספרים היה חלק במעבר שלי מפורמטים גדולים לעבודות קטנות על נייר, מציור בתנועות גדולות לישיבה הקפואה, מהצורך בדיאלוג החוצה לכזה שפונה כלפי פנים", הוא אומר.
בסוף, הוא מבהיר, הכל נוסח בחדר ילדותו. הוא נאנח לרגע את המחשבה ומוסיף: "ככה זה. יחסים עם המתים זה דבר שמתפתח אחרי המוות. היה לי המון כעס עליהם, ורק אחרי מותם ראיתי שחלק מאוד גדול מהתפיסה ומהזיכרון שלי כלפי ההורים היה מוטעה".
רציתי לקום ולחבק אותו עד קצה הריאות. במקום זה שמעתי את עצמי אומרת שהלוואי שאף פעם לא הפרעתי לו בכיתה.
צילומי העבודות של גרי גולדשטיין בכתבה - מתוך התערוכה "רץ במעלה הקיר" שמוצגת במוזיאון פתח תקווה
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו