"אם הייתי מודע למצבו של איאד לא הייתי יורה, הייתי עוזר לו" - הלוחם שירה באיאד אל-חלאק מדבר

למרות ששפת גופו מתאמצת לשדר חיות וביטחון עצמי, כיאה ללוחם מג"ב ותיק, עיניו הכהות של א' מסגירות את הטראומה והכאב שאיתם הוא מתמודד מדי יום.

לפני כשבוע זוכה מהמתה בקלות דעת של איאד אל־חלאק, צעיר עם אוטיזם הנחשד בטעות כמחבל, אך נפשו של א' (22) עדיין מיוסרת. ברשתות החברתיות הוא מכונה "רוצח", מפגינים מניפים מולו שלטים בגנותו, לילותיו חסרי השינה ועמוסים פלשבקים מיום האירוע, והוא רק רוצה לחזור לשגרה, לחייך שוב.

בפרשה הכואבת הזו אין רעים מול טובים, אלא טרגדיה בלתי נתפסת המהולה בחוסר מזל ובמצב מדיני־חברתי נפיץ.

ב־30 במאי 2020, בתחילת תקופת הקורונה ובעת חודש הרמדאן, יצא אל־חלאק מבית הוריו במזרח ירושלים לכיוון מרכז לצעירים עם מוגבלויות, כפי שנהג לעשות מדי יום.

הוא חבש מסכה כירורגית על פניו ועטה כפפות חד־פעמיות שחורות על ידיו, ואת הדרך עשה כשהוא מסתתר מדי פעם, מציץ לכיוון השוטרים שהיו בעמדת האבטחה, ואף עושה תנועות ידיים שנראו להם כאילו כיוון אליהם אקדח. לאחר שהודיעו ברשת הקשר כי מדובר במחבל חמוש, הם ביקשו ממנו לעצור. כשלא נענה, התפתח מרדף שבו השתתפו השוטרים ולצידם לוחמי מג"ב, ובהם א', שהיה אז חודש לאחר סיום הטירונות. בתום המרדף נורו לעברו של אל־חלאק חמישה כדורים, על ידי כל הכוחות, האחרון שבהם נורה על ידי א'. הוא היחיד שהוגש נגדו כתב אישום.

לאורך שלוש שנים התנהל המשפט הטעון, עד להחלטתה של שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים חנה מרים לומפ, כי יש לזכות את א' מכל אשמה. השופטת נימקה את הזיכוי בכך שא' נקלע לסיטואציה סבוכה באזור שידע פיגועים רבים, הגיב רק לאחר שאל־חלאק זוהה בטעות על ידי השוטרים כמחבל חמוש, ופעל כמצופה כששמע ברקע זעקות של אישה.

"רק המשפחה והחברים הקרובים ידעו מה עובר עלי במהלך הדיונים, התפרקתי רק בפניהם", הוא אומר בראיון נרחב ומיוחד. "בתוכי הייתי חי־מת, חי חיצונית ומת מנטלית. הסיוטים חוזרים על עצמם בלילות ואני כל הזמן משחזר את האירוע, שומע את הקריאות בקשר, את דריכת הנשק ואת הצעקות. אני זוכר הכל כל כך טוב, זה פשוט לא יוצא לי מהראש. אם קשה לי להירדם אני יוצא לריצת לילה. כרגע זה מה שעושה לי טוב ומרגיע אותי. השאלה היא מה יהיה בעתיד".

אתה חושב לפעמים גם על איאד אל־חלאק עצמו?

"האירוע כל הזמן צף לנגד עיניי, אבל אני מנסה לא לחשוב עליו, כי זה עושה לי רע".

בדיעבד, היית פועל אחרת?

"הייתי עושה בדיוק אותו הדבר וגם אמרתי את זה בבית המשפט. אמנם זה אירוע מצער, אבל הייתי בתוך פעילות מבצעית ובאותן שניות, על פי כל מה שידענו, היה מדובר במחבל חמוש שמסכן חיים".

אבל הירי הזה שינה לך את החיים.

"הייתי עושה אותו הדבר בדיוק".

את הרגע שבו שמע את המילה "זכאי" א' לא ישכח לעולם. "בלילה שלפני ההכרעה בבית המשפט לא יכולתי לישון", הוא אומר בשקט. "עצמתי עיניים ולא נרדמתי. המחשבות הציפו אותי, ותהיתי מה יקרה אם התוצאה לא תהיה חיובית כמו שאני רוצה. ידעתי שגם אם אצא אשם בפרשה, אמשיך להילחם על חפותי.

"בבוקר הייתי בועה של לחץ והחלטתי לצאת לריצה כדי לשחרר את המתח. אחר כך צוות מג"ב הגיע אלי הביתה כדי ללוות ולאבטח אותי ואת המשפחה לכיוון מתקן יהודאי, הנמצא ליד ירושלים. כל הדרך הייתי בלחץ. הלוחמים ניסו לדבר איתי, אבל רציתי שקט לעצמי. מיהודאי יצאנו לבית המשפט במכוניות של מג"ב. זו דרך של אולי שלוש דקות, אבל היא היתה קשוחה ומלחיצה. נכנסנו לבית המשפט מאחור, אבל שמעתי את קולות המפגינים שהיו מקדימה. ידעתי שזה קשור אלי, זה היה נורא".

מה הם אמרו?

"צעקו על צדק, כיבוש, מג"ב וגם על רצח. הם אפילו לא מכירים את העובדות".

הם ראו אותך?

"אני וההורים שלי נכנסנו לאולם עם רעלה על הפנים, כדי שלא יזהו אותנו. ישבתי על הספסל וממש רעדתי בלי שליטה. הרגשתי שאין לי אוויר בגוף. כשהשופטת התחילה לדבר ואמרה שהיא מזכה אותי פרצתי בבכי. גם ההורים שלי. זו היתה התרגשות עצומה. מתח של שלוש שנים התפרק בבת־אחת. המאבטחים הוציאו אותנו מייד החוצה כדי שלא יפגעו בנו. נסענו לבסיס ומשם לכותל".

איך הרגשת כשחזרת לאזור שבו בוצע הירי?

"הגענו עם האוטו כמעט עד לכותל, כדי שלא אצטרך ללכת בסמטאות. אמרתי תודה לאלוקים, לא שמתי פתק, ויצאתי משם".

א': "ידעתי שהשירות יהיה קשה, מעניין ומשמעותי, אבל לא תיארתי לעצמי שהוא יכלול גם כתב אישום. התגייסתי כאדם נורמטיבי, וכמעט מייד אחרי הטירונות קטלגו אותי כפושע, כעבריין, למרות שאני בכלל לא כזה"

"הייתי כמו זומבי"

למרות גובהו ומבנה גופו החסון, בשביל אביו א' הוא עדיין הילד הקטן שאהב לשחק כדורגל ולרכוב על אופניים. בזמן שא' מדבר, האב מלטף את כתפו בעדינות ובודק אם הספיק לאכול לפני משמרת הערב שממתינה לו. שמותיהם של בני המשפחה אסורים בפרסום מאחר שא' מוגדר על ידי המשטרה כמאוים בדרגה 4, הנחשבת גבוהה. ביתם מרושת במצלמות אבטחה ומחובר למוקד משטרתי מיוחד.

"היה קשוח להישאר עם כיסוי פנים במהלך המשפט", מודה א'. "המשפחה של הצד השני ניסתה לא פעם להתקרב אלי וצעקו לעברי 'רוצח'. זה כינוי רע, אבל בתוך־תוכי אני יודע שפעלתי נטו למען אותה אישה שנשמעה צועקת מהמקום שבו התחבא גם אל־חלאק. היינו בטוחים שהיא מאוימת על ידי מחבל".

אני מבין את הכעס והכאב של משפחת ההרוג, זה אירוע מצער, אבל במציאות שלנו אין ברירה. סיפרו להם סיפורים והמון פייק ניוז רץ ברשתות. האירוע נמשך בדיוק תשע שניות ונורו בסך הכל חמישה כדורים על ידי כל הכוחות. המידע שפורסם כל הזמן הוא שהיינו כמה דקות באותו מקום ושירינו בו 15 כדורים. זה מביש".

מדברים כעת גם על צדק לאיאד. אתה מרגיש שלא מכירים את הצד שלך?

"חד־משמעית. אנשים מגיעים עם דעה מוקדמת. השלטים בהפגנות לא מתייחסים רק לאירוע שלנו ספציפית, אלא למג"ב באופן כללי. השלטים פוליטיים ויש מי שמנסים להפוך את התקרית לפוליטית, למרות שהיא לא. זה אירוע מבצעי, וזו המציאות שלנו לצערי".

ע', אביו של א', מתרעם: "ברשתות החברתיות ממשיכים עם הנאצות, ההסתות והפייק ניוז. אחרי הזיכוי זה פרץ כמו צונאמי, תוך ניסיון להטות את דעת הקהל. מבול מטורף של מידע שקרי שאין בינו לבין המציאות כל קשר. ממשיכים לקרוא לבן שלי רוצח ומקללים את השופטת. אומרים שהאישה שצרחה שם ניסתה להתריע בפני השוטרים שאל־חלאק נכה, אבל במשפט התברר שזה לא נכון.

"לדעתי, בלי רשתות חברתיות לא היה מוגש כתב אישום. מתחילת הדרך ניסו להכניס לפרשה ממד פוליטי, קיצוני. קיוויתי שאחרי הליך משפטי ארוך ויסודי השקרים ייפסקו, אבל היד של האנשים קלה על המקלדת, אין מחסומים. מבחינתם הבן שלי הוא האיש הרע. יש פה אירוע מבצעי וגם טרגדיה נוראית, אבל אי אפשר להפיל את כל תשע השניות האלה על לוחם אחד. לא פעם, וגם במהלך המשפט, מח"ש אמרו שהבן שלי פעל בתום לב, אז איך תום לב מסתדר עם פשע חמור כמו המתה בקלות דעת?"

"בתוך־תוכי אני יודע שפעלתי נטו למען האישה שנשמעה צועקת מהמקום שבו התחבא גם אל־חלאק. היינו בטוחים שהיא מאוימת על ידי מחבל. אני מבין את הכעס והכאב של משפחת ההרוג, אבל במציאות שלנו אין ברירה"

איך הרגשת בעת הזיכוי?

ע': "שלוש שנים וחודשיים התנקזו לכמה שניות ביום חמישי שעבר, במתן הכרעת הדין. לאורך הדרך הייתי כמו זומבי וחשבתי שהחטא שלי הוא ששלחתי אותו להתגייס. האמנתי שיהיה זיכוי כי אני מאמין בבן שלי ובבית המשפט, אבל תמיד יש היסוסים. בזמן הכרעת הדין לא היה לי אוויר. חיבקתי את א' והוא רעד. אחרי ההחלטה, בתוך כמה שניות הגיעו מאבטחים ולקחו אותנו מהאולם, כדי שלא תהיה מהומה".

בהכרעת הדין סיכמה השופטת את אירוע הירי באל־חלאק. "הנאשם הצטרף לאירוע, אחרי שאיאד ז"ל כבר זוהה בטעות כמחבל חמוש על ידי שני שוטרים שהחלו במרדף אחריו, וטעה טעות כנה כי לפניו מחבל חמוש אשר נשקפת ממנו סכנה מוחשית", ציינה.

"על טעות כנה זו ועל תוצאתה הקשה הצר גם הנאשם, שלא ידע שאיאד ז"ל היה אזרח תמים ואדם בעל צרכים מיוחדים. תקוותי היא שיופקו לקחים מאירוע זה, הן בלימוד תורת הלחימה והן בקרב אנשים המטפלים באנשים בעלי צרכים מיוחדים, או לכל הפחות שהאירוע יעלה את המודעות לכך שהתנהגות שונה יכולה לנבוע גם בשל צרכים מיוחדים".

"היתה דריכות גבוהה"

א', שהיה אז בן 18 וקצת, הספיק רק לסיים את מסלול ההכשרה כשעולמו התהפך עליו. "הייתי בסך הכל חמישה חודשים בצבא", טון דיבורו כמעט מתנצל. "התגייסתי למג"ב גם כי רציתי לתרום וגם בגלל שרבים מהמשפחה שלי שירתו שם, בין היתר אבא שלי. מג"ב אצלנו בדם ורציתי להמשיך את המסורת".

יחידתו של א' הוצבה בגזרה החמה של העיר העתיקה בירושלים, באזור שער האריות. זה היה חודש מאי 2020, חג השבועות עמד בפתח, צום הרמדאן היה בעיצומו, ומעל לכל ריחפה תחילת תקופת הקורונה, שגרמה לרבים להאמין כי סוף העולם נמצא מעבר לפינה. "בתדריכים הסבירו שיש אנשים שמשעמם להם והם משתגעים מהקורונה, אז יהיה להם יותר קל לבצע פיגוע", משחזר א'. "היתה דריכות גבוהה, כל הזמן היו פעילויות ומעצרים".

כלוחם צעיר, חששת משירות באזור נפיץ?

"ידעתי שהשירות יהיה קשה, מעניין ומשמעותי, אבל לא תיארתי לעצמי שהוא יכלול גם כתב אישום. התגייסתי כאדם נורמטיבי, וכמעט מייד אחרי הטירונות קטלגו אותי כפושע, כעבריין, למרות שאני בכלל לא כזה".

"רק המשפחה והחברים הקרובים ידעו מה עובר עלי במהלך הדיונים, התפרקתי רק בפניהם. הסיוטים חוזרים על עצמם בלילות ואני כל הזמן שומע את הקריאות בקשר, את דריכת הנשק ואת הצעקות. אני זוכר הכל כל כך טוב, זה פשוט לא יוצא לי מהראש"

באותו בוקר טרגי יצא אל־חלאק (32) מביתו שבוואדי ג'וז לכיוון שער האריות, שלידו נמצא "אלווין אל־קודס" - סניף של עמותה המעניקה שירותים ומלווה אנשים עם מוגבלויות. אל־חלאק למד שם חשמל וחייטות, אבל הכי רצה לעבוד כטבח.

הוא יצא לבדו ופסע בדרך שהכיר בעל פה, ידע היכן מתחילה העלייה בכביש והיכן ממוקם השביל ליד בית הקברות. הכפפות על ידיו היו חלק מאמצעי הזהירות שהיו נפוצים באותה תקופה מבוהלת.
בדיוק באותן דקות א' יצא למשמרת בוקר שגרתית. "הגענו מהבסיס לתדריך בתחנת משטרת שלם, ומשם למשמרת", הוא מספר. "המפקד ואני עלינו לעמדה שממש צמודה לשער האריות".

לא רחוק משם, בעמדה אחרת, עמדו שני שוטרים במדים כחולים ממחוז ירושלים. הם היו הראשונים שהבחינו באל־חלאק, ואחד מהם סיפר בעדותו בבית המשפט: "ראיתי בחור תופס בידו אקדח ומחפש מישהו לפגוע בו. הוא ניסה להתקרב, להציץ לעבר החברים שלנו, לוחמי מג"ב, ואז ממש הייתי בטוח שמדובר במפגע. משכתי את תשומת ליבו של חבר שלי, התחלנו ללכת לכיוון שלו ושם התחלתי לדווח".

ברשת הקשר התקבל דיווח על מחבל עם אקדח באזור שער האריות. "צעקו בקשר שיש מחבל, ואז שוטרים 'כחולים' התחילו לצעוק על הימצאותו של אקדח", מספר א'. "הם צעקו לבחור שיזרוק את האקדח.

"זה היה האירוע הרציני הראשון שלי, לכן המתנתי, רציתי לראות מה קורה. המפקד שלי התחיל לירות, הבנתי שאנחנו במרדף אחרי מחבל. באותו זמן היו גם צעקות של אישה, שרק אחר כך התברר שהיא מכירה את אל־חלאק. הוא היה במרחק די גדול מאיתנו ונכנס למעין חדר אשפה, ואני עקפתי את המפקד שלי ואת השוטרים הכחולים ונכנסתי ראשון למתחם".

למה עקפת אותם?

"כנראה הייתי מהיר יותר".

לא פחדת להיכנס לבד למקום שבו מסתתר לכאורה מחבל?

"זה לא עבר לי בראש, אבל זו אכן סיטואציה מפחידה. עשיתי מה שלימדו אותנו בטירונות".

אולי היית צריך לחכות שהמפקד ייכנס ראשון?

"אין דבר כזה. חתירה למגע היא הדבר הראשון שאנחנו לומדים".

לאותו חדר אשפה נמלטה גם האישה, וורדה אבו חדיד, העובדת ב"אלווין אל־קודס". בעדותה בבית המשפט סיפרה שראתה את אל־חלאק שוכב ומדמם וצעקה לשוטרים בערבית ובעברית שמדובר בבחור נכה. "לא יודעת הם אם שמעו או לא", טענה.

א', שמתייחס לעדותה, אומר: "אין לי מושג מה היא צעקה, אבל בתקשורת פורסם פייק מטורף. בשום שלב היא לא צעקה שהוא נכה. אפילו השופטת קבעה שהעדות שלה בבית משפט לא מסתדרת עם הראיות. אם הייתי יודע בזמן האירוע שמדובר בנכה או באוטיסט הכל היה נגמר אחרת".

למה אתה מתכוון?

"לא הייתי יורה, הייתי בא ועוזר לו. אבל באותו זמן חשבנו שמדובר במחבל שמסכן גם את אותה אישה וגם את השוטרים שהגיעו. זה היה בחור שלא נשמע להוראות, אז אתה מתנהל כמו שמלמדים אותך לפעול עם מחבלים".

לירות במישהו ששוכב על הרצפה זו פעולה קשה.

"לא יריתי בו כמצב כזה. הוא בדיוק התרומם, ומבחינתי הוא סיכן את חיי האנשים סביבי. אם הוא לא היה זז, לא הייתי יורה. ברגע שהוא זז, יריתי. האישה צעקה והיו שם כל הסימנים שמדובר בפיגוע. אין ספק שזה אירוע מצער, אבל חשבתי שהוא עומד לפגוע בה".

ע', האב, מבקש להדגים את דברי בנו ונשכב על הרצפה הלבנה שבמרכז המטבח. "זו ההתרוממות שעליה הוא מדבר", הוא מרים את חלק גופו העליון. "זו לא תנועה של אצבע, ובשנייה אחת חייבים לקבל החלטה. גם המפקד של א' העיד בבית המשפט שאם אל־חלאק היה עושה תנועה הכי קטנה, הוא היה יורה. השופטת שאלה מה הכוונה בתנועה קטנה, והמפקד הראה לה כאילו הוא מדליק מצית. אל־חלאק לא עשה תנועה כזו, הוא התחיל לקום".

השופטת הכריעה כי "אין בכך לשלול את כנות טעותו של הנאשם ביחס לטיב התנועה שביצע המנוח, שאותה פירש הנאשם כניסיון לשליפת אקדח".

בשניות הראשונות, לפני שידעת במי מדובר, איך הרגשת כשחיסלת לכאורה מחבל?

א': "אני מאמין שכל אחד מקבל את זה שונה. מבחינתי זו לא היתה ההרגשה הכי טובה, בכל זאת אני בן אדם. נחתי קצת ושתיתי כוס מים, כי זו לא סיטואציה פשוטה. יריתי במחבל. זהו".

כשעה וחצי לאחר הירי זומן א' לחקירה במח"ש. רק שם הבין את הטעות הטרגית שלה היה שותף. "לא הבנתי מה רוצים ממני שם", הוא אומר. "כשאמרו שמדובר בבחור על הרצף האוטיסטי עניתי ש'עמדתי להציל אישה. אני יודע שזה היה מחבל'. לא האמנתי למה שאמרו לי. הרגשתי שעושים לי עוול. החוקר לא הבין אותי. הסברתי לו מהי חתירה למגע, והוא אמר שאני מדבר בסיסמאות. אני חושב שאם הוא היה לוחם, הוא היה מצליח להבין. לפחות שינסה לקלוט את הסיטואציה של לוחם בשטח".

"לא יריתי באל־חלאק כשהוא שכב. הוא בדיוק התרומם, ומבחינתי הוא סיכן את חיי האנשים סביבי. אם הוא לא היה זז, לא הייתי יורה. ברגע שהוא זז, יריתי. האישה צעקה והיו שם כל הסימנים שמדובר בפיגוע. חשבתי שהוא עומד לפגוע בה"

מייד לאחר אותה חקירה שכרו הוריו את עו"ד אפרת נחמני־בר, סא"ל (מיל') ששימשה בעבר סגנית הסנגור הצבאי הראשי, את עו"ד שרון זגגי־פנחס, אל"מ (מיל'), לשעבר התובעת הצבאית הראשית, ואת עו"ד אלון פורת.

לדברי הסנגורים, הכרעת הדין נכונה וצודקת ומתחייבת מהעובדות ומהראיות. "מדובר בטרגדיה קשה, הלב נשבר על אובדנו של איאד אל־חלאק וליבנו עם המשפחה", אמרו. "עם זאת, חייבים להדגיש כי מי שזיהה בטעות את המנוח כמחבל חמוש בדרכו לפיגוע היה כוחות משטרה, שדיווחו עליו והזעיקו למקום כוחות.

"הלוחם הצעיר, שהוקפץ לזירה, הצטרף למרדף מתגלגל שכבר החל, ובו רדפו כוחות משטרה חמושים אחרי המנוח. הלוחם לא ידע ולא יכול היה לדעת שמדובר באדם בעל צרכים מיוחדים. מבחינת הלוחם, הוא התמודד עם מחבל חמוש שלא שיתף פעולה עם כוחות הביטחון וביצע תנועה מפתיעה של התרוממות, שיצרה תחושה של סכנת חיים. לפי הוראות הפתיחה באש, מותר היה ללוחם לירות. כך גם העידו שורה של גורמים פיקודיים לאורך המשפט, הן מטעם התביעה והן מטעם ההגנה.

"למרבה הצער, גם לאחר הזיכוי ולמרות ההנמקה המפורטת של בית המשפט בפסק הדין, מוצא את עצמו הלוחם בימים אלה ממשיך להיאבק במסע תקשורתי של פייק ניוז בהקשר לאירוע. הוא מכונה רוצח, ונטען באופן שקרי שידע כי המנוח היה נכה, ושלא היתה הצדקה לירי. נטען שהמטפלת במוסד הפצירה בכוחות להפסיק לירות והבהירה שמדובר בנכה. טענות אלה הופרכו במשפט ונקבע כי טענותיה של האישה נסתרות בראיות אובייקטיביות, כולל סרטונים המתעדים את המרדף.

"המתלהמים ומפיצי השנאה עושים זאת מבלי להכיר את העובדות, את הראיות ואת פסק הדין.
"יש להצטער שלוחם שנתן שנים מחייו כדי לתרום להגנת המדינה, וממשיך לעשות כן גם כיום, נאלץ לספוג התקפות לא מוצדקות המבוססות על 'עובדות אלטרנטיביות', כלומר על שקרים".

"יצאתי מחושל יותר"

א', כעסת על עצמך ברגע שהבנת שמדובר באזרח חסר ישע?

א': "הייתי צריך רגע כדי להתאפס על עצמי. היה לי רע עם האירוע, אבל זו העבודה שלנו. זו המציאות".

התרעמת על השוטרים שדיווחו על הימצאות מחבל?

"אני לא יכול לכעוס על אף אחד. זה אירוע מבצעי והם ראו משהו ודיווחו עליו. למזלי, המערכת עמדה מאחוריי. היה לי גב".

כשנסעת הביתה לא אמרת לעצמך "יריתי באדם חסר אונים"?

"זה לא עבר אצלי לסדר היום, זה אירוע קשה. חוץ מזה, אני לא מעוניין לשתף את הרגשות שלי".

השוו אותך למקרה אלאור עזריה?

"השוו המון פעמים, אבל זה לא אותו מקרה. במג"ב הבינו שמדובר באירוע מבצעי, ואלה אנשים עם ניסיון. כולם מסכימים שהתוצאה היא טרגית, אבל זה עדיין אירוע מבצעי, לא רצח".

אתה מתייחס לזה כאל חוסר מזל?

"הכל מכוון מלמעלה. אני אדם מאמין, והשאלה הראשונה ששאלתי את אלוקים היתה 'למה?'. אני חושב שהתשובה היא שאולי היה צריך לקרות לי משהו רע, והוא החליט להעביר אותי סבל של שלוש שנים. בסיומו יצאתי מחושל וחזק יותר".

"גם בדיעבד הייתי עושה בדיוק אותו הדבר, ואמרתי את זה במשפט. הייתי בפעילות מבצעית ובאותן שניות, על פי מה שידענו, זה היה מחבל חמוש שמסכן חיים". אבל הירי הזה שינה לך את החיים. "הייתי עושה אותו הדבר בדיוק"

ביוני 2021 הגישה מח"ש את כתב אישום נגד א'. "הייתי בשוק", הוא אומר. "הייתי בבסיס ופתאום ראיתי הודעת פוש שכנגד לוחם מג"ב יוגש כתב אישום. אפילו לא עדכנו אותי. הייתי צריך ללמוד על כך מהתקשורת. זה נראה לי כמו משחק של מח"ש, ניסיון לשבור אותי".

עם מי דיברת באותו הרגע?

"לא הצלחתי לדבר עם אף אחד. החברים והמפקדים בבסיס תמכו בי, ואחרי שלוש שעות המפקד הסיע אותי הביתה. בדרך חשבתי שכתב אישום זה כבר העונש שלי. לא ידעתי מה זה. בחיים לא הייתי בסיטואציה כזו".

היית מיואש?

"היו המון רגעים של ייאוש, אבל ההורים שלי נלחמו עלי. היו ימים שאיבדתי את עצמי ולא רציתי לצאת מהחדר. אלה היו שלוש שנים שבהן הייתי עצוב. לא חופשות ולא שמחות משפחתיות".

ל', אמו של א', מקשיבה בריכוז לדבריו. עד לפני חצי שנה עבדה כגננת בגן לילדים על הרצף האוטיסטי. "כהורים נלחמנו להרים את א'", היא משתפת, "היו ימים שלא יצאתי מהבית ונשארתי כדי להשגיח עליו. הוא עבר טלטלה עצומה".

כמה קשה לראות את הבן שלך סובל ככה?

"כל הזמן אמרו לנו 'אתם חזקים', ואני שאלתי מה זה חזקים. היו ימים שנשברתי ובכיתי, אבל גם אז ידעתי שהבן שלי צריך אותי. זו המשפחה שלי ואין לי אפשרות לשקוע. משפחות יכולות להיהרס במצבים כאלה, אבל אנחנו נשארנו מאוחדים.

"מייד אחרי הכרעת הדין אמרתי 'קיבלתי את הבן שלי במתנה, הצדק יצא לאור'. חשוב שכולם יידעו שא' הוא לוחם ולא פושע. הוא גם נשאר לוחם. בא לי לצעוק בחוצות העיר כמה אני גאה בו. הוא לא חשב על החיים שלו, אלא על אישה שהאמין שהיא במצוקה. הוא עשה מה שלימדנו אותו בבית, ורץ להציל מישהו שהאמין שנמצא במצוקה".

"גרסה אחת עקבית"

אם יש משהו שמאפיין את התקופה הסוערת שעברה משפחתו של א', אלה הם שקעי החשמל בבית, או יותר נכון מיעוטם. כשפרשת הירי התפוצצה הם חיו על ארגזים ובדיוק עזבו דירה שבה חיו שנים, כדי להתגורר בעיר אחרת. למרות השנים שחלפו מאז, בדירה שאליה עברו לא הספיקו עדיין להתקין מספיק שקעים. "עד היום לא סיימנו את השיפוץ", אומר האב ע' בלאות. "הראש שלנו היה כל הזמן במקום אחר. חשבתי על זה השבוע ותהיתי מאיפה הבאנו את הכוחות לעבור את כל התהפוכות. עכשיו אני רוצה רק לנוח. לא בשביל לצבור כוחות, אלא לישון באמת, בבית, בשקט נפשי".

יש משפחה שאינה רחוקה מכאן שלא תזכה לשקט נפשי. הטרגדיה הזו לא תסתיים אצלה לעולם.

ע': "אני חושב עליהם כל הזמן. האירוע לא יצא מראשינו. א' אמנם זוכה בבית המשפט, אבל לא תראו אותנו עושים חגיגות ומסיבות. גם בעוד עשר שנים זה יהיה מעל לראשנו. טרגדיה כזו לא יכולה להישכח. בשלוש השנים האחרונות כל אירוע ביטחוני שבו היו מעורבים חיילים או שוטרים צבט לי את הלב כאילו זה קרה בבית שלי. כל הזמן התפללתי שלא יקרה אירוע דומה".

מה עם חופשה משפחתית?

ע': "אני אפילו לא יכול לחשוב על זה, אנחנו לא שם. כשהיינו בכותל, אחרי הזיכוי, ביקשתי בריאות, הצלחה ושהסיפור הזה יהיה כבר מאחורינו. זה לא נגמר עד שזה לא נגמר. למח"ש יש חודש וחצי לערער על הכרעת הדין, ואני מקווה שהם לא יעשו את זה. די, מספיק. הם יאמללו שתי משפחות - גם אותנו, כי א' לא עשה דבר, וגם את משפחת אל־חלאק שעלולה לפתח תקוות. באחד מכלי התקשורת שמעתי את אביו של אל־חלאק אומר 'הבטיחו לי שא' יישב בכלא'. מה זה הבטיחו? מי יכול להבטיח?"

איך ציינתם את היום שבו התקבל הזיכוי?

"לא ציינו. ביום שישי, בניגוד לשבועות אחרים, עשינו קידוש שונה. בדרך כלל יש על השולחן המון אוכל, אבל הפעם אמרתי לאשתי שלא תבשל כי אין לי חשק לכלום. הוצאתי את כוס הקידוש, שמנו חלה, בירכתי, וכל אחד התפזר לחדר שלו. בשמונה וחצי כבר הייתי במיטה, גמור. זו היתה פריקת מתח. הילדים ישבו בחדרים, ראו טלוויזיה והתעסקו בענייניהם".

א', חשבת על זה שבחור חף מפשע נהרג, ולמעשה אין אשמים?

"זו שאלה קשה. אני באמת לא חושב שיש פה אשם. זה אולי נשמע רע, אבל לא היה אפשר למנוע את האירוע וגם לא יהיה אפשר למנוע מצב דומה. בשביל למנוע צריך ללמד את הלוחמים לזהות אוטיסט, ודבר כזה עלול להביא למצבים הפוכים - לוחמים יחשבו פעמיים לפני פעולה, וזו בעיה. זה עלול לעלות בחייהם או בחיים של אזרחים".

ע' מתפרץ לשיחה: "בטירונות של ארבעה חודשים מלמדים את הלוחמים לחתור למגע ולירות", הוא אומר. "ללמוד לזהות בחור בעל צרכים מיוחדים זה לא משהו שאפשר לקבל בהכשרה קצרה. אדם יכול להיראות בסדר, ופתאום הוא מקבל עליך סיבוב ואתה לא יכול לחזות את הפעולה הבאה שלו.
"כמה מחבלים פעלו מתוך אוכלוסייה אזרחית, ובשבריר שנייה שלפו סכין או אקדח? שיהיה ברור, אילו הבן שלנו היה יודע שנמצא מולו אדם חף מפשע או עם מוגבלות - לא רק שלא היה יורה בו, אלא היה מסכן את חייו עבורו".

א', איך תגיב אם אנשים עדיין ימשיכו לכנות אותך רוצח?

"אם יש דבר אחד שלמדתי בשלוש השנים האלה זה שאני לא צריך להוכיח דבר לאנשים בחוץ. עמדתי מול שופטת, נתתי את עדותי, הוכחתי את חפותי ולאנשים תמיד יהיה מה להגיד - לשני הכיוונים. כן פעל טוב, לא פעל טוב. אם מח"ש הבינו שפעלתי בתום לב ובית המשפט הבין את זה, אז שכל אחד יאמין במה שהוא רוצה.

"מרגע שהתיישבתי בחדר החקירות ועד לעדות בבית משפט היתה לי גרסה אחת ועקבית, שהיא האמת. רק אליה נצמדתי. לא סיפרתי סיפורים, לא ייפיתי כדי להצדיק ולא עיגלתי פינות. פשוט הבאתי לכולם את האירוע דרך העיניים שלי".

"בחקירה הרגשתי שעושים לי עוול. החוקר לא הבין אותי. הסברתי לו מהי חתירה למגע והוא אמר שאני מדבר בסיסמאות. אני חושב שאם הוא היה לוחם, הוא היה מצליח להבין. לפחות שינסה לקלוט את הסיטואציה של לוחם בשטח"

היית רוצה לפנות למשפחת אל־חלאק?

"אני לא חושב שהם יקבלו את זה".

ואם היתה אפשרות?

"אז הייתי פונה".

אתה חולם על איאד בלילה?

"אלה דברים שאני משתף בהם את המשפחה, ולא רוצה לשתף את כל המדינה. מי שרוצה, שיכנה אותי רוצח. אם זה עושה לו טוב, סבבה. שישחררו אותי. אני יודע שלפחות חצי מדינה תומכת בי".

ל', אמו של א': "חשוב שכולם יידעו שהוא לוחם, לא פושע. בא לי לצעוק בחוצות העיר כמה אני גאה בו. הוא לא חשב על החיים שלו, אלא על האישה. הוא עשה מה שלימדנו אות בבית, ורץ להציל מישהו שהוא האמין שנמצא במצוקה"

"אמשיך לתרום"

אביו של א' מביט בו בחיבה ומפציר בו לאכול, אבל הוא מסרב ועולה לחדרו כדי ללבוש את המדים לקראת המשמרת בבסיס. היום הוא אינו משרת בגזרת ירושלים. "זה ילד שהיה מוכן לחטוף כדור בשביל חברים שלו ובשביל האזרחים במדינה", אומר האב. "לצערי, מה שלא יעשה - תמיד יסתכלו עליו בעין עקומה. האירוע הזה ימשיך ללוות אותו כל חייו, לא משנה מה יעשה ובמה יעבוד. אנחנו נישאר חזקים".

א' נכנס לחדר לבוש במדים. מבלי משים הוא מותח את גוו בגאווה. "מעולם לא חשבתי להשתחרר", הוא אומר. "עכשיו, כשהכל מאחוריי, אני יכול לצאת לקורס מ"כים בעוד שבועיים".

אתה יודע שכחניך בקורס תיאלץ לבצע תגבורים בירושלים.

"זו העבודה שלי. אני מקווה שאצליח להתגבר על הטראומה".

יש לך תוכניות לעתיד?

"אני רוצה לצאת לקורס קצינים ולהמשיך בשירות. החלום הוא להגיע רחוק במג"ב. התגייסתי כדי לתרום למדינה ואמשיך לתרום. אני גם לא כועס על אף אחד. אתם יודעים מה, גם לא על מח"ש. בסופו של דבר הם עשו את עבודתם, למרות שלא היה כאן מקום להליך פלילי. הרי לא קמתי בבוקר וחיפשתי את מי להרוג".

כשא' יוצא מהבית, ל' עוקבת אחריו במבט דואג. "אין ספק שהוא בוגר יותר מאשר בני גילו", היא אומרת. "מבחינתי, הוא כמו גבר בן 40. יש לנו המון שיחות וחיזוקים והוא היה יכול למצוא את עצמו במקום אחר לגמרי. אני יודעת שהוא יחזור לחיים נורמליים".

א', אתה מסכים איתה?

"כנראה את המקרה הזה אקח איתי לקבר. זה לא משהו שייגמר ביום. הלוואי שאוכל לחזור לחיים נורמליים, אולי אחזור גם להיות שמח. בינתיים ירד לי סלע גדול מהלב, וזה הרבה".

מח"ש: "נשקול את עמדתנו"

מהמחלקה לחקירות שוטרים נמסר בהקשר להכרעת הדין כי "מדובר באירוע טרגי שבו מצא את מותו איאד אל־חלאק, צעיר עם צרכים מיוחדים שעשה את דרכו מביתו למסגרת שבה עבד. החקירה היסודית של המקרה הביאה למסקנה שמעשיו של שוטר מג"ב הנאשם היו פזיזים ומנוגדים להוראות הפתיחה באש ולהוראות שניתנו לו בשטח.

"מח"ש טענה בהליך המשפטי כי הירי לעבר איאד בוצע מבלי שהוא עשה דבר שהצדיק זאת, בייחוד שעה שהוא כבר היה שרוע פצוע על הקרקע, אחרי הירי הראשון של הנאשם, לא החזיק בידו דבר או עשה תנועה מאיימת כלשהי, ולאחר שמפקדו של השוטר הורה לו לחדול מהירי.

"נסיבות התרחשות האירוע, מאפייניה הייחודיים של הגזרה שבה התרחש - העיר העתיקה בירושלים - והנסיבות המבצעיות הובאו בחשבון, וניתן להם משקל משמעותי בקבלת ההחלטה על הגשת כתב האישום. בית המשפט הכריע כי לנאשם עומדת הגנה עצמית מדומה, ולכן זיכה אותו. בכוונתנו ללמוד את הכרעת הדין לעומקה ולשקול את עמדתנו. אנחנו מבקשים גם היום לחזק את בני משפחת אל־חלאק בהתמודדות הקשה שלהם".

TalA@IsraelHayom.co.il
eyallevy66@walla.co.il