אין צדק לאיאד

לאמא של איאד אל־חלאק קוראים רנא.

32 שנים היא גידלה ילד אוטיסט בתפקוד נמוך והתמודדה עם אינספור קשיים ואתגרים. עד ששוטר מג"ב ירה בו כשהוא שוכב על הרצפה, פצוע, בחדר זבל, חסר אונים ומפוחד. איאד מת - אבל חרפת מותו המיותר והנורא תישאר לעד.

כל הורה מתמודד עם קשיים. כולנו חווים אינספור אתגרים עם הילדים שלנו, אין קל ואין מושלם. אבל שום דבר מזה לא דומה להתמודדות עם ילדים אוטיסטים בתפקוד נמוך. אם בשביל לגדל ילד צריך כפר שלם, הרי שבשביל לגדל ילד אוטיסט צריך עולם ומלואו.

ואמא של איאד, היא התמודדה. קנתה לו פלייסטיישן כדי שישחק, לקחה אותו איתה לכל מקום, הקדישה את חייה לטיפול בילד המיוחד שלה. המשפחה מספרת שרנא האמינה שאיאד נשלח אליה מאלוהים, שהוא מלאך שתפקידו לשמור על המשפחה כולה.

אבל מתברר שיש מי שראו במלאך מחבל, ככה זה כשאתה פלשתיני באזור סכסוך רגיש - חוץ מאמא שלך אף אחד לא רואה את הכנפיים.

אבל אמא של איאד, היא החליטה שהיא מתעקשת על צדק לילד הזה שלה. אישה פלשתינית שחיה במזרח ירושלים, שיודעת עד כמה המקום הזה קשה וגזעני, ובכל זאת היא ובעלה האמינו במערכת המשפט הישראלית. זאת אכזבה אותם - בשבוע שעבר זוכה השוטר שירה למוות באיאד מאישום בהמתה בקלות דעת.

ואמא של איאד יצאה החוצה אל האוויר הרעיל של המקום הזה, וקיבלה ישר לפנים את הודעתו של השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, שבירך על הכרעת הדין במילים "הלוחמים הגיבורים שלנו שיוצאים להגן בגופם עלינו, יקבלו ממני ומהממשלה חיבוק וגיבוי מלא".

הכל אפשר היה לומר חוץ מזה. הרי אין שום גבורה בלירות בבחור אוטיסט ששוכב על הרצפה פצוע, חסר אונים ולא חמוש. אף חייל או שוטר לא צריכים להיות גאים בפגיעה בחסר ישע, אין בזה לא תואר ולא הדר. רק שבן גביר, הוא לא יפספס הזדמנות להפוך כל ירייה בפלשתיני לאנטבה 2.

זהו אותו בן גביר, שכחבר כנסת הפגין מול בית המשפט וקרא לרנא אל־חלאק מחבלת. כי אישה פלשתינית דמה מותר - היא לא אמא ולא בת אדם, רק ערבייה. אז אפשר להפגין מולה, ואפשר לכנות אותה בשמות גנאי, ואפשר, רגע אחרי שבית המשפט פוסק נגדה, לנפנף בפסיקה הזאת כאילו יש בסיפור הזה מנצחים גדולים.

לא, השר בן גביר, אין: יש פה מישהו מת ומישהו אחר שהרג אותו ובטח לא ממש גאה בירייה הזאת, כי אף אחד לא התגייס למשטרה כדי לירות בחף מפשע עם מוגבלות.

הסיפור של איאד אל־חלאק מספר את סיפור הידרדרותה של החברה הישראלית: לאחר מותו, רק לפני שלוש שנים, ראש הממשלה בנימין נתניהו הביע צער. גם השר לביטחון פנים דאז, אמיר אוחנה, השתתף בצער המשפחה ואף תכנן לבקר את המשפחה השכולה, ביקור שהמשפחה עצמה דחתה.

רבה הראשי של ירושלים לשעבר הגיע לבית המשפחה יחד עם משלחת נציגים מהעירייה. הנשיא לשעבר ראובן ריבלין יזם הקמת ועדה בין־משרדית לשיפור התמודדות כוחות האכיפה מול אנשים עם מוגבלויות. לא, זה לא שכיבדו כאן חיים של פלשתינים לפני שלוש שנים, אבל לפחות היה בקרב מקבלי ההחלטות איזה צורך, ולו למראית עין, להוכיח שיש בהם חמלה וצער על מוות מיותר של אדם עם צרכים מיוחדים, גם אם הוא פלשתיני.

אבל היום, כשכהניסטים הם חלק מהממשלה ואידיאולוגיות משיחיות וקנאיות הן אלה שמובילות את השיח, גם המעט הזה לא קיים.

בממשלה הנוכחית גוטליב יכולה לצייץ שחובה לירות בפלשתיני שבורח מחייל צה"ל, וחובה לירות בפלשתיני שמתקרב לחייל צה"ל, כלומר להתיר את דמו של כל פלשתיני בשביל עוד לייקים; לימור סון הר־מלך יוצאת נגד מעצר מנהלי רק של יהודים; ובן גביר הוא השר לביטחון לאומי שמקבל במתנה מיליציה פרטית משלו.