הפוך, אהוד, הפוך: ברק צריך לחשב מסלול מחדש

התקנא לו אהוד ברק כנראה במפקד כוח ואגנר, פריגוז'ין, והוא ובאי כוחו בכנסת מאיימים להבעיר את המדינה. טירוף מוחלט. ואני אומר - הפוך, אהוד, הפוך. תחשוב מקורי, תפתיע. להבעיר גם לא יצליח, וגם יעמיק את ההתפוררות של החברה בישראל עד לנקודה שלא בטוח שנוכל לקום ממנה. זה הזמן לקרר, להתחבר, להתפייס.

תשמע, אהוד, משהביע בית המשפט חוסר נחת מאיכות הראיות בתיק 4000, אין סיבה אמיתית לכל הבלאגן הזה. אני מסכים איתך - ביבי הוא ראש ממשלה גרוע במיוחד בקדנציה הזאת, והוא מושחת עד העצם, בלי קשר למה שיגיד בית המשפט. אבל הוא נבחר, ושום מחאה ושום בעירה לא יורידו אותו מכיסאו כעת. עליית מדרגה בהפגנות רק תקרע את העם יותר, ושהדי במרומים שאנחנו זקוקים לכל טיפת סולידריות מול המתרחש בשטחים, בחברה הערבית, ברוסיה, באמריקה, במאדים. אין לנו משאבים למלחמות אחים.

כרגע הוסרה המניעה החוקית מישיבה משותפת עם הליכוד, שהלך לברית קשה מנשוא עם אנשים שבמבחן התוצאה אינם יכולים להחזיק משרדי ממשלה מתפקדים. לכן, עם כל הקושי וחוסר האמון, חייבת האופוזיציה לקבל החלטה קשה אך מועילה. להיכנס במקום כל בישי המזל שמחרבים כל חלקה טובה במדינה ולנסות להחזיר התנהלות תקינה לפחות לכמה משרדי ממשלה. קריאתך למרד היא חסרת אחריות ונגועה בטינה אישית יוקדת, שהמקום להסדיר אותה אינו הזירה הציבורית.

אולי, אהוד, תלך בדרכו של מארק צוקרברג, שקרא לאילון מאסק לבוא להתאבק איתו בקרב MMA אימתני? נסגור לכם את היכל נוקיה, נמלא בקהל משולהב ונראה מה שני לוחמים בדימוס יודעים לעשות. אתה עם חמצוואר בפינה השמאלית, הוא עם סיגר בימנית, ויאללה, מכות. בואו תילחמו עד שמישהו ייכנע, ובזה יוכרע לתמיד הדם הרע ביניכם. מבטיח לך שזה יהיה האירוע המדובר ביותר בתולדות מדינת ישראל. אם אתה כזה גבר, אל תשלח את המפגינים שבוע אחר שבוע להפר את הסדר הציבורי, צא בעצמך לקרב האחרון של חייך. נראה אותך.

ממשלת נתניהו לא תיפול בגלל הפגנות ומרי אזרחי. זה רק יחזק אותה. ממשלת נתניהו תיפול כי היא ממשלה שאין לה שום חזון, אפס ערכים, מעט מאוד יכולות. הבעיה היא שעד שהיא תיפול, היא תפיל את כולנו איתה. לכן חייבים לחזק אותה מבפנים בעת הזאת, להחליף את הקיצונים חסרי הכישרון במתונים ובמנוסים. ראש הממשלה יוחלף רק בבחירות. בישראל עדיין מחרימים את ואגנר.

מורשה

קראתי בלב שבור את כתבתה החשובה של יפעת ארליך בשבוע שעבר כאן ב"שישבת" על מה שקרה בתלמוד תורה "מורשה", ספינת הדגל של הציבור החרד"לי. איזו אלימות של מורים ורבנים, איזה סדיזם מכוער של בעלי סמכות, ואילו נזקים נפשיים לתלמידים שסוחבים את צלקות הפגיעות החמורות עד היום הזה.

הזדהיתי. גם אני חטפתי בבית הספר שבו למדתי, "כרמלי" בירושלים, מידי המורה ד"ק, שאיני מציין את שמה המלא מתוך כבוד להיותה ניצולת שואה ובוודאי פוסט־טראומטית. היא אמנם היתה מורה זקנה, אבל השתמשה באלימות רבה נגד תלמידיה בכיתות א'-ג', ואני הייתי יעד קבוע להתקפותיה בגלל הפרעת הקשב שלי, שלא היתה ברורה לה ודרשה בעיניה טיפול מחמיר.

מה עשיתי שזה הגיע לי? בעיקר ציירתי מכוער, ציורים לא מושקעים, מחופפים, לצאת ידי חובה. זה הטריף אותה. בכל פעם שהיתה רואה ששוב קישטתי את היומן בקו ירוק מסולסל עם נקודות סגולות משני עבריו, משל היה ענף ופרחים לו מסביב, ולא טרחתי לצייר משהו חינני יותר, היה הסרגל נשלף, ופרקי אצבעותיי היו חוטפים.

היא גם שנאה איך שציירתי אנשים, עיגול, קו, שני קווים לידיים, שניים לרגליים וזהו, ואסרה עלי לצייר בני אדם. כשציירתי בכל זאת, תלשה את אוזני בכוח. היא האדם ששרט את נשמתי יותר מכל בילדות המוקדמת, והיא זאת שגרמה לי להרגיש פגום, לא ראוי, עבריין. היא לקחה ילד תמים וטוב לב והפכה אותו לאדם קטן מבוהל, שמחפש מי יגן עליו מתגרת ידו של השלטון.

ד"ק כבר מזמן לא איתנו, ואי אפשר לעמת אותה. אבל המורים והרבנים מ"מורשה" כן איתנו, והתכחשותם למעשיהם בכתבה של יפעת ארליך היא מחפירה. כולם חוץ מאחד, הרב שמעון מן, שקיבל אחריות, סיפר שהוא בתהליך של תשובה כבר 20 שנה ומבקש מכל מי שנפגע על ידיו ליצור קשר כדי שיוכל להתנצל ולתקן.

זאת דמות חינוכית, זה מנהיג. כל האחרים, פוגעים סדרתיים פחדנים, הכחישו את זיכרונות תלמידיהם ורק העמיקו עוד את הטראומה, שלא זוכה להיות מאוששת גם בחלוף כל השנים. וביני לביני אני תוהה אם הקיצוניות של חלק מהזרם החרד"לי היום אינה נובעת גם מהחור הגדול שנפער בקרקעית ספינת הדגל של החינוך הזה, שהטביע את תמימות הנערים והפך את חלקם לקשים ולמקפידים שלא לצורך. רק מחשבה. אכה עצמי על זה שחשבתי אותה בסרגל על האצבעות.

דרמה

הבנות הולכות לחוג דרמה. מתות על זה. והנה הגיע סוף השנה, והפקת מחזה הסיום מתרגשת עלינו. חודשיים חזרות ערב־ערב. תיקייה עם כל הטקסטים מתחת לבית שחיין, הן הולכות ושבות וארשת סוד ומועד על פניהן. מציגים את "אלף לילה ולילה". ולא, אי אפשר לדעת מה תפקידן. זה סוד.

בשבוע שעבר הגיע הערב המיוחל, קנינו כרטיסים, התלבשנו יפה, באנו לראות פלאי ארצות ערב בערב כה מיוחד. וההצגה באמת יפה, והתפאורה מהממת, והילדים מוכשרים, והבנות שלנו עדיין לא על הבמה, בוודאי מתחממות לתפקידיהן הכבירים.

וחולפת חצי הצגה, וכבר די מספיק לי מילדים של אחרים, ופתאום זה קורה. אורחת גמלים חוצה את הבמה, ובתי - הנה היא! גמל!! גמל גדול דבשת, בין עוד שבעה גמלים, זוחלת על ארבע מקצה הבמה ועד קצה שני, לועסת בתנועות גדולות כלעוס הגמל את מזונו. ותחלוף האורחה, ותחלוף גם הבת. ואיננה.

ועוד זמן חולף, וילדים של אחרים משחקים את המלך שלא נרדם, ואת שחרזדה היפה, ואת סוחרי השוק והווזירים הערמומיים, ואין זכר לבנות. ופתאום - הנה השנייה! עומדת על הבמה, פרח גדול בידה, מנופפת בו מכאן לשם ובחזרה. מנופפת, ועוד קצת, והנה כבר יורדת, ונעלמת.

וזהו. וההצגה מתארכת, ולבסוף נגמרת אחרי שראינו ילדים מאוד מוכשרים שפחות אכפת לנו מהם ומכישרונותיהם, והבנות עולות להשתחוות, ואנחנו מריעים, אבל מרגישים טיפה מחסור בחוויה ממלאת. על מה היו החזרות? וההסעות? וההתרגשויות?

ואני חושב על זה, ומחליט לראות את כל העניין לכף זכות. כי הבנות שלי באות איתי תדיר לתוכנית הבוקר, ועושות איתי מול המצלמות את הרוטינה, ומשתתפות בהדגמת חפצים למיניהם בפינת הגאדג'טים, ויש להן שעות של זמן מסך שלא עמלו כדי להשיגו, ורק כי אבא שלהן שם הן מקבלות את הצ'ופר.

והנה הן לומדות שלא משנה כמה אבא מפורסם, את דרכן הן יצטרכו לסלול לבד, מלמטה, מפרח ומגמל, ולאף אחד לא אכפת מה שם משפחתן, וטוב שכך, כדי שאם ישיגו משהו בחייהן זה יהיה שלהן, ולא פרי פרוטקציה או העדפה מקלקלת. ומקווה שבשנה הבאה כבר יעלו לדרגת עציץ וחתול. ואחר כך יכבשו את העולם. מלמטה.

avrigilad@gmail.com