לשבור את הקרח

מאת: חיים כהן

הדרך הלבנה המשיכה לרוץ לנגד עיניי. את שוליה תחם שובל ארוך של שלג רך. בנסיעה המהירה לא היה אפשר להבחין בו, וגם לא בפיתולים העדינים של הדרך. היינו לבד - אני, רענן שישב לצידי, והדיסקברי ספורט, בתוך ים לבן.

ואז זה הגיע. סיבוב לא חד, אבל פתאומי. נגיעה עדינה וטיפשית בברקס. ואיבוד שליטה.

הדיסקברי הסתחרר סביב עצמו, עף מהכביש החלקלק וחצה את השוליים לתוך השלג הרך.

רענן לא אמר מילה. לא צעקה של פחד, כלום. גם אני לא. זה לא היה בגלל שאנחנו גברים קשוחים וקרי רוח, אלא מתוך איזו תחושה שהכל בסדר. הג'יפ נעצר, ואז הרגשתי איך הצד שלי מתחיל להתרומם לאט לאט וראיתי בזווית העין את דמותו של רענן צוללת לאיטה אל תוך השלג. חשבתי לעצמי, "מה??? אנחנו מתהפכים???"

איפה זה בכלל איסלנד?

"אני נוסע לאיסלנד!" הודעתי למשפחה בתרועת שמחה, שהתחילה גבוה ומייד ירדה כדי לא לעורר את קנאתה של האישה, שעוד עלולה לחשוב לרגע שאני שמח לעזוב את הבית לכמה ימים. "מה יש באיסלנד?" היא שאלה בספקנות. "אהה", עניתי, מנסה להסתיר חיוך שיסגיר את תחושתי, "הציעו לי לנסוע להשקה של ג'יפ חדש של לנדרובר. משהו דיסקברי, או דיסקברי ספורט".

"אנחנו נוסעים איתך???" קפצו הילדים, ואני השבתי באכזבה מזויפת: "לא, זאת נסיעה למבוגרים". מאותו הרגע הילדים איבדו עניין בנסיעה שלי.

עד אז הייתי בטוח שאיסלנד זאת המצאה של נשיונל ג'יאוגרפיק והיא קיימת רק שם, בערוץ הזה, כדי להראות לנו דובים לבנים וזנבות של לווייתנים. אף פעם לא ראיתי בטלוויזיה את נציג איסלנד נואם, מתנגד למשהו או תומך במשהו. איפה זה בכלל איסלנד? איזו שפה מדברים שם? ומה אוכלים שם (שזו השאלה הכי חשובה בשבילי)? גם בין האנשים ששאלתי, אף אחד לא ידע לענות לי. כולם הסתכלו עלי כאילו שמעו את השם הזה בפעם הראשונה בחייהם. אבל בינינו, מה אכפת לי. מזמינים אותי לנהוג - אני בא!

בטוב ליבי בשמחת הנהיגה, וגם אחרי שהבית נתן אישור ואפילו שמח בשבילי, התחלתי לנסות להבין מה צריך בשביל איסלנד, בעיקר מהצד של הלבוש. גם את זה פתרו לי. אורנה דאגה לי למעיל חם, סיגל אשתי לכל השאר, ושיא השיאים היו לנדרובר עצמם, שהשמועה שאני אוהב להסתובב בכל מקום בחולצת טריקו לבנה כנראה הגיעה לאוזניהם, ולכן ביקשו לדעת את המידות שלי כדי לספק לי מעיל חם, כפפות וכובע.

ברוב הטיולים התכנונים והטרחה סביב הטיול יכולים לעייף אותך עוד לפני שנסעת. תכנון המסלול, חישוב כמות הבגדים, ההחלטות מה הילדים יעשו ומה הם ילבשו ומה הם יאכלו - יכולים למוטט אותי. פתאום מגיע טיול שבו אחרים עושים בשבילך הכל. בעצם, חוץ מלהגיע אין לי שום החלטה לקבל, ורוב האחריות אינה עלי. קשה לתאר את גודל ההקלה שיש בטיול כזה.

בשדה התעופה פגשתי את האיש שנשלח לנסיעה מטעם העיתון המתחרה: רענן שקד. שמחתי, כי אנחנו מיודדים זה שנים. טסנו לאמסטרדם, ומשם תפסנו טיסה לאיסלנד, שהזכירה לי יותר טיסה לאילת. זה היה מטוס קטן, לדעתי אפילו לא סילון, כזה שמחלקים בו מים וסוכריית מציצה אחת, רק כדי להעביר את הזמן למי שלא רגיל לשבת בצפיפות כזאת.

ככל שקרבה שעת הנחיתה, כך הרגשתי את הלב מאיץ את הקצב. התחלתי להריץ בראש סרטים של איך יהיה ומה יהיה, ולאן ניסע, ובכלל, מי זאת איסלנד? זאת באמת מדינה, או שבשדה התעופה תחכה גברת נחמדה שתאמר, "נעים מאוד, שמי איסלנד, תודה שבאתם מרחוק כל כך, מהשמש החמימה". הפסיכולוג שאין לי היה אומר שזה סוג של חומת הגנה מפני הלא נודע. האישה שיש לי היתה אומרת שזה ההומור הזה שלי.

אחר הצהריים נחתנו בשדה התעופה של רייקיאוויק. האיסלנדית הנחמדה לא חיכתה לנו שם, אבל המוני האנשים של לנדרובר היו בכל מקום. הם חילקו לנו מעילים חמים, כובעים וכפפות בדיוק לפי המידות שמסרנו בארץ. הדיסקברי ספורט המצוחצח שהמתין לנו היה מאובזר היטב, כולל אייפון 6 עם ניווט לווייני, כך שגם אדם שהגיע הרגע מישראל ואין לו מושג איך נוהגים בשלג יוכל להגיע למלון בבטחה.

עלינו על הרכב היפה הזה, ואחרי תדרוך קצר יצאנו לכיוון המלון, שנמצא באמצע שום מקום, במרחק של כ־100 ק"מ ממערב לעיר הבירה. את המסע שלנו ליוו רכבי דיפנדר חזקים, כאלה שיכולים לחצות אוקיינוס אם צריך, כך שאם מישהו יזדקק למשהו או ייתקל בצרה, הם יוכלו להגיע כהרף עין, עוד לפני הדובים.

שורשים ויקינגיים אין במשפחה שלי (ולראיה, אין אף אחד גבוה, בלונדיני ותכול עיניים). אבל הסיטואציה הזאת, של גברים דוהרים בג'יפ לבדם, בתוך ישימון קפוא, נותנת את התחושה הכי פרימיטיבית של הצייד שחבוי בכל אחד, זה שנאלץ לצוד בחץ וקשת אוכל לבני ביתו. זאת היתה טעימה ראשונה ממה שצפוי לנו למחרת.

אחרי שעתיים של נהיגה בכביש צר בתוך מדבר לבן של קרח ושלג, נגלה לעינינו מבנה גדול ויפה, נטוע באמצע השממה: על פי ה־GPS, זה היה היעד שלנו. אחרי ארוחת הערב פרשנו לשנת הלילה. יום ארוך היה לפנינו, מסע של 12 שעות נהיגה בתוך מרחבי קרח ושלג.

ב־8 בבוקר יצאנו לדרך, לא לפני שאכלנו כמויות של סלמון מעושן. בחוץ היה עדיין חושך, השמש כאן זורחת בערך ב־10. באיסלנד כולה 320 אלף תושבים, קצת יותר מחיפה, על שטח של כ־100 אלף קמ"ר - פי חמישה מכל שטחה של ישראל. בממוצע, שלושה אנשים לכל קמ"ר. נדמה לי שאף אחד מהם לא פגש ולא יפגוש לעולם את שכנו: הבתים מפוזרים במרחקים גדולים כל כך זה מזה, שאם מישהו צריך, חלילה, כוס סוכר או חלב - הוא יכול לשכוח מעזרה. יידרשו לו שעות כדי להגיע לבית הקרוב. סופרמרקט אפשר למצוא רק בעיר הבירה.

רייקיאוויק. הייתי בטוח שאיסלנד זאת המצאה של נשיונל ג'יאוגרפיק 

לבן על לבן

מעולם לא נהגתי על שלג. את התיאוריה אני יודע, אבל בין הראש לרגליים המרחק גדול, בערך כמו המרחק בין השכנים באיסלנד. רענן ואני התחלפנו מדי פעם בנהיגה וזה הלך מצוין, רק שהוא גילה לי, ברגע של גילוי לב, שיש לו דפיקות לב. האמת, בצדק. אבל רענן, אם אתה קורא את הכתבה הזאת - גם לי היו דפיקות לב כשנהגת. לא בגללך, אתה מבין, אלא בגלל הדרך שהיתה מרופדת בקרח, בגלל השלג מסביב שהגיע לגובה של מטר ולא נתן לראות כלום, ובגלל הידיעה שכל סטייה מהמסלול היא כמו לעוף לתהום, כך שצריך לנהוג לאט, עם הרבה סבלנות, ולא להיצמד לרכב שלפניך. עיתונאי הרכב שראינו נשמעו כולם להוראות, היו אפילו כאלה שאותתו בפניות (שזה בערך כמו להפעיל וישרים בתוך המים, מהמערכון של הגששים).

משטח הקרח הלבן הפך לסרט רץ ככל שלחצתי על הדוושה. התמכרתי לתחושה. רענן לא אמר מילה, כנראה בגלל שהוא בחור מנומס, ואולי סתם היה משותק מפחד. לא יכולתי לחשוב על כלום חוץ מאשר על הצבע הלבן שהדיסקברי ספורט כובש במהירות; יש משהו ממכר, משכר ומשקר, בנהיגה כזאת. משהו גברי. ילדותי. אני בטוח שלפסיכולוגים היה הרבה מה לומר על זה.

היינו שני גברים בודדים, לא צעירים במיוחד, לא מסוקסים, שבבית מחכים להם נשים וילדים שאומרים להם מה לעשות בכל יום. מסביב מדבר לבן של שלג וקרח, מלמעלה שמיים בגוון של תכלת־אפור, ולראש מתחילות לזחול מחשבות על הליכה לאיבוד, ואיך נהיה מאכל לדובים הלבנים שאני כל כך אוהב מהטלוויזיה.

רגעים של בדידות. אתה, הוא ואלוהים. וזהו. ידידות של גברים נרקמת בדרך כלל בתקופת הילדות, בשכונה או בבית הספר. ידידות אמיצה נרקמת הרבה פעמים בצבא - ידידות של לוחמים, אנשים שנמצאים בסיטואציה שבה חייו של האחד תלויים באחר. יש משהו באחוות לוחמים שמנצח כל היגיון. אני חושב שברגעים האלה, בפיתולי הדרך מאי שם לשום מקום באיסלנד, נרקמה הידידות האמיצה ביני לבין רענן.

בתיאוריה, על משטחים חלקים רצוי מאוד לא לגעת בדוושת הבלם, בעיקר במהירות גבוהה. כל נגיעה, ולו הקטנה ביותר, עלולה להביא להחלקה ולאיבוד השליטה. אבל בתיאוריה צריך גם לשתות מיץ תפוזים בכל בוקר, לאכול הרבה ירקות ולהימנע מאכילה מוגזמת של פחמימות. אז יש תיאוריות, ויש את החיים.

"אסור לגעת בברקס", שיננתי לעצמי בלב, ולחצתי עוד ועוד על דוושת הגז. ידעתי שכל טעות, אפילו הקטנה ביותר, עלולה להסתיים באסון גדול, אבל הלבן מסביב הכניע אותי. מרגע לרגע איבדתי את תחושת השליטה העצמית.

הערב התחיל לרדת, האווירה מסביב היתה פסטורלית כמו בפרסומת של סיגריות (רק בלי הסוס ובלי הסיגריה), ולרגע הרגשתי כמו גיבור בסרט, לא חשוב איזה. לחצתי על הדוושה, המחוג של מד המהירות הראה מספר תלת־ספרתי, ובשלב מסוים העדפתי פשוט לא להסתכל כדי לא להיבהל.

היו קצת פניות. לא חדות, אבל היו. נכנסנו ויצאנו מכולן במהירות שאין ממנה חזרה. באיזשהו שלב לא הצלחתי עוד לראות את התפתלות הדרך. גם תחושת הסכנה נעלמה. הדיסקברי הפך לרגע לכדור פורח, ואני הייתי מהופנט. עונג גדול התפשט בגופי. שכחתי מרענן ומאנשי לנדרובר וריחפתי לי בעולם שכולו טוב. קורים בגוף דברים מאוד רוחניים כשאתה חוצה מגבלות.

מעולם לא נהגתי על שלג. את התיאוריה אני יודע, אבל בין הראש לרגליים המרחק גדול

אנחנו עומדים להתהפך

בשבריר השנייה שעברה בי המחשבה ש"לא נוגעים בברקס", התעוררתי מההזיה. נבהלתי מהמהירות, מהפנייה שפתאום ראיתי, ובאינסטינקט מטופש נגעתי קלות בברקס.

האוטו הסתחרר ללא שליטה.

לחצתי שוב על הברקס, הפעם בשליטה ובמחשבה. זכרתי שהדיסקברי משופע במערכות בטיחות לכביש רטוב וחלק ויכול להגן על הנהג כמעט מכל דבר. הוא באמת נלחם במצב הקשה שאליו הכנסתי אותו, אבל ללא הצלחה. הסתחררנו. לא הצלחתי לראות אפילו לאן. כמו בקרוסלה, העולם הסתובב סביבנו במהירות. כולו היה לבן.

כל הזמן הזה - שברירים של שניות - רענן לא הוציא הגה, אפילו לא ציוץ של פחד, והאמת היא שגם אני לא פחדתי. לא יודע למה. אולי בגלל שהרגשנו בטוחים, ואולי כי הכל קרה מהר ולא הספקנו לפחד.

פתאום עצרנו. לא הבנתי איך, כי זה קרה בבת אחת, ולא לאט לאט. שנייה של שקט, ואז, לאט לאט, כאילו בצורה מבוקרת, הצד שלי התחיל להתרומם ולהתרומם, והבנתי שבעצם, אנחנו עומדים להתהפך.

החיים לא רצו לנגד עיניי. לא ראיתי את האור בכניסה לגן עדן, לא התפללתי, כנהוג במצבים כאלה, ולא ביקשתי סליחה מאיש. אפילו המשפחה לא הגיעה. הדבר היחיד שהטריד אותי הוא המבוכה הגדולה מאנשי לנדרובר, שביקשו שוב ושוב שניסע בזהירות כדי שלא נשבור את הסטטיסטיקה שלהם של אפס תאונות. כבר ראיתי איך הם נוטשים אותי שם, בשלג, ולך תאכל עכשיו קרח ותשרוד במקום הזה.

הג'יפ המפואר המשיך להתהפך, בקצב שהכתיב השלג הרך והעמוק. אחזתי בהגה בחוזקה כדי לא ליפול על רענן. ראיתי אותו נשען על הדלת ומביט לשלג בעיניים בשתיקה ובגבורה, כשרק חלון זכוכית מפריד ביניהם. שנינו שתקנו, המומים.

רציתי להגיד לו משהו, לשאול אותו אם הוא בסדר, ואז קרה משהו שיהודים נוהגים לכנות "נס". משהו שגורם לכופרים לחזור בתשובה, לראות את האור, להבין שהכל זה מלמעלה, וכל השאר. משהו שכנראה ישנה את חיינו לנצח.

שנייה אחת לפני שהג'יפ נחת על צידו, הרגשנו מעין דחיפה אדירה, שהפכה את הרכב בחזרה על ארבעת גלגליו. אם הייתי לבד, היו אומרים לי שאני הוזה. אבל היי, יש לי עד. ועוד אחד כזה שמידת האמונה שלו בהתערבות אלוהית מוטלת בספק.

הבטנו זה בזה. נדרשו לנו כמה שניות כדי להוציא מילה מהפה. רענן, שהוא בחור הגיוני וחריף שכל, אמר בשלווה של ידענים: "יש באוטו הזה מערכת בטיחות נגד התהפכויות. ג'וק אלקטרוני".

"ג'וק?" אמרתי, "ג'וק לא הופך אוטו. ג'וק הוא משהו קטן, ואנחנו הרגשנו דחיפה חזקה!"

הייתי מוכן לקבל את האפשרות של הג'וק, אם היינו בזווית של 45 מעלות ובאה המערכת נגד התהפכות, נותנת דחיפה קלה של מעלה אחת וגורמת לנו להתיישר. אבל אנחנו היינו בזווית של 95 מעלות על הצד.

 באיזשהו שלב לא הצלחתי עוד לראות את התפתלות הדרך // צילום: חיים כהן

חזרה בתשובה

אני מכיר בערך מיליון אנשים, שאחרי מקרה כזה אומרים תהילים ותורמים שמן לבית הכנסת. האפשרות שאלוהים התערב לטובתנו קצת מפחידה כופרים כמונו. זה גם לא פרקטי: לך תחזור עכשיו בתשובה, תהפוך את המסעדות לכשרות, תוציא את הילדים מבית הספר החילוני ותכניס אותם לישיבות (ותריב איתם על זה). ולראות את רענן שקד מגדל פאות, מצטרף לחצר כלשהי, מניח תפילין, אולי אפילו מקים מפלגה עם אורי זוהר - זה באמת תסריט אימה.

רענן הציע תרחיש אלטרנטיבי, שארבעה דובים דחפו אותנו חזרה על ארבע. ואני אמרתי שזה לא אלוהים, לא ג'וק, לא דובים ולא יער. אמא שלי.

"אמא שלי שומרת עלי מלמעלה", אמרתי לו בתרועת ניצחון, "תדע לך שזאת לא הפעם הראשונה שהיא מחלצת אותי". "לבד היא הפכה את הג'יפ?" הוא שאל בציניות, ואולי קצת בהקלה, כי זה בכל זאת פתרון שמשאיר אותנו חילונים, מקסימום עם קצת פולקלור.

"יכול להיות", עניתי לו ברצינות, "היא תמיד היתה אישה חזקה".

לי התשובה היתה ברורה. נדמה לי שרענן פתח בחקירה כדי למצוא את מערכת הבטיחות שדחפה בכוח את הג'יפ חזרה על ארבע אחרי ההתהפכות. כשחזרנו ארצה, הוא סיפר לי ששוחח עם אנשי המערך הטכני של לנדרובר, והם אמרו לו שאכן יש מערכת שמונעת התהפכות, אבל לא מערכת שמחזירה מהתהפכות.

לי אין צורך בחקירות. מבחינתי, אמא שלי, מרים, הצילה אותנו מאסון גדול, ובעיקר הצילה אותי מבושה גדולה. זה לא אומר שהיא עובדת עכשיו בלנדרובר מהשמיים, ושכל אחד שיתהפך היא תהפוך אותו בחזרה. מצד שני, אין ספק שמה שקרה הוליד ידידות אמיצה ביני לבין רענן, כזאת של לוחמים בגולני שראו את המוות מול העיניים.

בכלל, הכל מתחבר לי עכשיו. הבעלים של לנדרובר הוא הודי, אחד האנשים העשירים בעולם, ואני אוהב מאוד סרטים הודיים. גם אמא שלי אהבה. אתם מתחילים לראות את החיבור?

•  •   •

בעזרת השם: תערובת בין ישן לחדש

השם אומר דיסקברי, המכלולים לא ממש. אז מיהו הדיסקברי ספורט החדש?

למרות שמו, המקשר אותו לאח הגדול והנחשב במשפחת לנדרובר העונה לשם דיסקברי - הדיסקברי ספורט הוא למעשה מחליפו של הלנדרובר פרילנדר, לא יותר. הוא אמור להתחרות מול רכבי פנאי קומפקטיים יוקרתיים כגון ב.מ.וו X3 ואאודי Q5.

בבסיסו הוא תערובת בין ישן לחדש. חלקו הקדמי מתבסס על זה של ה"איווק" הקטן יחסית (שבעצמו חולק גנים עם אותו פרילנדר ישן), והחלק האחורי חדש לחלוטין וכולל מתלה רב־חיבורי. לפי לנדרובר, הסידור הזה אמור לא רק לתרום לנימוסי כביש משופרים, אלה גם לפנות מקום מאחור לעוד שני מושבים. כן, למרות שלא מדובר ברכב גדול מאוד, ב"ספורט" הזה מתחבאים עוד שני מושבים מתקפלים ברצפת תא המטען (מעבר לחמישה המקובלים).

גם היצע המנועים דומה לזה של ה"איווק" המוכר. הוא מתחיל במנוע טורבו־דיזל בנפח 2.2 ליטר (4 צילינדרים) שמוצע בשני הספקים - 150 ו־190 כוחות סוס, וממשיך במנוע הטורבו־בנזין המוכר בנפח 2 ליטר, המפיק 240 כוחות סוס. כל המנועים מוצעים עם תיבת הילוכים אוטומטית בת תשעה יחסי העברה, וגרסאות הדיזל מוצעות גם עם תיבת הילוכים ידנית בת שישה יחסי העברה.

למרות שמדובר ברכב פנאי אופנתי ולא בכלי שטח קשוח, לנדרובר לא מוותרת על יכולת שטח טובה, לפחות ביחס לקטגוריה. הנתונים היבשים מספרים על זווית גישה של 25 מעלות, זווית נטישה של 31 מעלות ויכולת לצלוח מעברי מים בעומק 60 סנטימטרים.

אבל יותר מכל, נסמכת היכולת של הלנדרובר הזה על מערכת ה"טריין־ריספונס" המוכרת של החברה. זו מערכת שיודעת להתאים את עצמה לתנאי שטח מגוונים ולווסת משתני הנעה שונים כדי להעביר גם את הלנדרובר הזה מעל כל מכשול - למרות שבארץ הוא יצטרך להתמודד לכל היותר עם החצץ בכניסה לווילה.

הדיסקברי ספורט יתחיל להימכר לארץ בשבועות הקרובים. מחירו הסופי טרם נקבע, אך צפוי לנוע בין 400 ל־500 אלף שקלים.

אריאל אלסיבוני, מגזין "אוטו"

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו