מצעד העזיבה: החבר הכי טוב שלי לא יגור פה יותר - וזו לא סיבה לגאווה

לרגל חודש הגאווה אני רוצה לספר לכם על החבר הכי טוב שלי, עמרי. חבר משותף חיבר בינינו לפני שבע שנים, כשחיפשתי שותף לעבודה על אלבום קונספט משונה בשם "2023". יום למחרת הפגישה ההיא התקשרתי להציע לעמרי חברות. הוא אמר "מה זאת אומרת? אנחנו כבר חברים".

הוא מבשל נהדר, אבל אוהב אוכל חריף ומוזר ככה שתמיד קצת מסוכן לטעום מה שהוא מביא לפיקניק. הוא נורא מנומס ופעם הוא כמעט רצח אותי ועוד חבר, כי לקחנו יותר מדי צלחות בבופה בבית מלון. ממנו למדתי שעם קצת סבלנות והיגיון בריא אפשר למצוא הכל על כולם באינטרנט. ככה גיליתי שלאקס שלי מהתיכון יש זקנקן תיש והוא נראה כמו דוש מוחלט.

עמרי הוא האיש הזה שמגיע לפני כולם לעבודה, הולך אחרי כולם ולא מסכים להבריז איתי לצהריים ארוכים, אפילו שהוא התפטר לפני שבוע. הוא מתלבש הכי יפה, יודע לתפור וכותב סדרת אימה היסטורית על אלים כנעניים. הוא היחיד מכל החברים שלו שעדיין עושה מילואים. הולך למסיבות אבל עומד בצד עם ג'ין וטוניק ובכלל נחמד לכולם, גם למי שהוא לא אוהב, והוא בתחרות צמודה עם בן הזוג שלי על זה שהכי מצחיק אותי בעולם.

• • •

20 שנה שעמרי גר במרכז תל אביב, בעיקר כדי לחיות בשקט. לגור במקום שבו לראשונה הוא מרגיש רצוי. אבל בעוד שלושה חודשים הוא יסיים לארוז את כל מה שחשוב לו ויעבור לדנמרק. בן הזוג שלו התקבל ללימודי תואר שני, ועל פניו הרילוקיישן הזה אמור להסתיים אחרי שנתיים, אבל לא נראה לו שהוא יחזור. האדם הכי פחות פוליטי שאני מכירה התחיל להרגיש את הקרקע רועדת לו מתחת לרגליים.

אפשר להתעלם מחלק מהאנשים, חלק מהזמן. מבנצי גופשטיין והבריונים שלו שמחכים לצועדים אחרי מצעד הגאווה, מניסיון למסד את האפליה בהסכמים הקואליציוניים או מעלייה תלולה במספר פשעי השנאה נגד להט"ב.

על כל אלה אנחנו עדיין יכולים לספר לעצמנו שמדובר בקבוצה קטנה, אבל נתניהו הוא גם ראש הממשלה שלנו, והוא בדיוק העניק לאבי מעוז 285 מיליון שקלים כדי לפקח על מערכת החינוך ולוודא שאף אחד לא ירגיש יותר מדי בנוח להיות עמרי: קצת שונה.

• • •

למי שתוהה מאיפה מגיעה ההשראה, בפלורידה עבר בשנה שעברה החוק המכונה "Don't Say Gay", המאיים במאסר על מורים שישוחחו עם תלמידים על נטייה מינית.

בטיקטוק אפשר למצוא סרטונים המראים ספריות בבתי ספר "מטוהרות" מספרים שבהם אחד הגיבורים הוא הומו או לסבית, מספרים על ההיסטוריה של השחורים בארה"ב, מכותרים כמו "פוקהונטס - הסיפור האמיתי", מהאנציקלופדיה של היונקים, מ"השקר הגדול" - אוטוביוגרפיה של ניצולת שואה או מספר על נשות שבט האיגבו בניגריה. ספריות שלמות במחוזות אחדים כוסו בבד, עד שתיערך "ביקורת" על כל הספרים.

המתנגדים לחוק הואשמו בפדופיליה. יוזם החוק, מושל פלורידה רון דה סנטיס, הודיע השבוע על המרוץ שלו לנשיאות, בשידור חי, עם אילון מאסק בטוויטר.

החברים הדתיים שלי מנסים להסביר לי ולסייג, שאהבה בין בני זוג מאותו המין בסך הכל נחשבת למעשה לא מוסרי כמו חילול שבת או אוכל לא כשר. שלא מדובר פה במתקפה אישית.

אבל עמרי הוא לא שרימפס, והחיים שלו הם לא החלטה לאיזו מסעדה לצאת הערב. נכון להיום, רוב הציבור בישראל משתף פעולה, דרך נציגיו בממשלה ובכנסת, עם האמירה שאנשים מסוימים פסולים מעצם היותם.

• • •

תכף יש לעמרי יום הולדת. תכננתי לקנות לו מתנה ממש שווה, אבל הוא התנצל ואמר שהוא מעדיף שלא לצבור כרגע עוד חפצים שצריך להטיס לשם או לאחסן כאן. כשהוא לא דואג איך ומתי העבודה תמצא לו מחליף ראוי (ספוילר: זה לא יקרה), הוא דואג איך החתול הרשע שלו יעבור את הטיסה. אני מוצאת את עצמי נעה בין הכחשה להיסטריה, ובכל פעם שאנחנו נפגשים אני רק חצי מקשיבה לו וחצי כבר נפרדת בלב.

כל אחד צריך עמרי. אם אין לכם עדיין, כדאי להמשיך לחפש. את העמרי שלי הכרתי בגיל 36, לא בדיוק הגיל המקובל לעשות בו חברים חדשים. פז"ם של שבע שנים זה לא כזה הרבה בגילנו, אבל כשמביאים בחשבון שאנחנו מתכתבים כמעט בכל יום וכמעט כל היום, אני חושבת שרק מתבקש לספור את זה בשנות כלב.

תגידו שיש זום, ווטסאפ וטיסות לואו קוסט. תגידו שזה לא שהיינו מתראים בכל שבוע ממילא, אבל האיש שבא איתי לקבל את פרס שיר השנה במצעד ריקודי העם, כי זה ממש הצחיק אותו, האיש שקונה קולה זירו כדי שיהיה במקרר כשאני באה, האיש שנסע איתי עד שדה חמד כי לפיצרייה שם קוראים "חמד של פיצה", האיש שזוכר שלפני חצי שנה אמרתי שאני רוצה תיק עם שרוכים "כמו של קייטנה", האיש שאוכל איתי סושי באוטו כי לא מצאנו חניה וממילא מה זה משנה איפה, העיקר שמבלים יחד - האיש הזה נוסע, וכנראה לא יחזור.

• • •

אני כבר לא אגור בשום מקום אחר. כאן הבית שלי, אבל החיים פה מקלפים אותי לחתיכות־חתיכות.