מי נתן לך רישיון? קורס נהיגה נכונה - לא מה שחשבתם

אני לא בדיוק יודע איך להסביר את זה, אבל התחושה הכללית שלי היא שעברתי משהו גדול. שאני אחרי חוויה. מכירים את זה שהגוף מרגיש משהו ואז הוא צריך להסביר לעצמו מה זה? אז זהו - שם אני נמצא כרגע. האמת היא שזה די טבעי, בחודש האחרון חגגתי את חג שבועות הכפול בעונג רב: הצטלמתי הרבה לטלוויזיה ואפילו ביקרתי לרגע בבית חולים, אבל כל כך ברור לי שלא אלה הסיבות לתחושה הזו. הסיבה הברורה והמובהקת היא שעברתי בהצלחה את חובותיי למשרד הרישוי וכותב לפניכם כרגע מוסמך קורס בסיסי לנהיגה נכונה, שאף מתהדר בתעודה רשמית.

להרפתקה הזו, שנראית כמו משהו שעושים על הדרך, ורק כי חייבים, היתה עלי משום מה השפעה עזה, שבשורות הבאות אנסה להבין את פשרה. הקורס נגמר כבר לפני כמה ימים. חי נפשי שאין ארבע שעות שאני לא מהרהר בו, חוזר בדמיוני אל רגע מרגעיו וחש סיפוק על כך שהוא מאחוריי, ועוד בהצלחה.

• • •

כיתת בית ספר. שולחנות אפורים. דורות של מסטיקים בתחתיתם. לוח מחיק לבן. המבנה עצמו כבר יש בו כדי להרחיב את הלב: גימנסיה הרצליה בתל אביב. בנעוריי תמיד נשאתי עיניים סקרניות אל שני מוסדות: גימנסיה רחביה וגימנסיה הרצליה. והנה, בשניהם ביקרתי בשנים האחרונות שוב ושוב.

בגימנסיה רחביה הסמוכה לביתי בגלל הקלפי שהוצבה בה לבחירות הבלתי נגמרות, ובגימנסיה הרצליה כדי לעבור את הקורס. בשעה ארבע הם מתחילים להתקבץ. אנשים ונשים כמוני שנתפסו נוהגים ללא חגורה; ששוחחו בטלפון; שהתפתו לעשות פרסה וצברו 12 נקודות לחובתם. והנקודות, כך צוין, אינן נקודות בוויזה! (במשרד הרישוי מאמינים כנראה מאוד בבדיחה הזו, כי שמענו אותה שלוש פעמים לפחות מכל גורם אפשרי בסביבה), אשר על כן נקבע גורלם להתייצב פעמיים, למשך ארבע שעות בכל פעם, לקורס נהיגה נכונה שבסופו יימחקו להם הנקודות.

השלב הזה הוא השלב המעניין מפני שהמשתתפים עדיין אינם יודעים מה מצפה להם, והם משוכנעים שבאו להעביר מעט זמן בטלפון ובפיהוקים בשעה שפקיד בגמלאות ימלמל מולם משהו על תמרורים. בעוד רגע ייכנס המורה לכיתה, והם עתידים לעבור את השוק של החיים שלהם: הוא עומד לצוות עליהם לכבות את הטלפונים ולהתעלם מהם במשך כל זמן השיעורים, הוא עומד לספר להם שבסוף הקורס יתקיים מבחן וחייבים לעבור אותו (אמנם רק ב־50 אחוז), ובעיקר הוא עומד לבשר להם שמי שיודח או לא יעבור את המבחן - עתיד לבוא לכאן שוב.

• • •

בשלב המדויק הזה, ממש אפשר לחוש את זה באוויר - רגע אחרי שאבי בר־אילן, המורה הטוב ביותר לנהיגה נכונה בארץ, הרביץ בנו את ההקדמה הזו בקול של מפקד ובחיתוך דיבור צבאי ובעיניים כחולות חודרות - קרה משהו בחדר. ממש אפשר היה לחוש אותו. זה היה הכי קרוב לאפקט המצמית שיש לשיחת המ"כ הראשונה בטירונות. ואני, שחוויתי את הטירונות שלי בגיל ממש מאוחר, באמצע החיים, חזרתי מייד לשם. עוד הרבה לפני לילה ראשון בלי אמא עם הבכי והכל, זה הכוח האדיר הזה שעומד מולך ונותן לך פקודות ואתה לא יכול לו. כלומר, אתה יכול כמובן לקום וללכת, אבל אז לא יהיה לך רישיון.

30 החניכים, ובהם מנהל בית ספר, שני עיתונאים, שרה בכירה לשעבר, איש שוק ההון שעכשיו כבר מותר לספר שממש לידי, מתחת לשולחן, נתן הוראות קנייה ומכירה, ועוד מגוון נשים ואנשים באמצע חייהם - הבינו בשנייה אחת שהם לא במפגש העשרה. הם בעונש. העונש על צבירת 12 נקודות (וזה לא נקודות בוויזה, כן? חה חה חה) הוא השתתפות בכיתת הלימוד הזו. ללא טלפונים, ועם מבחן, וכשמישהו גוער בך בקול רם כאילו אתה בבית ספר.

• • •

ואתה בבית ספר. הכיתה מיוזעת. אנשים מתחילים לנוע בכיסאותיהם בלחץ, וכמו בבית ספר יש מייד את הדני התורן, שצריך כמובן לשירותים. ברור לי שהוא פשוט הולך לבכות בחוץ. ואת השמעון התורן: "סליחה, אפשר לדבר קצת יותר בעדינות?" לא שמעון. זה הקונספט. ואתה החכמולוג, שיהפוך לילד הרע עם ההערות המעצבנות. ומה עם המזגן? ואיך החלון? ותדליק אותו ותכבה אותו.

וזה ארוך ומתמשך. אורך כל שיעור כמעט שעתיים. ולאט־לאט הנוכחים בחדר נשענים על השולחן. מגע הפורמייקה מוכר להם והם הולכים ונכנעים, הולכים ומתיילדים. ההתנגדות נחלשת והם מתחילים להתמסר. לסיפורים על התאונות הקשות ולנתוני הנפגעים, ולחישובים המתמטיים של מרחק תגובה פלוס מרחק בלימה שווה מרחק עצירה, שזה אומר שאם נסעת מאחורי אוטובוס שעצר בתחנה על 30 קמ"ש וילד הגיח מלפני האוטובוס, די בטוח שאתה הורג אותו. זה שזה לא קורה זה כי הוא לא מגיח.

ומייד לאחר ההפסקה כולם יושבים במקומותיהם כמו חיילים, כי יש הקראת שמות, ואני בטוח שהמורה שמלמדת בדרך כלל בכיתה הזאת היתה מתה לכזאת צייתנות ולכזאת משמעת. ובסוף היום הראשון כולם מפויסים יותר, כי הם כבר הפנימו את מעמדם ואת מצבם והבינו שהם בעונש. ובסוף היום השני כולם עוברים את המבחן ומשתתפים בשיעור ומודים לאבי בחום ומכל הלב. כמעט מחבקים אותו.

• • •

ואני, שמהרגע הראשון שנכנסתי לכיתה ידעתי שכאן מחכה לי חומר סאטירי אינסופי, סיימתי את הקורס הזה בהצלחה, וכל מה שיש לי לומר הוא אך ורק דברי שבח והלל. באמת־באמת, ובעיניים מעט לחות. תודה אבי, תודה אמיר, תודה ציפי. זה מוקפד, זה נכון, זה עשוי היטב וזה הדבר האחרון שהייתי מצפה ממערכת שלטונית. יש אמנם הסרבול הביורוקרטי המעט מטומטם שאופייני למערכות גדולות, אבל הוא ממונן וכמעט נראה שמישהו תכנן אותו. כי יש לו תפקיד בעניין, לקיים את היסוד המעניש שבכל הסיפור.

התוכן מחכים ומעשיר, הסאבטקסט מפחיד ומרתיע (ומעורר חרטה), ולמרות נוקשותו וקשיחותו, זהו עונש ממש מידתי. והעיקר: אני נוהג טוב יותר. אני שומר יותר מרחק. גם עכשיו, כשאני מקליד את הטור הזה תוך כדי נהיגה, אני מקפיד להעיף בכל רגע מבט אל הכביש (סתם, רציתי לבחון את הערנות שלכם. בכיתה זה קורה כל הזמן. קצת מעצבן).

השתגעתם? אם עד כה הייתי מרשה לעצמי להחליף שיר ביוטיוב, מאז הקורס אני מתייחס לטלפון הסלולרי כאל רוצח סדרתי. אני מאיץ פתאום, וממש שומע את קולו של המדריך אבי מרעים: "הרוג אחד ליום! זה נראה לכם נורמלי?!" (לא, זה לא, אמא'לה!) אני מודע יותר לנהיגה, ובעיקר אני נזהר הרבה יותר, כי אוי לי ואבוי לי אם אעבור עבירה, אתפס ואצטרך לעבור שוב את הסיוט המרגש הזה.