קורעים קריעה

פרשת הרב מרדכי אלון מציגה את הציונות הדתית כקהילה חזקה ומאוחדת. מגוון רחב של רבניה ומנהיגיה מפלגים שונים, מתברר, משתפים פעולה בפורום "תקנה" בנושאים רגישים והרי גורל ומקבלים החלטות פה אחד. אבל האחדות והעוצמה האלו אינן אלא אשליה: הציונות הדתית אכן עומדת בפני שבר עמוק, אבל לפרשת הרב אלון אין קשר אליו. הוא גדול ומאיים ממנה לאין שיעור, והפוטנציאל שלו קטלני עד כדי פילוג והתפוררות. הוא אינו נובע ממעידה מבישה, לכאורה, נוראה ככל שתהיה, של מנהיג רבני, גדול וחשוב ככל שיהיה. הוא נובע ממחלוקת עקרונית ואידיאולוגית מחריפה והולכת. בעיני רבים היא דומה למחלוקת הגדולה שפילגה את העם לפני כ-200 שנה, שבעקבותיה קמו התנועה הרפורמית מצד אחד והיהדות החרדית מצד שני, שהיו כמעט לעמים שונים.

פרשת אלון חותמת שנה קשה שבה התקדם במהירות תהליך ההתפצלות של הציונות הדתית. מניעות אותו אי הסכמות בין הזרמים המרכיבים את המגזר, על כמה עניינים יסודיים: ההפרדה בין המינים, היחס לתרבות הישראלית והכללית ויוזמות הלכתיות שנויות במחלוקת, שמחשיבות את עצמאות הפרט גם לעומת המסורת, ההלכה והמנהגים היהודיים. כתוצאה מחוסר ההסכמות, חונים שני השבטים זה מול זה ומתכננים, כל מחנה במבצריו, דבר אחד ויחיד - הכרעה, הכנעה והכפפת המחנה האחר. יישובים, ישיבות, בתי כנסת ובתי ספר הופכים להומוגניים, בעלי צביון בולט של אחד המחנות בלבד, ואין ערבוב בין אנשי שני המחנות.

צד אחד מיוצג, בין השאר, על ידי הרב "התורני" שמואל אליהו, רב העיר צפת, שאומר כי "אסור להתפשר ולהתבטל ולהיכנע. הדרך שלהם, להיסחף אחר הציונות החילונית, נכשלה בכל הפרמטרים, ואנחנו, התורניים, בכלל הרוב בציונות הדתית". הצד שני מיוצג, בין השאר, על ידי הרב "המתון" יובל שרלו, ראש ישיבת ההסדר בפתח תקווה, שאומר "אנחנו הרוב הדומם, וכשדורכים לרוב הדומם חזק מדי על הרגל, הוא צורח ומתקומם, ואנחנו מתקרבים לשלב הזה". את סיכום התחזית מנפק חוקר הציונות הדתית מאוניברסיטת בר-אילן, פרופ' אשר כהן, שמסביר כי "העסק הולך ובוער, ורושם בחודשים האחרונים אסקלציה חריפה. אנחנו בדרך הבלתי נמנעת לפילוג מלא".

בני עקיבא כמשל

מול המאבק בין הדתיים הלאומיים המתונים, "הליברלים", לבין הדתיים הלאומיים התורניים, "החרד"לים" (ראשי תיבות של חרדים לאומיים), מצטיירת הסתבכותו של הרב אלון כפי שהיא באמת - טרגדיה אישית ומשפחתית, וסביבה מעגלים מתרחבים ונחלשים של מבוכה. שיתוף הפעולה הרבני במסגרת פורום תקנה בין רבנים שלא מסכימים ביניהם כמעט בשום נושא, אינו אלא גשר רעוע שנבנה למטרה אחת מיוחדת. לא כזה שביכולתו לגשר באמת על התהום הפעורה תחתיו.

אחד המקומות שבהם בא לידי ביטוי הפער הגדול הוא בתנועת הנוער של הציונית הדתית, "בני עקיבא". לפני כמה שבועות, בעקבות השתתפות להקה צבאית מעורבת באירוע שבו השתתפו גם חניכי התנועה, הוצת ויכוח מר בבני עקיבא, סביב אחת המחלוקות הקשות בין פלגי הציונות הדתית - שירת נשים. האירוע הזה היה סימן לכך שבני עקיבא, על 60 אלף חניכיה, מתקשה למצוא את מקומה בין הקצוות. הוויכוח על ההפרדה בין המינים, אחת מנקודות המחלוקת העיקריות בין החרד"לים לליברלים, מנקז אל התנועה חלק ניכר מהמתח הפנימי הגובר, ומקשה עליה להיות מה שהיא רוצה להיות - תנועה רחבה ומכילה שתהיה בית לכל מי שכיפה סרוגה לראשו: גם ל"דתיים לייט" מרעננה, וגם לחרד"לים מבית אל.

"אנחנו רוצים להכיל את כולם ולכן נותנים חופש פעולה בסניפים", מסביר איתן זליגר, יועץ התקשורת של התנועה, "יש סניפים נפרדים מצד אחד, וסניפים ששומעים בהם שירת נשים מצד שני, אבל הקושי שלנו להתמקם הוא בבואה של הקושי של כלל הציבור הציוני דתי למקם את עצמו. מה שהחלטנו זה שהאירועים המרכזיים של התנועה יוסיפו להיות מעורבים מצד אחד, ובכך הלכנו לקראת הליברלים, אבל לא תישמע בהם שירת נשים מצד שני, ובכך הלכנו לקראת החרד"לים. מעבר לזה השארנו בידי הסניפים את ההחלטה איזה צביון יהיה לכל סניף".

אולם לאט לאט, למרות שאיפת הנהלת התנועה להישאר ניטרלית, הלכה התנועה ושינתה את פניה. פעילותו של "צוות הווי" - הרכב מוסיקלי מעורב של בני עקיבא - הופחתה והופסקה, כדי שהחניכים לא ישמעו בנות שרות. במחנות הקיץ פוצל מאהל השינה לשני מאהלים נפרדים, לבנים ולבנות, והם הוגדרו "מחוץ לתחום" עבור המין השני. במקרה שעורר כעס רב נדרשו החניכים בסמינריון ההדרכה לשבת בנפרד אפילו בחדר האוכל. רועי, מדריך באחד הסניפים בירושלים, נזכר ש"לסמינריון ההדרכה האחרון, יצאנו ביחד כמה חבר'ה בנים ובנות. ניסינו להתיישב ביחד בחדר האוכל, כדי להיות עם הבנות ביחד לפחות בארוחות, אבל התבקשנו בנימוס אך בתקיפות לא לשבת ביחד. זה נראה לנו מוגזם לגמרי וגם מאוד מכעיס".

ואז הגיעה הסערה בצעדה ובאזכרה לחללי מחלקת הל"ה, שבה לקחה חלק, כמדי שנה, תנועת בני עקיבא. בתכנון האירוע שותף גם משרד הביטחון, שהחליט לשלב בטקס הופעה של להקה צבאית, ובה זמרות שישירו סולו, עניין בעייתי מבחינה הלכתית. התנועה מצאה את עצמה באתגר זהות אמיתי: האם להסכים להשתתף בטקס ובהופעה, על שירת הנשים שבה, ובכך להתמקם בצד הליברלי תוך מריבה עם הצד החרד"לי, או לסרב להשתתפות, ובכך להתמקם בצד החרד"לי, תוך מריבה עם הליברלים. לבסוף הציעה בני עקיבא לחניכיה שלוש אפשרויות: להשתתף בטקס על הופעת הלהקה שבו, לטפס לגבעת הקרב וכך להתחמק מהשתתפות בטקס או לחזור לאוטובוסים. יאיר שחל, מנהל מחלקת המפעלים בבני עקיבא, מעריך שמתוך כל עשרה חניכים, שבעה בחרו לטפס ושלושה בחרו להשתתף בטקס.

חשוב להבין שלבני עקיבא יש מסורת בת עשרות שנים של עירוב מינים מוחלט, והמושג ההלכתי "שירת נשים" זר בה לאוזן כמו יידיש כבדה. אמותיהם של החניכים בצעדת הל"ה, לשם המחשה, זוכרות את בני עקיבא כתנועה שבה לא רק שרים ביחד, אלא רוקדים ביחד, ריקודים סלוניים, עם בחורים שהפכו בהמשך לבני זוג ולבעלים. חיה, בוגרת בני עקיבא בת 32, מספרת ש"אני כבר לא מדברת על מה ששמעתי מההורים שלי על איך היתה בני עקיבא כשהם היו חניכים בה. הם היו מטיילים ביחד, רוקדים ביחד, וכשהשבט היה הולך לים זה היה תמיד לחוף מעורב. בתקופתי לא היה דבר כזה מאהלים נפרדים במחנות הקיץ. היינו הולכים לסניף בעיקר כדי לפגוש את הבנים, כי אנחנו למדנו באולפנות והם בישיבות תיכוניות. עכשיו חוזרת הבת הבכורה שלי עם סיפורים על הפרדה כמעט מלאה. בשביל מה ילכו לשם הילדים עכשיו, ואיפה יתרגלו לגדול ביחד בצורה טבעית עם בנים-".

החרמה של טקס ממלכתי בשל הופעת להקה צבאית מנוגדת בצורה מוחלטת לרצף הגנטי של התנועה, הרואה עצמה לאורך השנים חלק בלתי נפרד מההוויה הישראלית, ובוודאי הממלכתית והצבאית. אבל גם ההחלטה לסרב להשתתף בטקס שכולל שירת נשים, למרות שאין ממלכתי ממנו, היא הגיונית ומתקבלת על הדעת, לאור הקושי ההלכתי האמיתי שבשמיעת שירת נשים. את הרבנים החרד"לים המשמשים כמחנכים בישיבות התיכוניות של חניכי התנועה, לא מעניינת ההיסטוריה של בני עקיבא, אלא מה עמדת ההלכה, ומה משקלה לעומת משקלה של המריבה הפנימית הקשה, הכרוכה בהחרמת הטקס.

בעבר, באופן מסורתי, כיהן כמזכ"ל בני עקיבא נציג מתנועת הקיבוץ הדתי, שלבטח לא היה מתלבט בסוגיה כזו אף לרגע. בשנים האחרונות מנהיג את בני עקיבא הרב בני נכטיילר, שהתקשה להתמודד עם הדילמה. בביתו בקיבוץ הדתי טירת צבי יושב ד"ר אמנון שפירא, מזכ"ל בני עקיבא לשעבר, ומתפוצץ מכעס. הוא, כמו גם רבים אחרים, מרגיש שמיעוט קטן של חרד"לים שולט במוקדי הכוח של הציונות הדתית. "החרד"לים הרי קרובים לחרדים, שבעיניי הם בכלל בני דת אחרת מהדת היהודית. עוד בשנת 1980, כשאני הייתי מזכ"ל בני עקיבא, פירסם הרב אבינר פסק הלכה ששולל את בני עקיבא כתנועה מעורבת מכל וכל. הוצאתי חוברת על חברה מעורבת והראיתי שהרב אבינר - או שלא הבין או שזייף את ההלכה. סתרתי את טענותיו אחת לאחת. אפילו הרב גורן, שהיה אז הרב הראשי, חתם לי על החוברת, כלומר אישר אותה. כל העיסוק האובססיבי הזה שלהם בצניעות, הוא כשלעצמו לא צנוע. וככה יוצא שהם מנצחים אותנו, למרות שהם רק עשרה אחוז מאיתנו".

פרופ' אשר כהן, שהוא גם דובר מובהק של המחנה הליברלי, לא מופתע מההערכה של שחל, שלפיה שבעה מעשרה בחרו לא לשמוע שירת נשים, אבל רואה בכך הטיה של הנתונים האמיתיים. "חניכי בני עקיבא לומדים בישיבות תיכוניות ובאולפנות, שהרבנים והמחנכים בהן הם בוגרי ישיבת 'מרכז הרב' ובנותיה, והם חרד"לים מובהקים. חלקם המספרי של החרד"לים בתוך כלל הציונות הדתית יכול להיות זעום, אבל הם תופסים כמעט את כל העמדות במוסדות החינוך, שם הם פוגשים את ילדיהם של הליברלים הבורגנים, ומשפיעים עליהם". על כך מגיב הרב החרד"לי שמואל אליהו כי "בטיעונים מהסוג הזה, שהתורניים הם הר"מים בישיבות ובאולפנות, אתה יכול להפוך לדיקטטורה. צריך להיזהר ממשפטים כאלה. יש רוב, הרוב הוא תורני, והרוב החליט. שלום".

המחלוקת מגיעה לכנסת

כשהרב אליהו אומר שיש רוב והרוב החליט, הוא לא מתכוון רק לבחירת רוב החניכים לא לשמוע את הלהקה, אלא גם לבחירות האחרונות לכנסת, שנערכו לפני שנה, ולצד הפוליטי של הפילוג, כלומר ל"דרבי" הגדול של הציונות הדתית, בין החרד"לים ממפלגת האיחוד הלאומי לבין הליברלים ממפלגת הבית היהודי. הבחירות האחרונות הן גם נקודת התחלה של אותה הידרדרות מהירה לקראת פילוג, שעליה מדבר פרופ' כהן.

"אנחנו", קבע אז כוכבה החדש של הבית היהודי, ח"כ אורי אורבך, "הדתיים הנורמליים". המשתמע מכך, כמובן, הוא ש"הם", כלומר, האיחוד הלאומי, המצהירים שאת הכרעותיהם הפוליטיות יקבעו רבנים ולא פוליטיקאים, אינם נורמליים. וכמו בכל דרבי, גם כאן היתה מלחמה לחיים ולמוות, ואחריה טינה, זרות, ודם רע. בבית היהודי עשו מאמץ עליון ובוטה לזכות ביותר מנדטים מהאיחוד הלאומי ולהוכיח אחת ולתמיד שהרוב הדומם הוא ליברלי, והחרד"לים הם מיעוט מבוטל. אבל זה נגמר דווקא בניצחון דחוק לחרד"לים מהאיחוד הלאומי (ארבעה מנדטים) על הליברלים מהבית היהודי (שלושה מנדטים בלבד). תסכולם של הליברלים היה עצום, לנוכח העובדה הידועה שלפיה קולות רבים של דתיים ליברלים הולכים דווקא לליכוד, לישראל ביתנו ואפילו לקדימה, ולא למפלגות הדתיות. "החרד"לים חזקים יותר", מסביר פרופ' כהן, "מכוח העובדה שהם נחושים ואידיאולוגיים יותר. הבורגנות, מעצם טיבה, לא מוכנה להילחם. היא בורגנית".

רוח חדשה ורעננה של כוח ושל נוכחות נשבה במפרשי החרד"לים, ובאביב האחרון, ארבעה חודשים לאחר הבחירות, פרץ הקרב הבא. הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת רמת גן ומבכירי החרד"לים, האשים את הליברלים בניאו-רפורמה, אשמה קשה מנשוא, וקרא להיקרע מעליהם ולהיפרד מהם. "צומחת אצלנו תנועה רפורמית", אמר למדריכים ב"עזרא", תנועת הנוער החרד"לית, "על זה צריך לקרוע גם את הבגד וגם את הציבור. הפילוג הפוליטי הוא רק דוגמית לקרע הצפוי שעוד נעבור, שאגב - הוא מוצדק".

את דבריו כיוון הרב שפירא נגד אשכול שלם של נורמות חדשות ושל יוזמות הלכתיות שניסו להתמודד עם אתגרי הזמן: קהילות דתיות שונות שהחלו לקיים מנייני תפילה שוויוניים, שבהם מקבלות הנשים מקום רחב יותר ללא סתירה להלכה; התארגנויות פמיניסטיות שונות בתוך הציונות הדתית, שמצרפות לשיח ההלכתי גם קול נשי; פסיקות של רבנים ליברליים, שהתירו לרווקות מבוגרות בתנאים מסוימים להרות ללא נישואים, כמענה לבעיה הנפוצה של רווקות מתאחרת; ונכונות רבנים להיפגש עם הומואים ולסביות דתיים, ולנסות לעזור להם. לתחושתו של הרב שפירא יוזמות אלו אינן שונות במהותן מהרפורמה הראשונה, לפני 200 שנה, הנחשבת לחורבן טראומתי. על האשמותיו הגיב הרב יובל שרלו, אחד הפוסקים המתירים, כי "איני חוזר בי מהפסיקות. לאסור על רווקה מבוגרת להפוך לאם זו אכזריות".

המניינים השוויוניים, ארגוני הנשים הדתיות ותנועת "נאמני תורה ועבודה" הם חלק מתנועת הנגד שבה פתחו הכוחות הליברליים האקטיביים במטרה להתמודד עם התחזקות החרד"לים. אלו מתרחקים לכיוון החרדי, ואלו מתרחקים לכיוון הליברלי, ובתווך יושב הרוב הגדול של הציבור הסרוג כשאינו מרגיש שייך לאף לא אחד מהקצוות וצופה בחוסר אונים במרכז הישן והטוב מתפצל.

"אנחנו בתהליך היפרדות הדרגתי מתמשך", קובע יאיר שלג, מחבר הספר "הדתיים החדשים" וחוקר בכיר לדת ומדינה במכון הישראלי לדמוקרטיה. "עד לפני כמה שנים הבדלנות היתה נחלת החרד"לים, אבל אז החלו גם הליברלים להתבדל. הם הקימו בתי ספר כמו 'פלך' ו'הרטמן' ובתי כנסת כמו 'שירה חדשה', שבהם שותפות הנשים בתפילה באופן יותר שוויוני. מכיוון שגם הליברלים הופכים לאקטיביסטים, אני צופה שהפיצול ילך ויעמיק. שני מחנות אידיאולוגיים מובילים למשיכה נוגדת ולקרע. השאלה היא איפה ייפול המיינסטרים הבורגני, שהוא המחנה הכי גדול. ביסודו הוא קרוב יותר לליברלים, למרות שהבורגנות חיה בתחושה שהאותנטיות היא אצל המקפידים. החרד"לים משחקים באש לאחרונה. להם אולי זה לא מפריע, אבל תראה מה קרה לצדוקים, לאיסיים ולקבוצות אחרות שהפכו להערות שוליים בהיסטוריה היהודית".

עונים לתכתיב החרד"לי

אל מתקפתו החזיתית של הרב שפירא נלווה כעבור עשרה ימים צעד מעשי שהטיח את המחנה בסלע מחלוקת נוסף, הפעם בשאלת היחס לתרבות המערב וללימודי החול. קבוצת ראשי ישיבות הסדר חרד"לים הטילו וטו של הרגע האחרון על מינויו המנוי והגמור של פרופ' שמואל גליק, ראש מכון שוקן למחקרי היהדות ומומחה בעל שם לחינוך יהודי, לנשיא מכללת ליפשיץ להוראה. במכללת ליפשיץ לומדים תלמידי ישיבות הסדר רבים לשם קבלת תעודת הוראה, והיא נחשבת למוסד ותיק וחשוב. גליק, דתי אורתודוקסי למהדרין המקפיד על קלה כחמורה, נפסל בטענה שלימד בעבר במכון שכטר, המזוהה עם התנועה הקונסרבטיבית. ראשי הישיבות החרד"לים איימו שאם ימומש החוזה החתום עם גליק, יורו לתלמידיהם לא להירשם למכללה, ובכך למעשה ימוטטו אותה, מפאת מיעוט נרשמים. המחנה הליברלי נזעק להגנת גליק, תושב אפרת ותיק שאף זכה למכתב תמיכה מרבני אפרת, בטענה שאין עוררין על עובדת היותו דתי לחלוטין, אבל ראשי הישיבות עמדו בסירובם.

גליק נתפס בעיניהם כמי שקנה את השכלתו במוסדות ליברליים, וחששם היה שהלימודים במכללה ברוחו, יקרבו את תלמידיהם לשוליים רחבים מדי של למידה ופרשנות ברוח ביקורתית. זה נגמר, כמו בעניינים אחרים בשנה האחרונה, בהתיישרות המכללה עם התכתיב החרד"לי, ומינויו של גליק בוטל. "ליבי ליבי על מכללת ליפשיץ", כתב גליק למועצה האקדמית של המכללה, "שהיתה פעם ספינת הדגל של החינוך הממלכתי דתי, והפכה לספינה חרדלי"ת המאמצת את דגל הסגירות במקום הפתיחות, את ההתנתקות במקום ההתחברות, וממנה עתידים לצאת מחנכי הדור הבא". ח"כ אורי אורבך, בוגר המכללה, כתב למכללה מכתב זועם ומאוכזב, שבו הודיע שאם רק היה מוצא את תעודת הבוגר שלו, היה מחזיר אותה בכאב ובבושה.

"אנחנו לומדים לימודים כלליים", מסביר הרב אליהו את ההסתייגות מגליק, "אבל לא מתוך התבטלות אלא כנושא משני. צריך להכיר בעובדות ובאמת: בסקרים שעשתה הוועדה שרצתה להקים את הבית היהודי, התברר שהליברלים בסוף הרשימה, אז ביטלו את ההצבעה. כמו שרון והכרעת מתפקדי הליכוד. עובדה שרוב מוחלט של חניכי בני עקיבא לא נשארו לשמוע את ההופעה. יש תהליך קבוע של עלייה ברמת הדתיות של הישראלים מאז ששת הימים, ואין סיבה שהוא ייעצר".

"ברמה העקרונית", עונה הרב שרלו, "צריך לזכור שיש שני שיקולים הלכתיים על הפרק: מצד אחד ההקפדה על ההלכה, מצד שני החשיבות ההלכתית התורנית לאחדות העם. במתח בין שני אלה צריך לעשות מאמץ אדיר ללכת יחד, אבל אנחנו ממשיכים להתרסק, מפרידים ומרחיקים עוד ועוד, ויורים לעצמנו ברגל. בסוף נתעשת ונבין שהשאלה הציבורית היא פקטור עצום, ונחזיר ללקסיקון שלנו את שפת הפשרה והוויתור. יום אחד המקצין מגלה שהוא נשאר לבד אחרי שפילג והפריד, ואז הילדים שלו עצמו עושים את הרביזיה חזרה. בסופו של דבר, הזרם המרכזי המתקדם תורני הוא המנצח, אבל הטענות המרכזיות שלי הן נגד הרוב הדומם שמאפשר את המציאות הזאת".

תוצאות הקרע נראות היטב. ילדים שאך לפני שנים מעטות התחנכו באותם מוסדות, עברו באותן תחנות ונראו והתנהגו בתוך מרחב רעיוני אחד, מופנים כיום בידי הוריהם לדרכים שונות לגמרי. הדתי הליברלי הולך לבית ספר ממלכתי דתי, פוגש בנות בבני עקיבא, פונה אחרי התיכון למכינה קדם צבאית, משרת שירות צבאי מלא, ופונה ללימודים אקדמיים. הוא יחפש לו בחורה כלבבו ויקים איתה משפחה דתית לאומית. החרד"לי לא הולך לבית ספר ממלכתי דתי, אלא לתלמוד תורה תורני לאומי, שממנו הוא ממשיך לישיבה תיכונית תורנית במסגרת חרד"לית, שבה לימודי החול פחות חשובים באופן מוצהר. אחר כך הוא יעבור לישיבה גבוהה, ישלב בתוכה שירות צבאי, וישוב לישיבה כאברך, לאחר שיתחתן עם בחורה בדמותו. הוא וחברו הדתי הליברלי מהגן לא יגורו באותם יישובים, לא יצביעו לאותה מפלגה, לא ישמעו לאותם רבנים וגם לא יחתנו את ילדיהם אלה באלה. כולם רתומים לאותו אידיאל - השפעה על הזהות היהודית של המדינה, אך איבדו את היכולת לקדמו בכוח משותף.

"יש לך עבר כה מפואר", אמר הרב אהרון ליכטנשטיין, חבר פורום תקנה, לרב אלון באחת משיחותיו עימו בשנים האחרונות, "הווה כה מפואר, ועתיד כה מפואר. לא חבל לך לאבד את כל אלה בעבור כמה דקות של הנאה-". שאלה דומה יכול היה הרב ליכטנשטיין להפנות למשל לרב יהושע שפירא, שישב עימו בפורום, בעוד זחל המחלוקת מכרסם ללא הפסק את הגזע שעליו יושבים שניהם, עם שאר חבריהם מכל קצות הפורום. "יש לנו ביחד עבר מפואר", יכול היה לומר לו, "הווה מפואר ועתיד מפואר עוד יותר. לא חבל לנו לאבד את כל אלה בעבור כמה נקודות שבהן אנחנו לא מצליחים לייצר הסכמה-".

hananamiur@gmail.com

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו